רוטנברג על משלי ל י
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 10,11,12,13,14
הטקסט המקראי[עריכה]
[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "אדנו (אֲדֹנָיו קרי)"; וראה הע' 15 (*הושמט שינוי הניקוד ב"ואשמת").
[2] בס' משלי שבידנו אין מקף בין "לא" ו"יברך (*נראה שהושמטו כאן גרשיים); וראה הע' 16.
הטקסט הפשוט[עריכה]
אל תלשן על[3] עבד ותסגירנו[4] אל אֲדֹנוֹ, פן יקללך ויזכיר[5] את[3] אשמת ה[6]דור, אשר[7] את[3] אביו יקלל ואת אמו יָאֹר[8]; את אשמת ה[9]דור, אשר[7] הוא[10] טהור בעיניו, בעוד אשר[11] גם[12] מצאתו לא רחץ; את אשמת ה[9]דור, אשר[7] בני אדם[13] אומרים[5]: "מה רמו עיניו וגם[12] עפעפיו מה[9] ינשאו!"; את אשמת ה[9]דור, אשר[7] חרבות הן[10] שניו ומאכלות הן[10] מתלעתיו – לאכל עניים ולהשמידם[4] מה[6]ארץ ולאכול[9] אביונים ולהשמידם[4] ממושב[14] בני[14] אדם.
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת מיוחס (ליד פועל)
[5] לפי השמטת אמירה
[6] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[7] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[8] ראה הע' 16.
[9] לפי השמטת נשנה
[10] לפי השמטת היה (בינוני)
[11] ראה הערה 17.
[12] לפי השמטת חיבור
[13] לפי השמטת נושא סתמי (בריבוי)
[14] לפי השמטת נסמך
הפירוש[עריכה]
אל תלשין על עבד ותסגירנו אל האדון[15] שלו, כדי שלא יקללך, ובקללתו יזכור את אשמת הדור, שאתה אחד מבניו – את אשמת הדור, שבניו מקללים את אבותיהם ואת אמותיהם יאורו[16]; את אשמת הדור שבעיני עצמו אמנם הוא טהור, בעוד [17] שאפילו מצואתו לא רוחץ; את אשמת הדור, שאומרים עליו: "מה רמו עיניו ומה יינשאו עפעפיו!"; את אשמת הדור, ששיניו הן חרבות ומתלעותיו הן מאכלות – לאכול בהן עניים ולהשמידם מן הארץ ולאכול בהן אביונים ולהשמידם ממושב בני אדם. כלומר, אגורבן מייעץ למי ששומע את נאום הגבר שלו, כי לא ילשין על עבד ויסגירנו בכך אל האדון שלו, מפני שהעבד עלול לקלל אותו ולהזכיר בקללתו את האשמות החמורות של הדור, שהוא, שומע הנאום, הוא אחד מבניו, וכתוצאה מהזכרת אשמות אלה ה' עלול להביא עליו ועל בני דורו עונש חמור[18][19].
[15] ה"קרי" הוא "אֲדֹנָיו; ואולם מסתבר, כי כאן אין הכוונה לכל בני משפחתו של אדון העבד, שכולם הם אדוניו, אלא להלשנה, הנעשית ברגיל בחשאי וללא נוכחות של מישהו מלבד האדון, שבאוזניו ההלשנה מושמעת.
[16] בס' משלי שבידנו אין מקף בין "לא" ו"יברך"; ולי ברור, שאין הכוונה, כי הדור המקלל את אבותיו, אינו מברךאת אמותיו, אלא שהכוונה היא, שהוא אורראת אימותיו, וכי אמנם הצירוף "לא-יברך" במקף בין "לא" ו"יברך" הוראתו, לפי צירוף שלילה (בפועל זמן) אורר
[17] ו"ו החיבור של "ומצאתו" הוא ו"ו הנסיבות(ראה הע' 6 לי6), והוראתה היא: בעוד ש'.
[18] הזכרת עוונו של מישהו עלולה להביא להענשתו ע"י ה'. השוה "באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני", מ"א יז18; ועוד.
[19] במשל זה מסתיימים דבריו של אגורבן בנאום הגבר שלו; ואחריו מביא עורך הקובץ משלים אחרים, שכמסתבר לא היו מדבריו של אגורבן בנאומו הנ"ל.