רוטנברג על משלי יד כא
רוטנברג על משלי • פרק יד • פסוק 21,22
הטקסט המקראי[עריכה]
[1] ה"קרי" הוא "עֲנָוִים" – וכבכל מקום אני מפרש גם כאן לפי הכתיב.
[2] לפי הפירוש, הנראה לי נכון, לפנינו פתגם, המורכב מן הפסוקים 21 ו-22.
[3] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "יִתְעוּ".
הטקסט הפשוט[עריכה]
אדם, אשר[4] בז לרעהו, אשר הוא[5] גם[6] חוטא וגם[6] מחונן עניים – אשריו: הלא יַתְעוּ האנשים אשר הם[4] גם[6] חרשי מעשה[7] רע וגם[6] עושי[8] חסד ואמת, את[9] האנשים אשר הם (*נראה שחסר כאן הציון [4]) חרשי מעשה[7] טוב.
[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[5] לפי משפט ניתק לשם (נשוא)
[6] לפי השמטת חיבור
[7] לפי השמטת מוגדר
[8] לפי השמטת נסמך
[9] לפי השמטת יחס
הפירוש[עריכה]
מי שבז לרעהו, שהוא גם חוטא וגם מחונן עניים, אשריו[10] – שכן[11] יַתְעוּ האנשים, שהם גם חורשי[12] מעשה רע וגם עושי[13] חסד אמיתי[14], את האנשים, שהם חורשי[12] מעשה טוב. כלומר, מי שמגנה אדם, שהוא חוטא, ויחד עם זה הוא גם מחונן עניים – הוא אדם ראוי לשבח. אמנם לכאורה גינוי זה יש בו כדי להתמיה: הייתכן, שחינון עניים – ויהא המחונן מי שיהיה – ראוי לגינוי?! אך לאמיתו של דבר אדם חוטא, שמחונן עניים, אמנם ראוי הוא לגינוי, וזאת מן הטעם הבא: אנשים, שהם חורשים[11] מעשה רע, ויחד עם זה הם עושים חסד אמיתי[14], מתעים את מי שחורשים[12] מעשה טוב – שהרי אם חורשי מעשה טוב אלה יראו, כי ישנם אנשים, שחורשים מעשה רע, ויחד עם זה הם עושים חסד אמיתי – הם עלולים לחשוב, כי מי שעושה חסד אמיתי מותר לו לחרוש[12] מעשה רע, ואז יתירו לעצמם גם הם לחרוש[12] מעשה רע על סמך זה, שהם מחוננים עניים.
(*על הערה [10] הועבר קו על ידי המחבר, וציין שכתבה בהערה [2] לג13-18, אך אני מעתיק אותה כאן, כי פירוש זה אינו בידנו.)
[10] בפירושו ל"שגר אלפיך ועשתרות צאנך" דברים ז13, כותב א"ש הרטום: אוליי מושאל השם עשתורתבמובן זה משפת הכנענים אשר קראו את איבר הלידה של בהמותיהם הנקבות על שם עשתורת אלהי הפריון". גם ראב"ע מביא שם דעה דומה בשם "מפרש גדול שהיה בספרד". גם ברטולט (*המילה לא ברורה) בפירושו לכתוב הנ"ל רומז על האלילה עשתורת. – ואם אמנם זהו המקור של המלה "עשתרות" בדברים ז13 – עלינו להבין זאת, לדעתי, בצורה הבאה: בתקופה קדומה, כשבניו של העם העברי היו עובדים לבעל ולעשתורת, היו קוראים לפריון עשיר של הצאן בשם "עשתורת", והיו רומזים במלה זו, כי האלילה "עשתורת" היא שהביאה לעובדיה את הפריון העשיר של הצאן. וגם בתקופה יותר מאוחרת, כשבני העם העברי לא עבדו עוד לבעל ולעשתורת, הוסיפו להשתמש במלה "עשתורת" לפריון עשיר של הצאן – משום שחדלו להבחין במוצאה ובמקורה של מלה זו ואם אמנם אותו פירוש של א"ש הרטום ושל "מפרש גדול שהיה בספרד" נכון הוא – עלינו להבין, לדעתי, גם את הצירוף "שדה בעל", כגון "שדה הבעל חזקתה שלש שנים", בבא בתרא ג א, בצורה כזאת – כלומר, "שדה בעל" – שדה, שהאליל "בעל" משקה אותה, ולכן אין צורך להשקותה. – ואם אמנם פירוש זה נכון הוא גם לגבי "ועשתרות צאנך" וגם לגבי "שדה בעל" – מסתבר, שגם את המלים "אשרי" שבמקרא, בין שאחריהן סומך, כגון ב"אשרי האיש", תהלים א1, או שבסופן כינוי, כגון "אשריו" בפתגם שלפנינו – עלינו להבין בצורה כזאת. כלומר, בתקופה שבני העם העברי היו עובדים לאלילה "אשרה", והאנשים היו נוטעים לכבודה עצי אשרה, היו מייחסים את הצלחתו של אדם לעצי האשרה, שהוא נטע באדמתו, ובצירוף "אשרי האיש", למשל, היו רומזים, כי האשרים, שהאיש נטע באדמתו לכבוד האלילה אשרה, הם שהשפיעו על האלילה "אשרה", שתביא לו את הצלחתו. ואם אמנם גם פירוש זה של המלה "אשרי" נכון הוא – מסתבר, כי גם השם "אושר" והפעול "אִשֵּר" רומזים על האלילה "אשרה", כי היא שהביאה לאדם את האושר, והיא שעשתה אותו אדם מאושר.
[11] הסיפה "הלא יתעו.. חרשי טוב" מנמקת את הרישה "בז לרעהו.. אשריו". אמנם לכאורה היה על מחברו של פתגם זה להתחיל את הסיפה במלים "כי יתעו וגו'" ולא ב"הלא יתעו וגו'", אך מחברו של פתגם זה התחשב בכך, שכשיקרא הקורא ברישה, כי המגנה חוטא המחונן עניים ראוי לשבח, ייראה לו הדבר תמוה ביותר: הייתכן, שחינון עניים ע"י מישהו ראוי לגינוי?! ועל תמיהה אפשרית זו של קורא הפתגם עונה מחבר הפתגם בכך, שבמקום מלת הנימוק "כי" הוא מתחיל את הסיפה במלת הנימוק "הלא", שעלינו להבינה כלהלן: ואין באמור ברישה דבר מתמיה, שהרי חינון עניים על ידי חוטא, והוא עלול לחשו, כי מי שמחונן עניים מותר לו לחטוא.
[12] ראה הוראת "חרש" בביטויים "חרש רע", "חרש טוב" וכדומה בהערה 10 ליב20-21.
[13] כפי שציינתי בטקסט הפשוטלפנינו כאן השמטת נסמך "חרשי רע ו[עושי] חסד ואמת". הנסמך, שהושמט כאן, הוא בינוני פועל – בדומה להשמטת הנסמך ב"ואתה תבער [שופכי] הדם הנקי", דברים כא9, למשל, לפי אונקלוס, יונתן ואחרים. ברשימות מחקרי רבות הן ההשמטות לפי הכלל השמטת נסמךמסוג זה, שתרגומים ופירושים סבירים של קדמונים ואחרונים עולים בקנה אחד עימם.
[14] הו"ו של "ואמת" היא ו"ו הביאור(ראה הע' 3 לא1-6), באופן שהוראת הצירוף "חסד ואמת" היא: חסד, שעימו אמת ולא חסד שנעשה למראית עיין.