רוטנברג על משלי יד יב

הטקסט המקראי

יש דרך, יִשֵּר[1] לפני איש, ואחריתה דרכי מות;[2] גם בשחוק יכאב לב, וְאַחֲרִית[1] הַשִּׂמְחָה[1] תוגה.

[1] בספר משלי שבידנו הצירוף והניקוד הוא: "יָשָר.. וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה".

[2] לפי הפירוש, הנראה לי נכון, לפנינו פתגם, המורכב מן הפסוקים 12 ו-13.

הטקסט הפשוט

יש דרך, אשר[3] יִשֵּר אותה[4] לפניו[5] איש, וב[6]אחריתה דרכי מות; ו[7]יש[8] אשר[3] גם בשחוק יכאב לב, ואחרית השמחה היא[9] תוגה.

[3] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[4] לפי השמטת נשנה (תחליף)

[5] לפי נסמך במקום כינוי (בשם)

[6] לפי השמטת יחס

[7] לפי השמטת חיבור

[8] לפי השמטת נשנה

[9] לפי השמטת היה (בינוני)

הפירוש

יש דרך, שאיש נבון[10] יישרה לפניו, ובאחריתה יש דרכי מוות; ויש שגם בשחוק, ר"ל בשמחה[11] הממלאה שחוק את פיו של השמח, יכאב הלב, ואחריתה של אותה שמחה[12] היא תוגה. כלומר, אחריתו של דבר אינה תמיד, כפי שניתן לצפות לה על סמך ראשיתו של אותו דבר – ומחבר הפתגם מביא שתי דוגמאות לקביעתו זו: א. יש שאיש נבון בוחר לעצמו דרך חיים ללכת בה, והוא טורח ומיישר אותה ומצפה, כי אחריתה לא תהא גרועה מראשיתה, ואוליי תהא אפילו טובה ממנה; אבל כשהוא מגיע לאחריתה של אותה דרך, שבשעה שהוא בחר בה נראתה לו טובה ביותר, ומשום כך הוא השקיע מאמצים רבים ליישרה, מתברר לו, שהיא התפצלה לכמה דרכים, שכל אחד מהם מוביל למוות. ב. ויש שאדם גם השיג כבר דבר משמח, אלא שכשם שכל שמחה של אדם אינה שמחה שלמה, ככה גם שמחת הדבר, שאותו אדם השיג, אינה אלא חלקית בלבד, ועדיין ליבו כואב, אלא שהוא מקווה, כי שמחה חלקית זו תלך ותגדל, וכאב ליבו ייעלם; אבל המציאות היא הפוכה מזו, שלה הוא מקווה, ואחריתה של אותה שמחה חלקית לא זו בלבד שאינה שמחה שלמה, כפי שהוא קיווה, אלא שהיא ממש תוגה.

[10] "איש" משמעו כאן: איש נבון (ראה הע' 6 ליב3).

[11] השוה "לשחוק עשים לחם", קהלת י19.

[12] מחבר הפתגמים שלפנינו, שמיעט להשתמש בה"א הידיעה, והשמיטה כמעט באופן קבוע לפי משפט ניתק לשם (מגדיר) הוסיף כאן ה"א הידיעה בראש המלה "שמחה" – לרמוז, כי כוונתו לשמחה, שנזכרה בהתחלת הסיפה של פתגמו, ר"ל לשמחה שבראשיתה היא מילאה את פיו של השמח שחוק.