רוטנברג על משלי כז יד

הטקסט המקראי

מברך רעהו בקול גדול בבקר – הִשְׁכִּים[1] קַלֵּל[1] הִתְחַשֵּב[1] לו.

[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקוד תיבות אלה הם: "הַשְכֵּים קְלָלָה תֵחָשֵב; (*נראה שצריכים להיות כאן גרשיים ופסיק במקום נקודה-פסיק) וראה הע' 7.

הטקסט הפשוט

אדם, אשר[2] מברך את[3] רעהו בבקר בקול גדול (*נדצ"ל 'בקול גדול בבקר') – כמו[3] אדם, אשר[2] הִשְכִּים ל[3]קלל, התחשב לו רעהו[4].

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת נשנה

הפירוש

מי שמברך את רעהו בבוקר בקול גדול, נחשב[5] רעהו זה בעיניו כמי[6] שהשכים לקלל. כלומר, אדם, שמברך את רעהו בבוקר בקול גדול, אינו עושה זאת משום שהוא מכבד ביותר את רעהו זה, אלא משום שהוא מכיר אותו ויודע, שאדם רע הוא, וחושש שמא השכים[7] רעהו זה לקלל אותו, לכן הוא מקדים (*אולי הקדים) את פניו בברכה בקול גדול בבוקר, כדי להשפיע עליו בדרך זו, כי יימנע מלקללו[8].

[5] "התחשב" – נחשב. השוה "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב"", במדבר כג9, שפירוש "לא יתחשב" הוא שם: אינו נחשב כאחד מן הגויים.

[6] "התחשב לו" – נחשב[2] (*נראה שהציון בטעות) בעיניו כמו. השוה "הלא נכריות נחשבנו לו", בראשית לא15, שפירושו: נחשבנו בעיניו כמו נכריות.

[7] כל הפרשנים התקשו ביותר בהבנת הפתגם הזה. טור-סיני ראה בו, כדרכו, "שריד ממשפט אחר של הסיפור, שאינו לפנינו"; ורק א. כהנא הודה: "איני יודע טעמו של פסוק זה". – על נכונות פירושי לפתגם זה מעידה גם העובדה, שהתיבה "הַשְׁכֵּם" מצויה בעשרה מקראות, ובכולם היא ללא יו"ד אחרי הכ"ף, כפי שאמנם הדקדוק מחייב, ואילו בפתגם שלפנינו ניקודה בס' משלי שבידנו היא "הַשְׁכֵּים".

[8] הפתגם הוא סאטירה שנונה על תקיף הקהל, שהכל מקדמים את פניו בברכה בקול גדול, כאילו הוא ראוי לאותו כבוד, בעוד הסיבה האמיתית לכך נעוצה בעובדה, שהבריות מפחדים מפניו.