רוטנברג על משלי כג א
רוטנברג על משלי • פרק כג • פסוק 1,2,3
הטקסט המקראי[עריכה]
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: " לִלְחֹם.. בְּלֹעֶךָ" (*לגרסת המחבר "ללחם" חסר, אך לפנינו "ללחום" מלא וי"ו).
הטקסט הפשוט[עריכה]
כי תשב לצעוק[2] ללחם את מושל – בין תבין את הדברים[3], אשר ישים[2] לפניך, ושמת ל[4]שכין את[4] בלעך, אם בעל נפש תהיה[5]; אל תתאו ללחם[6] מטעמותיו, הואיל[7] ו[7]הוא לחם מזמות כזב[8].
[2] לפי השמטת מיוחס
[3] לפי השמטת מוגדר
[4] לפי השמטת יחס
[5] לפי השמטת היה (זמן)
[6] לפי השמטת נסמך
[7] הו"ו של "והוא" הוא ו"ו הנימוק(ראה הע' 8 ליא13).
[8] לפי ריבוי סומך בודד
הפירוש[עריכה]
כאשר תשב עם המושל לצעוק ללחם[9], עליך להבין[10] את הדברים, שהוא ישים אז לפניך, ואם תהיה בעל נפש, ר"ל בעל תאבון גדול[11] – תשים את המאכל שתבלע[12] לסכין; אל תתאווה ללחם המטעמים שלו, משום שהוא לחם של מזימות כזב. כלומר מחבר המשל שלפנינו מייעץ לקוראו, שאם הזמינו המושל לישיבה, משום שהוא אחד מן הצועקים ללחם, עליו להבין את המאכלים, שהמושל שם לפניו באותה ישיבה, ר"ל עליו להבין שהמושל שם לפניו מטעמים לאכול, משום שהוא מקווה, כי לאחר שהוא יאכל אותם, לא יעמוד עוד בתקיפות על מילוי כל התביעות שלו ושל יתר המקופחים הצועקים, שאין להם לחם לאכול. משום כך עליו (*המילה לא ברורה) להימנע מלאכול את המטעמים, ששם המושל לפניו; ואם הוא יהיה אז "בעל נפש", ר"ל בעל תיאבון גדול, ולא יוכל להתאפק מלאכול אותם מטעמים – הוא ישים בכך את המאכל שיבלע ל[13]סכין, שתפצע[14] אותו ואת יתר האנשים המקופחים הצועקים ללחם. ומחבר המשל מסיים את עצתו לקוראו באזהרה, שלא יתאווה לאכול את לחם המטעמים, שהמושל שם לפניו, משום שזהו לחם של מזימות כזב, ר"ל שהמושל זומם להשפיע עליו, כי יחדל לצעוק ללחם, והוא מקווה, כי לאחר שיאכל את המטעמים, שהוא שם לפניו, הוא לא יעמוד עוד בתקיפות על מילוי כל התביעות של הצועקים ללחם, וכתוצאה מאותה אכילת המטעמים שלו בישיבתו עם המושל – יוסיפו הוא ובני ביתו ויתר המקופחים להיות רעבים ללחם.
[9] השוה "ויצעק העם אל פרעה ללחם", בראשית מא55.
[10] הזמן של "בין תבין" הוא עתיד הראוי(ראה הערה 6 לו16(*אולי י16)).
[11] יש שהשם "נפש" מורה על תיאבון לאכילה; השוה "כי תאוה נפשך לאכל בשר", דברים יב20, ועוד.
[12] "בִּלְעֶךָ" – המאכלים שתבלע; השוה "והוצאת את בלעו מפיו", ירמיה נא44.
[13] שימת אובייקט כלשהו לאובייקט אחר, ר"ל הפיכתו לאובייקט אחר, מבוטאת במקרא ע"י הוספת למ"ד בראש האובייקט האחר, כגון "לשום ארצך לשמהquot;, ירמיה ד7, וגם ללא הוספת למ"ד בראש האובייקט האחר, כגון ב"שמת מבצריו מחתהquot;, תהלים פט41, שהפירוש הוא שם, כאילו היה כתוב: "שמת מבצריו למחתהquot;. וגם כאן עלינו להבין, כאילו היה כתוב: "ושמת לשכיןבלעך".
[14] אמנם זהו המקום היחיד במקרא שבו נמצא השם "שכין", ו"סכין" בסמ"ך בכלל אינו מצוי במקרא – ואולם בתוה"מ מדובר הרבה על סכיןועל פגיעותיה בבני אדם. השוה "סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסם", ספרי, במדבר פה; ועוד.