רוטנברג על משלי ל
<< · רוטנברג על משלי · ל · >>
פסוק א
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 1א
הטקסט המקראי
[1] בספר משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקודן של אותן התיבות הם: "אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּא".
הטקסט הפשוט
דברי אֲגוּרְבָּן, אשר[2] יַקְהֶה את[3] משא נאם הגבר.
[2] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[3] לפי השמטת יחס
הפירוש
דברי אגורבן[4], המקהה, ר"ל המטיל את משמעת[5] החזון[6] של נאום הגבר[7] שלו. כלומר, המלים "דברי.. הגבר" הן כותרת המשלים שבפרק זה – וזה מה שנאמר בכותרת זו: המשלים שבפרק ל' שלפנינו הם דברים שאמרם אגורבן בנאום הגבר[7] שלו.
[4] ניקדתי: "אֲגוּרְבָן", אך ייתכן שהניקוד הנכון הוא: "אֲגוּרְבֵן" או "אֲגוּרְבֹן". עכ"פ הסיום "בָן" או "בֵן" או "בֹן" שכיח הוא בשמות עצם פרטיים; השוה "אַשְבָן", "לָבָן", "רְאוּבֵן", "דִיבוֹן", "כָּבון", ועוד.
[5] מהמקראות "אבות אכלו בסר ושני הבנים (*בפסוק: בנים) תקהינה", ירמיה לא28; "האכל הבסר תקהינה שניו", שם29; ו"אם קהה הברזל", קהלת י10 אני למד כי הפועל "קהה" מורה על פעולה, הנעשית באובייקט שנאלץ לקבל אותה, גם אם אינה נעימה לו. לאחור "קָהָה" – קיבל משמעת5א] (*לא מופיעה הערה כזאת ונראה שהמחבר לא הספיק לכתבה). והפועל "יַקְהֶה" שלפנינו הוא בנין הפעיל, שהוראתו: יטיל משמעת לשון אחר, הכותרת "דברי.. הגבר" משמיעתנו, כי בפרק שלפנינו נמצאים דברים שאמרם בנאום הגבר[7] שלו אגורבן, מי שהטיל על שומעיו את משמעת המשא, ר"ל את משמעת החזון[6] שבנאום הגבר[7] שלו.
[6] "משא" חזון. השוה "משא דבר ה' על ישראל", זכריה יב1; ועוד מקראות רבים כאלה.
[7] הצירוף "נאם הגבר" מצוי גם ב"ונאם הגבר שתם העין" במדבר כד3, שם כד15; וב"ונאם הגב הקם על", ש"ב כג1 – ומהימצאות זו של אותו צירוף בארבעה מקראות אני למד, כי הוא שימש ביטוי לנאומו החשוב של איש מכובד, שמילא תפקיד חשוב בחברה.
[8] בשם "משלים" שכתבתי כאן, אני מתכוון לדברי החכמה, שאינם פתגמים, והנמצאים בקובצי ספר משלי לפני שני קובצי הפתגמים שבו, בין אותם שני הקבצים ואחריהם. ואולם בהתאם לכותרת "משלי שלמה" של הספר שלפנינו נקרא בשם "משל" גם פתגם וגם דבר חכמה, שאינו פתגם. – וכאן ברצוני להביא לפני הקורא את סברתי, מה טעם קרא מחברו של ס' משלי את הפתגמים ואת דברי החכמה בכינוי "משלים": בפועל "מָשַל", שהוראתו המקורית היא: שלט היו משתמשים לא רק כביטוי לפעולתו של מלך או של שליט ראשי אחר, אלא גם לפעולתם של הפקידים, ששלטו מטעם המלך או מטעם השליט הראשי במחוזות השונים של המדינה (השוה "שמעו דבר ה' אנשי לצון משליהעם הזה", ישעיה כה14; "ואת המושלים בעם", דה"ב כג20; ועוד). ואולם הדעת נותנת, כי באותם ימים קדומים היו פקידיו של השליט הראשי של המדינה לא רק יושבים במחוזות, שבהם הם מילאו את תפקידיהם, אלא היו גם פקידים כאלה, שהיו נודדים ממקום למקום, שסבבו את המדינה בנדידתם זו, והכריחו את יושביהם של אותם המקומות לשמור את חוקיו של השליט הראשי, כגון תשלום מיסים, הליכה לצבא וכדומה (השוה "וישלח המלך רחבעם את אדרם אשר על המס", מ"א יב18). תפקיד זה של מושל נודד כזה היה, כמובן, קשה ביותר, מאחר שהיה עליו לבוא למקום שיושביו לא הכירוהו, ולהכריחם לשלם מיסים וכדומה, דבר שעורר בלב האזרחים, כמובן, איבה לא מועטת אליו. לכן ייתכן, כי מושל נודד כזה הצטייד בפתגמים ובדברי חכמה שונים, שהיה משמיעם באוזניהם של אזרחי המקום, שהוא בא לתוכו – כדי להקטין בכך את איבתם לו. פתגם כזה ודבר חכמה כזה, שהשמיעו מושל נודד, נקרא איפוא: "מָשָל", שהוראתו היתה: פתגם או דבר חכמה של מושל נודד. השם "מושלים" שאנו נתקלים בו ב"על כן יאמרו המושלים", במדבר כא27, הוראתו איפוא: המושלים הנודדים, המשמיעים באוזני שומעיהם מְשָלִים, ר"ל פתגמים ודברי חכמה. אם נכונה היא סברתי זו, והפועל "מָשַל" הוראתו: ממלא תפקיד של מושל נודד– יש לשים לב לשם "מזל", שבגלל קרבת האותיות זיי"ן ושי"ן זו לזו, ייתכן שהוא קרוב בהוראתו לפועל "מָשַל" – הרי בשם "מזל" נקרא כוכב, שגם הוא נודד ממקום למקום. – לפי הוראה זו של הפועל "משל" מובנות לנו יותר טוב גם המלים "את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" שבבראשית א16 והמלים "ולמשל ביום ובלילה" שם א18: בנסמך "ממשלת" ובפועל "ולמשל" אין הכוונה, שהשמש שולטת ביום והירח והכוכבים שולטים בלילה, אלא שהם סובבים את הארץ, כפי שפקידי המלך סובבים את המדינה.פסוק ב
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 1ב,2,3
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקודן של תיבות אלה הם: "לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָּל (*לפנינו הכ"ף אינה דגושה)".
[2] גם בס' משלי שבידנו מצוי מקף בין "ולא" ובין "בינת"; אך אני שמתי מקף בין אותן שתי התיבות מטעם אחר, שאני מביאו בהע' 14.
הטקסט הפשוט
לָאִיתִי לדעת[3] אֵל, לאיתי לדעת[3] אֵל – ואכלה[4] – כי בער אנכי מאיש ובינה לקויה של[5] אדם לי, ולא למדתי חכמה, אשר[6] דעת אלהים[7] קדשים אדע.
[3] ראה הע' 9.
[4] ראה הערה 12.
[5] לפי צירוף שלילה(ראה גם הע' 14).
[6] הו"ו של "ודעת" היא ו"ו הזיקה(ראה הע' 7 (*אולי 4) לטו16).
[7] לפי השמטת מוגדר
הפירוש
לא הצלחתי בבקשי[9] להכיר[10] את אֵל פעמים מספר[11], והפסקתי[12] ביקוש זה – משום שאני בער יותר מאיש מכובד[13], ובינתי היא בינה לקויה[14] של אדם פשוט[13], וגם לא למדת חכמה בשיעור[15] שאדע, ר"ל שאבין את דעת אלהים קדושים[17]. כלומר, את נאום הגבר[18] שלו אגורבן פותח בהצהרה, כי לא ינסה להסביר בו את מעשיו של אלהים. אמנם הוא טרח הרבה כדי להבין מעשים אלה, אלא שהוא נלאה בטירחתו זו ולא הצליח בה, הואיל ואינו אלא אדם פשוט, שבינה לקויה לו ואפילו חכמתו של איש מכובד אין לו[17]. משום כך הפסיק את טירחתו להבין את מעשיו של אלוה, ובנאום הגבר שלו הוא ידבר על דברים אחרים.
[9] הוראת הפועל "לָאָה" היא: ביקש לעשות משהו ולא הצליח. השוה "וילאו למצא הדלת (*בפסוק: הפתח)", בראשית יט11, שהפירוש הוא שם: הם ביקשו למצוא את הדלת ולא הצליחו למצוא אותה. וגם כשאין אחרי הפועל "לאה" מילה, המודיעה מה שביקש לעשות האדם שלָאָה, עלינו להבין זאת מעצמנו מתוכן המשפט – שהרי גם בלשון חז"ל, ששכיחות ההשמטות קטנה בה בהרבה מזו שבשפת המקרא, ברור לנו, למשל, כי את המלה "יגעתי" ב"יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", מגילה ו ע"ב, עלינו להבין, כאילו היתה צורתה: "יגעתי למצוא". ואמנם את המלים "לאיתי אל.. קדושים אדע" עלינו להבין, כאילו היתה צורתן: "לאיתי [לדעת] אל.. קדושים אדע".
[10] "לדעת" להכיר, להבין וכדומה. השוה "השכל וידע אתי", ירמיה ט23; ועוד.
[11] כשהמלים של משפט, הבא אחרי משפט שקדם לו, הן אותן המלים עצמן שבמשפט שקדם לו – הכוונה של כותב שני המשפטים האלה היא, כי המסופר בכל אחד מאותם שני המשפטים קרה פעמים מספר.
[12] הוראת "וַאֲכַל" היא: והפסקתי – בדומה ל"ויכל משה מדבר אתם", שמות לד33, שהוראת "ויכל" הוא שם: והפסיק.
[13] ראה הוראת "אדם" ו"איש" בהע' 6 ליב3.
[14] המלים "ולא-בינת אדם לי", שבין "ולא" ובין "בינת" נמצא מקף, הוראתן, לפי צירוף שלילה ובינה לקויה של אדם לי.
[15] הו"ו של "ודעת" היא ו"ו השיעורראה הערה 6 לי22 (*אולי ו22), שהוראתה אשרבמשמע בשיעור ש' – בדומה ל"אשר" שבכתוב "ושמעת ישראל ושמרת לעשות, אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד", דברים ו3, שהוראת "אשר" שם היא: בשיעור ש'.
[16] ראה הע' 10.
[17] מסתבר, שהמלים "בער אנכי מאיש ולא-בינת אדם לי" אינן אלא ביטוי של עניוות מופרזת של אגורבן מחברו, שהיה ללא ספק אחד מחכמי דורו.
[18] ראה הוראת "נאם הגבר" בהע' 6 לל'1.פסוק ד
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 4
הטקסט המקראי
[1] זהו הניקוד שבס' משלי שבידנו (*לפנינו הניקוד "וַיֵּרַד"), אך ייתכן שמחבר הכתוב התכוון לניקוד "וַיֵרֵד" בו"ו ההיפוך.
[2] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "בַּשִּׂמְלָה".
הטקסט הפשוט
מי עלה ל[3]שמים וירד? מי אסף רוח בחפניו? מי צרר מים בְּּשִׂמְלָה? מי הקים את[3] כלאפסי ה[4]ארץ? מה שמו ומה שם בנו? – אמור[5], כי[6] תדע.
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[5] לפי השמטת אמירה
[6] ראה הע' 8.
הפירוש
מי עלה לשמיים וירד משם? מי אסף רוח בכפות ידיו[7]? מי ארז מים בשמלה? מי הקים את כלקצות הארץ? – אמור, אם[8] אתה יודע. אמור, מה שמו של אותו אדם ומה שם בנו – כדי שתוכל למצוא אותו ולבקש ממנו, כי יסביר לנו את מעשיו של אלהים. כלומר, בהתחלת נאום הגבר שלו אמר אגורבן, במשפטו הקודם, כי נבצר ממנו להבין את מעשיו של אלהים, ומשום כך גם לא ינסה להסביר מעשי אלהים אלה בנאום הגבר שלו. והוא עובר להסביר , במשפטו זה, מדוע נבצר ממנו להבין את מעשי אלהים, והוא אומר: כדי להבין את מעשי אלהים, הרי נחוץ לעלות לשם כך השמיימה, וכדי להסביר אותם לשומעי נאומו הרי נחוץ לרדת שוב ארצה – והאם יש בעולם אדם, שהצליח לעלות לשמיים ולרדת שוב ארצה?! אין אדם כזה, שהרי לשם העלייה לשמיים נחוץ להקים בניין גבוה מאד – והאם יש בעולם אדם, שהצליח להקים בניין כזה?! ברור, שאין אדם כזה, מאחר שאין חומר שניתן להקים ממנו בניין כזה. שמא תאמר, כי ניתן להקים בניין כדה מן הרוח, ר"ל מן האוויר – הרי הרוח אין בו ממש, ואמנם אין בעולם אדם, שהצליח לפחות לאסוף כמות קטנה של האוויר בכפות שתי ידיו; שמא תאמר, כי ניתן להקים בניין כזה מן המיים, שיש בהם ממש – הרי המיים הם חומר, שאין חלקיו דבוקים זה לזה, ואמנם אין בעולם אדם, שהצליח לפחות לארוז כמות קטנה של מיים בשמלה; ושמא תאמר, כי ניתן להקים בניין כזה מאדמה, שגם יש בה ממש, וגם דבוקים חלקיה זה בזה – הרי לשם הקמת בניין כל כך גבוה נחוץ להקים זה על גבי זה את כלחלקי הארץ מן הקצה האחד שלה עד לקצה השני שלה, ואמנם אין בעולם אדם, שהצליח להקים זה על גבי זה את כלחלקיה של הארץ מן הקצה האחד שלה עד לקצה השני. אם אין דבריי אלה נכונים, וקיים בארץ אדם שהצליח להקים בניין גבוה כזה, ואתה, השומע את נאום הגבר שלי, יודע עליו – הגד נא לי, מה שמו ומה שם בנו[9], כדי שאוכל למצוא אותו ולבקש ממנו, כי יסביר לי את מעשיו של אלהים. והיות שאין אדם כזה, ואני, אגורבן, אינני מבין את מעשי אלהים – גם לא אנסה להסביר לכם השומעים את מעשיו, ובנאום הגבר שלי אדבר רק על מעשים הנעשים על פני ארצנו, ושאותם ביכולתנו להבין.
[7] "בחפניו" – בכפות ידיו. השם "חֹפֶן" במשמע זה מצוי בתוה"מ. השוה "והחזיקו ידיו של משה מלא חפן שלו", שמות רבה יא.
[8] "כי תדע" – אם תדע. השוה "כי תמצא איש – לא תברכנו", מ"ב ד29.
[9] א"ש הרטום מעיר כאן: "עד היום נפוץ בין הערבים המנהג לקרוא לאב על שם בנו בכורו: אבי פלוני".פסוק ה
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 5,6
הטקסט המקראי
[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא "תּוֹסְףְּ".
הטקסט הפשוט
כל אמרת אלוה צרופה היא[2], מגן הוא לכל בני אדם ה[3]חסים בו. אבל[4] אל תוסף על דבריו, פן יוכיח אדם[5] בדבריך[6], את התוספת[7] – ונכזבת.
[2] לפי השמטת היה (בינוני)
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי השמטת נושא סתמי
[6] לפי כינוי סומך בודד
[7] לפי השמטת פעול
הפירוש
כל אמרת אלוה צרופה היא, והוא גם מגן לכל מי שחוסה בו. אל תוסיף על אימרתו, פן יוכיח מישהו, שהוספת, ויאמרו עליך הבריות שאתה אדם כוזב. כלומר, לאחר שהצהיר אגורבן, כי אינו מבין את מעשי אלוה, ולכן גם לא ינסה להסביר אותם בנאום הגבר שלו – הוא עובר לייעץ לשומע נאומו, כיצד עליו להתנהג, כדי שייטב לו; והדבר הראשון, שהוא אומר לו, הוא, כי מבלי להבין את מעשיו של אלוה, עליו לדעת, כי כל אימרת אלוה היא ללא פגם, בדומה לכסף שצורף מסיגיו. וכן עליו לדעת, כי ה' הוא מגן לחוסים בו, ומשום כך גם עליו לחסות בו, כדי שיגן גם עליו[8]. עם זאת, הוא מזהיר את שומע נאומו, כי לא יוסיף על אימרת ה'[9], משום שמסתבר, כי יימצא מישהו, שיבחין בכך, כי התוספת שלו אינה נמצאת באימרת ה', ואז יראו בו הבריות אדם כוזב.
[8] המלים "כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו" נמצאות גם בש"ב כב31 ובתהלים יח31, אלא שבמקום "אמרת אלוה" כתוב שם "אמרת ה'", ומה שמעניין הוא, שהמלה "כל", המצויה כאן בראש הפסוק, מצויה שם לפני "החוסים".
[8] (*צ"ל [9]) אגורבן דוגל בציות האדם לאמרות אלה, אך מבלי להוסיף עליהן, כלומר הוא דוגל בשביל הזהב. ומעניין שגם בעניין רכושו של האדם הוא דוגל בשביל הזהב ומבקש מה': "ראש ועשר אל תתן לי", להלן פסוק 8.פסוק ז
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 7,8,9
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "אַל.. וּדְבַר".
הטקסט הפשוט
אֱמוֹר[2]: שני דברים[3], שאלתי מאתך אֵל, תמנע ממני בטרם אמות: התהללות[4] שוא וְדִבֻּר כזב. הרחק ממני ראש; וגם[5] עשר אל תתן לי, הטריפני רק[5] את[6] לחם חקי – פן אשבע וכחשתי ואמרתי: "אין[7] ה'"; ופן אורש וגנבתי לבבות[8] ותפשתי שם אלהי.
[2] לפי השמטת אמירה
[3] לפי סתמיות בלשון נקבה
[4] לפי השמטת נסמך
[5] לפי השמטת חיבור
[6] לפי השמטת יחס
[7] לפי תשובה נרמזת
[8] לפי השמטת פעול
הפירוש
אמור לה'[8א], שאתה שואל[9] מאיתו, כי כל זמן שאתה חי[10] הוא ימנע ממך שני דברים, והם: התפארות שוא של עשיר ודיבור כזב של עני, כדי לעורר בלב הבריות רחמים עליו. אמור לה', שאתה מבקש ממנו, כי ירחיק ממך עוני, וכי גם עושר לא יתן לך, ויאכילך רק את לחם חוקך, ר"ל את הלחם הדרוש לך לקיומך[11]. עושר לא יתן לך[12], הואיל ואם תהא שבע ולא תצטרך לעבוד לפרנסת ביתך, אתה עלול לכחש לאל[13] ולומר, כי אין ה', וכי את העושר עשית לך בחכמתך; וגם עוני ירחיק ממך[12], הואיל ואם תיוורש, אתה עלול לגנוב את לב הבריות[14] ולתפוש את שם אלהיך, ר"ל להקדיש את מרבית זמנך[15] (*נראה שהציון בטעות) והתעניינותך[15] לעבודת אלהיך, מתוך תקווה, שבזכות זו ירחמוך הבריות. כלומר, אחרי העצה הראשונה, שיעץ אגורבן לשומע נאום הגבר שלו, כי ביראת ה' יילך בשביל הזהב ולא יוסיף כלום על אימרת ה', הוא משמיע באוזניו עצה נוספת, כי גם בעניין הרכוש יילך בשביל הזהב ויבקש מה', כי ימנע ממנו גם עושר וגם עוני, ויאכילנו רק את הלחם, הדרוש לו לקיומו; וזאת משום שגם העושר וגם העוני אינם רצויים לבן אדם.
[8א] אשר למלה "אֵל" במלים "שאלתי מאתך אֵל" כשם פנייה אליו, השוה "קראתיך כי תענני אל", תהלים יז6; ועוד הרבה.
[9] הזמן של "שאלתי" הוא עבר נמשך(ראה הע' 8 ליב12), והוראת "שאלתי" שלפנינו היא: אני שואל.
[10] "בטרם אמות" כל זמן שאני חי.
[11] השוה "ותתן טרף לביתה וחק לנערתיה", להלן לא15.
[12] לפי הכלל ראשון ואחרוןמחבר הכתוב שלפנינו מנמק תחילה את המלים שלו הקודמות: "הרחק ממני רֵאש".
[13] השוה "וכחשתי לאל ממעל", איוב לא28.
[14] השוה "מה עשית ותגנב את לבבי", בראשית לא27 (*צ"ל לא26).
[15] יש שהפועל "תפש" מורה על הקדשת התופש את מרבית זמנו למושא הישיר של פועל זה ועל התעניינותו הרבה באותו מושא ישיר. אמנם לא מצאתי הוראה זו לא בפירושים ולא במילונים, אך בעיניי היא ההוראה הנכונה של פועל זה במקראות כגון "אבי כל תפש כנור ועוגב", בראשית ד21; "תפשי המלחמה היצאים לצבא", במדבר לא27; "ותפשי התורה לא ידעוני", ירמיה ב8; ועוד.
[16] השוה "ואברכה שמך לעולם ועד", תהלים קמה1.פסוק י
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 10,11,12,13,14
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו כתוב: "אדנו (אֲדֹנָיו קרי)"; וראה הע' 15 (*הושמט שינוי הניקוד ב"ואשמת").
[2] בס' משלי שבידנו אין מקף בין "לא" ו"יברך (*נראה שהושמטו כאן גרשיים); וראה הע' 16.
הטקסט הפשוט
אל תלשן על[3] עבד ותסגירנו[4] אל אֲדֹנוֹ, פן יקללך ויזכיר[5] את[3] אשמת ה[6]דור, אשר[7] את[3] אביו יקלל ואת אמו יָאֹר[8]; את אשמת ה[9]דור, אשר[7] הוא[10] טהור בעיניו, בעוד אשר[11] גם[12] מצאתו לא רחץ; את אשמת ה[9]דור, אשר[7] בני אדם[13] אומרים[5]: "מה רמו עיניו וגם[12] עפעפיו מה[9] ינשאו!"; את אשמת ה[9]דור, אשר[7] חרבות הן[10] שניו ומאכלות הן[10] מתלעתיו – לאכל עניים ולהשמידם[4] מה[6]ארץ ולאכול[9] אביונים ולהשמידם[4] ממושב[14] בני[14] אדם.
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת מיוחס (ליד פועל)
[5] לפי השמטת אמירה
[6] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[7] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[8] ראה הע' 16.
[9] לפי השמטת נשנה
[10] לפי השמטת היה (בינוני)
[11] ראה הערה 17.
[12] לפי השמטת חיבור
[13] לפי השמטת נושא סתמי (בריבוי)
[14] לפי השמטת נסמך
הפירוש
אל תלשין על עבד ותסגירנו אל האדון[15] שלו, כדי שלא יקללך, ובקללתו יזכור את אשמת הדור, שאתה אחד מבניו – את אשמת הדור, שבניו מקללים את אבותיהם ואת אמותיהם יאורו[16]; את אשמת הדור שבעיני עצמו אמנם הוא טהור, בעוד [17] שאפילו מצואתו לא רוחץ; את אשמת הדור, שאומרים עליו: "מה רמו עיניו ומה יינשאו עפעפיו!"; את אשמת הדור, ששיניו הן חרבות ומתלעותיו הן מאכלות – לאכול בהן עניים ולהשמידם מן הארץ ולאכול בהן אביונים ולהשמידם ממושב בני אדם. כלומר, אגורבן מייעץ למי ששומע את נאום הגבר שלו, כי לא ילשין על עבד ויסגירנו בכך אל האדון שלו, מפני שהעבד עלול לקלל אותו ולהזכיר בקללתו את האשמות החמורות של הדור, שהוא, שומע הנאום, הוא אחד מבניו, וכתוצאה מהזכרת אשמות אלה ה' עלול להביא עליו ועל בני דורו עונש חמור[18][19].
[15] ה"קרי" הוא "אֲדֹנָיו; ואולם מסתבר, כי כאן אין הכוונה לכל בני משפחתו של אדון העבד, שכולם הם אדוניו, אלא להלשנה, הנעשית ברגיל בחשאי וללא נוכחות של מישהו מלבד האדון, שבאוזניו ההלשנה מושמעת.
[16] בס' משלי שבידנו אין מקף בין "לא" ו"יברך"; ולי ברור, שאין הכוונה, כי הדור המקלל את אבותיו, אינו מברךאת אמותיו, אלא שהכוונה היא, שהוא אורראת אימותיו, וכי אמנם הצירוף "לא-יברך" במקף בין "לא" ו"יברך" הוראתו, לפי צירוף שלילה (בפועל זמן) אורר
[17] ו"ו החיבור של "ומצאתו" הוא ו"ו הנסיבות(ראה הע' 6 לי6), והוראתה היא: בעוד ש'.
[18] הזכרת עוונו של מישהו עלולה להביא להענשתו ע"י ה'. השוה "באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני", מ"א יז18; ועוד.
[19] במשל זה מסתיימים דבריו של אגורבן בנאום הגבר שלו; ואחריו מביא עורך הקובץ משלים אחרים, שכמסתבר לא היו מדבריו של אגורבן בנאומו הנ"ל.פסוק טו
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 15
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "תִּשְבַּעְנָה".
הטקסט הפשוט
כאשר[2] ל"עלוקה" שתי בנות – היא אומרת[3]: "הב! הב!"; כאשר לה[4] שלוש בנות[5] – היא אומרת[3]: "הֵנה לא תַשְׂבַעְנָה!"; ו[2]כאשר לה[4] ארבע בנות (*נראה שהושמט פה הציון: [5]) – היא אומרת[3]: "לא אמרו: 'הון!'".
[2] לפי השמטת חיבור
[3] לפי השמטת אמירה
[4] לפי השמטת נשנה (בשינוי)
[5] לפי השמטת נשנה
הפירוש
כאשר ל"עלוקה", ר"ל לאשה, שאין לה אף בן אחד[6], שתי בנות – היא אומרת לבעלה: "הב! הב!", ר"ל "בוא אליי הלילה[7], והבה לי זרע נוסף; כשיש לה שלוש בנות, היא אומרת לבעלה: "הֵנה, ר"ל שלוש בנותיי אלה, אינן משביעות אותי, ועליך לבוא הלילה אליי"; וכשיש לה כבר ארבע בנות – היא אומרת לו: "ארבע בנותיי אלה לא אמרו: 'הון!', ר"ל הן לא אמרו[8], שיש לי כבר הון, ושעליי להסתפק במה שיש לי; לכן עליך לבוא הלילה אליי. כלומר, בעל, שהיו לו יותר מאשה אחת, קרה לו לא אחת, שהוא ביקש לשכב עם אחת מהן, ואילו אשה אחרת מנשיו אמרה לו: "אליי תבוא הלילה". כשאשה זו ביקשה זאת מבעלה במפגיע והוא נאלץ לשכב עימה בניגוד לרצונו – הוא קרה לה: "עלוקה", משום שבדומה לעלוקה, המצטמדת לגופו של אדם בניגוד לרצונו ומוצצת ממנו את דמו, גם היא מצטמדת לגופו בניגוד לרצונו ומוצצה (*נדצ"ל ומוצצת) ממנו את זרעו; ובמשל שלפנינו מחברו מתאר, איך אשה זו מדברת אל בעלה, כשיש לה שתי בנות, איך היא מדברת אליו, כשיש לה שלוש בנות, ואיך היא מדברת אליו, כשיש לה כבר ארבע בנות.
[6] בהמשך הפירוש מוסבר, מדוע אותה אשה נקראת כאן "עלוקה". – בטקסט המקראי הכנסתי את התיבה "עלוקה" בין מרכאות, ומסתבר, שאם היה מחבר המשל שלפנינו משתמש באינטרפונקציה של ימינו – היה גם הוא מכניס תיבה זו בין מרכאות.
[7] השוה "אלי תבוא", בראשית ל16, שאמרה לאה ליעקב.
[8] אין הכוונה, כי אותן ארבע הבנות אמרו בפיהן: "הון!", אלא הכוונה היא, כי עצם העובדה שיש לה כבר ארבע בנות, אינה אומרת עדיין, שעליה להסתפק במה שיש לה ולא לבקש גם בן.פסוק טז
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 16
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
כמו[1] שאול ועצר רחם – הם[2] ארץ, אשר[3] לא שבעה מים, ואש, אשר[3] לא אמרה: "הון!".
[1] לפי השמטת יחס
[2] לפי השמטת היה (בינוני)
[3] לפי משפט ניתק לשם (תוספות (*נראה שהסוגר השמאלי הושמט בטעות)
הפירוש
השאול והעוצר של רחם אשה הם כמו ארץ, שלא שבעה מיים, ואש, שלא אמרה: "הון!", ר"ל שלא אמרה: "דיי!". כלומר, העוצר והשובע הם דבר והיפוכו, ואולם כשם שיש עוצר טוב ועוצר רע – ככה יש גם שובע טוב ושובע רע: אם היה עוצר בשאול, הבולעת מתים ללא גבול – היה זה עוצר טוב, משום שהיו מתים אז פחות בני אדם; ואילו אם היה עוצר ברחם הנשים – היה זה עוצר רע, משום שהיו נולדים אז פחות בני אדם. והוא הדין בשובע: אם היה שובע במיים – היה זה שובע טוב, משום שיבול האדמה היה גדול ביותר; ואילו אם היה שובע באש השריפה – היה זה שובע רע, משום שהיה נשרף אז רכוש גדול ביותר של בני האדם.פסוק יז
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 17
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
עין, אשר[1] תלעג לאב ותבוז ליקהת אם – יקרוה עֹרְבֵי נחל ויאכלוה בני נשר.
[1] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
הפירוש
עינו של בן, הלועגת לאביו של הבן והבזה למשמעתה של אמו של הבן – עין זו מן הראוי הוא[2] שינקרוה העורבים שליד הנחל ושיאכלוה בני הנשר. כלומר, בן שעינו מבחינה בהריונה של אמו, והוא לועג לאביו, שעל אף גילו הלא-צעיר הוא עדיין נזקק לאשתו, והוא גם בז לאימו הממושמעת[3], הנענית לבעלה גם בגילה הלא-צעיר – בן זה מן הראוי הוא שינקרו אותו במקוריהם העורבים שליד הנחל, ושיאכלו אותו הבנים של הנשר, שאע"פ שהם עופות פרא, אין הם מזלזלים בהוריהם, כפי שמזלזל בהוריו אותו בן אדם.
[2] הזמן של "יקרוה" ושל "יאכלוה" הוא עתיד הראוי(ראה הע' 6 לו16 (*אולי י16)).
[3] ראה את הוראת "יקהת" בהע' 7 לל'1 (*לא מצאתי שם).פסוק יח
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 18,19,20
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
על[1] שלשה דברים[2] אמרתי[3]: "המה נפלאו ממני", ואולם[4] על[1] ארבעה דברים[5] אני אומר[3]: "לא ידעתים" – והם: דרך הנשר בשמים, דרך ה[6]נחש עלי צור, דרך ה[6]אניה בלב ים, ודרך ה[6]גבר בעלמה (הלא[4] כן היא[7] דרך אשה מנאפת: כמו[1] אכלה ומחתה פיה ואמרה: "לא פעלתי און").
[1] לפי השמטת יחס
[2] לפי השמטת מוגדר
[3] לפי השמטת אמירה(ראה הע' 8).
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי סתמיות בל' נקבה
[6] לפי השמטת נשנה
[7] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
על שלושה דברים הייתי אומר[8]: קשה לי[9] להכירם[10], ואולם על ארבעה אני אומר: אינני מכיר[10] אותם– ודברים אלה הם: הדרך, שבה הנשר עבר בשמיים, ר"ל במרום; הדרך, שבה הנחש עבר על סלע; הדרך, שבה אונייה עברה בלב ים; והדרך, שבה הגבר עבר דרך עלמה, ר"ל דרך גופה של עלמה (הרי כן היא הדרך של אשה מנאפת: כאילו אכלה ומחתה את פיה, והיא אומרת[11]: "לא פעלתי און"). כלומר, מחבר המשל אומר: כי יש דרכים, שמישהו או משהו עבר בהן, ואין להכיר את הדרכים, שבהן בדיוק אותו מישהו או משהו עבר, כיוון שאותו מעבר, שנעשה בהן, לא השאיר אחריו כל סימן. אילו לא היו לפחות אלא שלוש דרכים כאלה בלבד, הייתי אומר: קשה לי להכיר אותן, אבל אוליי עוד אצליח להכירן; ואולם מכיוון שיש יותר משלוש, מכיוון שיש ארבע דרכים כאלה, ברור לי, כי מספר רב כזה לא אצליח להכיר, ולכן אני קובע: אינני מכירן ודרכים אלה הן: הדרך, שבה עבר הנשר במרום, הדרך שבה עבר הנחש על סלע, הדרך שבה עברה אוניה בלב ים (אף באחת משלוש דרכים אלה הרי לא נשאר כל סימן של המעבר שנעשה בהן), והדרך שבה עבר הגבר דרך גופה של עלמה (שגם בה הרי אין להכיר, כי גבר עבר בה – שהרי זוהי הדרך של אשה מנאפת, שאחרי הניאוף היא מעמידה פנים, כאילו אכלה ומחתה את פיה, והיא אומרת[11]: "לא פעלתי אוון").
[8] "אמרתי" – הייתי אומר. השוה "אם אמרתי אספרה כמו וגו'", תהלים עג15, שלפי תרגומם הסביר של לותר ויהואש הוראת "אמרתי" היא שם: הייתי אומר ועוד.
[9] "נפלא מ'" – קשה לי השוה "כי יפלא ממך דבר למשפט", דברים יז8; "לא יפלא ממך (*בפסוק נוסף: כל) דבר", ירמיה לב17; ועוד.
[10] הזמן של "נפלאו" ושל "ידעתים" הוא עבר נמשך(ראה הע' 8 ליב12), באופן שהוראת "נפלאו ממני" היא: קשה לי והוראת "לא ידעתים" היא: אינני מכירם
[11] הו"ו של "ואמרה" היא ו"ו ההיפוך המהפכת את זמן העבר לעתיד התדירות. אמור מעתה: "ואמרה" – ואומרתפסוק כא
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 21,22,23
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "עֶבֶד.. תִבָּעֵל"
הטקסט הפשוט
תחת שלושה דברים[2] רגזה ה[3]ארץ, ותחת ארבעה דברים[2] לא תוכל ל[3]שאת (*נמחקו כאן נקודתיים ונראה שנמחקו בטעות) תחת אדם אשר[3] עָבַד, כי ימלוך, ותחת[4] נבל, כי ישבע לחם, תחת אשה[5] שנואה, כי תִבְעַל, ותחת[5] שפחה, כי תירש גברתה את הבית[6].
[2] לפי סתמיות בל' נקבה
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי השמטת נשנה
[5] לפי השמטת מוגדר
[6] לפי השמטת פעול
הפירוש
בגלל[7] שלושה דברים היתה רוגזת[8] הארץ, ובגלל[7] ארבעה דברים היא לא תוכל לסבול[9] – בגלל[7] מי שהיה עבד[10], משום שהוא מולך, ובגלל נבל, משום שהוא שבע לחם; בגלל אשה שנואה, משום שהיא מושלת[11], ובגלל שפחה, משום שגבירתה יורשת את הבית. כלומר, מחבר המשל קובע, כי אילו לא היו אלא שלושה דברים בלבד, שהוא עומד לפרטם (*המילה לא ברורה), היתה הארץ רוגזת אמנם, אך לא היתה מגיבה; ואולם מכיוון שיש יותר משלוש דברים כאלה, מכיוון שישנם ארבעה דברים כאלה – לא תוכל עוד הארץ לסבול זאת[12] ותגיב. והנה אותם ארבעת הדברים, שמחמתם הארץ תגיב: בגלל מי שהיה בעבר עבד, ואין לו מושג, כיצד מושלים בעם, והארץ תגיב, משום שאותו אדם נעשה מלך ומולך; ובגלל נבל היא תגיב, משום שהוא שבע לחם, אע"פ שאינו עובד אלא מרמה את הבריות; בגלל אשה, שהיא שנואה מחמת מעשיה הפסולים, והארץ תגיב, משום שאותה אשה מושלת על בני הבית; ובגלל שפחה, והארץ תגיב משום שבעל גבירתה של אותה שפחה מת, ואותה גברת ירשה אותו, והיא מְעַנָה את השיפחה, מבלי שמישהו מפריעה בכך.
[7] כשם שמלת היחס "על", המבטאת קירבה מרבית לשם שאחריה, יש שמשמעה: בגלל(השוה "הנך מת על האשה", בראשית כ3) – גם מלת היחס "תחת", המבטאת גם היא קירבה יתרה לשם שאחריה, משמעה כאן: בגלל
[8] הפועל "רגזה" הוראתו כאן: היתה רוגזת(ראה הע' 8 לל'18).
[9] "לשאת" – לסבול. השוה "לא אוכל לבדי שאת אתכם", דברים א9; ועוד.
[10] הוראת "עָבַד" היא כאן: היה עֶבֶד, השוה "כי טוב לנו עבד את מצרים", שמות יד12, שהוראת "עֲבֹד" היא שם: להיות עבדים; ועוד.
[11] "תִבְעַל" – תמשול, ר"ל מושלת. השוה "בעלונו אדנים זולתך", ישעיה כ13 (*צ"ל כו13); ועוד.
[12] השוה פירושי למשל הקודם.פסוק כד
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 24,25,26,27,28,29
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "מְחֻכָּמִים.. חֹצֵץ.. תְּתָפֵּש".
הטקסט הפשוט
ארבעה בעלי חיים[2] הם קטני ה[3]ארץ, והם חכמים מַחְכִּמִים: הנמלים הם[4] עם לא-עז, ויכינו בקיץ את[5] לחמם; ה[6]שפנים הם[4] עם לא-עצום, וישימו בסלע את[5] ביתם; מלך אין לָ[6](*נראה שהציון בטעות)ארבה, ויצא כמו[5] חָצָץ כלו; את[5] ה[3]שממית בידים תִתְפֹּש, והיא מצויה[6] בהיכלי ה[3]מלך. – שלשה המה מיטיבי צעד וארבעה המה[6] מיטבי לכת.
[2] לפי השמטת מוגדר(ראה הע' 6).
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי השמטת היה (בינוני)
[5] לפי השמטת יחס
[6] לפי השמטת נשנה
הפירוש
ארבעה בעלי חיים[7] הם יצורים קטנים של הארץ, והם חכמים מחכימים, ר"ל הם חכמים המלמדים חכמה[8] גם אותנו: הנמלים[9] הם עם חלש, ובכל זאת הם הכינו בקייץ את לחמם לחורף, אע"פ שמחמת חולשתם היתה הכנה זו כרוכה בקשיים רבים; השפנים[9] הם עם לא חזק, שנבצר מהם להגן על עצמם, ולכן הם שמו את ביתם בסלע, ומנעו בכך התקפתם ע"י חיות טורפות; הארבה[9] אין לו מלך, ובכל זאת בניו יוצאים כולם זה ליד זה, בדומה לאבני חצץ, ואינם מתרחקים באוויר זה מזה, כפי שמתרחקים באוויר זה מזה עופות מסוימים; את השממית[9] תוכל אתה הקורא לתפוש בידיים, משום שאין בידה לברוח ממך במהירות, כפי שנמלטים ממך שרצים אחרים, ואולם היא זהירה ואינה פוגעת באדם, ולכן היא מצליחה לחדור אפילו לחדרי המלך. – כל ארבעת בעלי חיים אלה הם מיטיבי לכת, ורק שלושה מהם הם גם מיטיבי צעד (*נראה שהושמט כאן הציון [10]).
[7] אמנם הצירוף "בעל חיים" אינו מצוי במקרא, אך היות שגם השם "בעל" וגם השם "חיים" מצויים הם במקרא, השתמשתי (*המילה לא ברורה) בטקסט הפשוטבצירוף "בעלי חיים".
[8] השוה (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", תהלים יט8.
[9] ייתכן, שלא בכל אחד מארבעת בעלי החיים "נמלים", "שפנים", "ארבה" ו"שממית", המפורטים במשל שלפנינו, הכוונה לבעל החיים, שאנו קוראים לו היום בשם זה.
[10] אילו ידעתי בדיוק, לאילו בעלי חיים הכוונה בארבעת השמות "נמלים", "שפנים", "ארבה" ו"שממית", והייתי גם זואולוג – ייתכן, שהייתי יודע איזה מן הארבעה אינו מיטיב צעד.פסוק ל
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 30,31
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "כֹל".
[2] צירוף התיבות למלים וניקודן של אותן תיבות בס' משלי שבידנו הוא: "זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תַיִש וּמֶלֶך אַלְקוּם עִמּוֹ".
הטקסט הפשוט
ה[3]ליש הוא[4] ה[3]גבור בטורפי[5] בהמה, ולא ישוב מפני ה[3]כַּל; כאשר[6] זֹרַז – יָרֵם תַנִּים או תיש וּמֹלִך אותם[7] אל קו רחוק[8] מבני[5] עַמוֹ.
[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[4] לפי השמטת היה (בינוני)
[5] לפי השמטת נסמך
[6] לפי השמטת חיבור
[7] לפי השמטת נשנה (בשינוי)
[8] לפי השמטת מיוחס
הפירוש
הלייש, ר"ל האריה, הוא הגיבור הגדול ביותר בחיות הטורפות בהמה ואינו נסוג[9] מפני החשוב ביותר[10]; כאשר זורז הלייש, ר"ל כשאֶחיו האריות זירזוהו לטרוף, הואיל והם ביקשו להשתתף באכילת הטרף, דבר שאינו לרוחו של הלייש – הוא מרים תנים או תייש ומוליך[11] אותם אל שטח[12] רחוק מבני עמו[13].
[9] "ישוב" נסוג. השוה "ולא ישוב מפני חרב", איוב לט22.
[10] ראה מאמרי "כל וכלה" בסוף פירושי ל(*נראה שהמחבר רצה להשלים כאן ולא הספיק)
[11] אשר לחסרון הו"ו והיו"ד ב"וּמֹלִך" השוה "וילך אותם", ירמיה נב26; "מֹרֶה באצבעתיו", משלי ו'13; ועוד הרבה.
[12] כשם שהוראת "גבול" ב"ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל", מ"א א3, היא: השטח המוקף גבול – ככה גם הוראת "קו" במשל שלפנינו הוראתו: השטח שקו יסוב אותו.
[13] גם קבוצה של בעלי חיים מסוימים נקראת "עם". השוה "הנמלים (*בפסוק "נמלים") עם לא עצום" במשל הקודם.פסוק לב
רוטנברג על משלי • פרק ל • פסוק 32,33
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אם יטענו[1] אנשים[2], כי[3] היית נבל[4] בהתנשאות[5], ואם יִטְעֲנוּ[1], כי[3] זמות אותה[6], שים יד לפה! – כי אמנם[3] מיץ[7] חלב יוציא חמאה ומיץ[7] אף יוציא דם, ואולם[3] את מיץ[8] ה[9]אפים יוציא ריב.
[1] לפי השמטת אמירה
[2] לפי השמטת נושא סתמי (בריבוי)
[3] לפי השמטת חיבור
[4] לפי פועל תכונת הבינוני
[5] ראה הע' 10.
[6] לפי השמטת נשנה (בשינוי)
[7] ראה הע' (*הושמט ההמשך ונראה שהכוונה להערה 12)
[8] ראה הע' (*הושמט ההמשך ונראה שהכוונה להערה 13)
[9] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
אם יטענו אנשים, כי היית נבל בהתנשאות[10] שלך, ואם יטענו, כי זממת אותה התנשאות במכוון, ולא שהתנהגותך עשתה רושם של מתנשא, שים יד לפה ואל תענה – כי אמנם מציצת[11] חלב תוציא חמאה ומציצת[11] האף, ר"ל הוצאת ליחת האף בכוח, מביאה ליציאת דם עם הליחה – ואולם ריב[12] יוציא את מיץ האפיים, ר"ל את שארית[13] הסבלנות[14]. כלומר, מחבר המשל שלפנינו מזהיר את הקורא, כי בין שיטענו אנשים, שהוא התנהג כנבל כשהתנשא עליהם, ובין שיטענו כי התנשא עליהם במכוון, ולא שהתנהגותו עשתה רושם של מתנשא, ישים יד לפה ולא יענה להם – משום שמענהו עלול להביא לידי ריב, ואמנם מציצת חלב תוציא חמאה, וזה דבר טוב, ומציצת האף תוציא קצת דם עם הליחה, וגם זה אינו רע כל כך, ואולם בריב מאבד האדם את שארית הסבלנות שלו, והאנשים שיריבו איתו עלולים לפגוע בו קשה.
[10] שם הפועל "התנשא" הוא שם פעולה(ראה הע' 5 לו14 (*אולי י14)) והוראתו: התנשאות
(*המחבר העביר קו על הערה 11 ומשמע שהערה 12 באה במקומה. וכן משמע שהערה 13 לפנינו מתייחסת לציון [12], ושבציון [13] כוונתו להפנות למה שכתב בסוף הערה 12)
[12] גם מ"צ סגל כתב כאן: "מיץסחיטה וכבישה של חלב". ואמנם אני סבור, כי ליד השורשים "מצה" (השוה "שתית מצית", ישעיה נא17) ו"מצץ" (השוה "למען תָּמֹצוּ", שם סו11) יש גם שורש "מיץ" (*אולי "מוץ"), והמילה "מיץ" ב"ומיץ (*בפסוק "מיץ") חלב" וב"ומיץ אף" הוא שם פעולה(ראה הע' 5 לו14 (*אולי י14)), שהוראתו: מציצה ואילו המלה "מיץ" ב"ומיץ אפים" היא שם עצם, שהוראתו: שארית ר"ל מה שנשאר מדבר, שהיה בתוך דבר אחר ונתקבל ממציצתו של אותו דבר אחר. (ראה גם ההערה הבאה).
[13] בניגוד ל"מיץ חלב יוציא חמאה" ול"ומיץ אף יוציא דם" שהדבר המוּצָא נמצא אחרי "יוציא" – ב"וּמיץ אפים יוציא ריב" הדבר המוּצָא נמצא לפני "יוציא"; וייתכן, שהדבר נעשה במכוון ע"י מחבר המשל, בהתאם לסגנון מיוחד.
[14] אין כל ספק, כי השם "אפים" במקראות כגון "ארך אפים וגדל חסד", תהלים קמה8, שלפי ריבוי סומך בודדעלינו להבינו, כאילו היתה צורתו: נחירי אף הוראתו: סבלנות וייתכן, כי היה נדמה להם אז, כי בשעה שאדם מזדיין בסבלנות, הוא עושה תנועה מסוימת בנחיריו.
<< · רוטנברג על משלי · ל · >>