רוטנברג על משלי כג ו

הטקסט המקראי[עריכה]

אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו, כי כמו שׂעֵר[1] בנפשו כן הוא: "אכל ושתה!" יאמר לך, ולבו בל עמך. פתך אכלת – תקיאנה וְשִׁחַתָּ דבריך הנעימים.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "שָׁעַר".

הטקסט הפשוט[עריכה]

אל תלחם את לחם אדם, אשר הוא[2] רע עין (*נראה שחסר פה: ואל תתאו למטעמתיו), כי כמו ה[2]שֹעֵר, שהעמידו[3] בנפשו, כן הוא: "אכל ושתה!" יאמר לך, כאשר[4] לבו בל עמך. אם[5] פתך אכלת – תקיאנה ושחת את[6] דבריך הנעימים.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת מיוחס

[4] ו"ו החיבור של "ולבו" הוא ו"ו הנסיבות(ראה הע' 6 לי6).

[5] לפי השמטת חיבור

[6] לפי השמטת יחס

הפירוש[עריכה]

אל תאכל את לחמו של קמצן[7], ואל תתאווה לאכול ממטעמותיו, משום שהוא כמו השוער, שהעמידו במערכת האכילה[8] שלו: "אכול ושתה!" יאמר לך, כשליבו אינו עמך. אם אכלת את הפת מעוטת האיכות והכמות[9], שהוא נתן לך, תקיא אותה וְשִׁחַתָּ[10] את דבריך הנעימים. כלומר, מחבר המשל מייעץ לו לקוראו, כי לא יאכל את הלחם, שקמצן מושיט לו ולא יתאווה לאכול ממטעמותיו, משום שהקמצן נוהג לגבי אחרים, כפי שהוא נוהג לגבי עצמו: כשם שבמערכת האכילה שלו הוא כאילו העמיד שוער, שאינו נותן להיכנס לתוך קיבתו אלא מאכל מועט הכמות והאיכות – כך הוא נוהג גם לגבי אחרים. אמנם הוא אומר לו לאותו אורח שלו: "אכול ושתה", אך הוא אומר זאת, כשליבו אינו עימו, ר"ל כשאין כוונתו באמת, כי יאכל וישתה משלו. ומחבר המשל מסיים אותו בכך, שהוא אומר לקורא, שאם אמנם הוא אכל את הפת מעוטת האיכות והכמות, שהושיט לו הקמצן – הוא יקיא אותה, הואיל ואכל אותה, כשעינו הרעה של הקמצן הסתכלה בו בחוסר רצון, ויתברר לו אז, כי הוא שיחת את דבריו הנעימים, ר"ל שאמר לו לקמצן דברי תודה נעימים שלא הגיעו לו.

[7] "רע עיו" – קמצן. השוה דברי א. כהנא: "רע עין. צר עין, קמצן (כ"ח כ"ב), והפכו טוב עין (כ"ב ט)".

[8] הוראת "נפש" היא כאן: מערכת האכילה ראה הערה 7 לו3.

[9] הוראת "פתך" היא: הפת שלך, ר"ל המאכל מועט האיכות והכמות, שהקמצן נתן לך. השוה פירושי ל"ועל פת לחם יפשע גבר", להלן כח21. גם כשאמר אברהם לשלושת האנשים, שהיו ניצבים עליו: "ואקחה פת לחם" הוא לא השתמש בשם "פת" אלא כביטוי של צניעות, אע"פ שלאמיתו של דבר הכין להם סעודה עשירה.

[10] הזמן של "ושחת" הוא עבר שבעתיד (Futurum exactum; ראה דקדוק גיזניוס-קאוטש סעיף 323), והכוונה היא, כי לאחר שמי שאכל את הפת, שהושיט לו הקמצן, יקיא אותה, יתברר לו, כי הוא שיחת את דברי התודה הנעימים, שאמר לקמצן.