רוטנברג על משלי יג יח

הטקסט המקראי[עריכה]

רישו[1] קְלוֹן[1] פורע מוסר, ושומר תוכחת יכבד.

[1] צירוף האותיות לתיבות וניקודן בס' משלי שבידנו הוא: "רִיש (*לפנינו: רֵיש) וְקָלוֹן", ולפי הפירוש הנראה לי נכון, אני מעדיף ומנקד: "רִישוֹ קְלוֹן" (ראה הע' 1 לי2 (*אולי ו2)).

הטקסט הפשוט[עריכה]

רישו הוא[2] קלון האדם, אשר[3] פורע את[4] מצוות[5] ה[3]מוסר; ואולם[6] אדם, אשר[2] שומר את[4] מצוות[5] ה[3]תוכחת, יכֻבד גם[6] ב[4]רישו[7].

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת יחס

[5] לפי השמטת נסמך

[6] לפי השמטת חיבור

[7] לפי השמטת נשנה

הפירוש[עריכה]

רישו[8], ר"ל עניותו, הוא הקלון של העובר על מצווֹת המוסר[9]; ואילו השומר את מיצוות המוסר[10] יכובד גם בעניותו. כלומר, אדם שבאורח חייו הוא עובר על מיצוות המוסר, אין הבריות מכבדים אותו, אלא כשהוא עשיר, ואילו אם הוא עני – הם לועגים לו[11]; מה שאין כן במי שבאורח חייו הוא שומר את מיצוות המוסר – אותו הבריות מכבדים גם כשהוא עני[12].

[8] בדרך כלל כינוי בסופה של מלה שבמשפט רומז על מרכיב משפט, שכבר נזכר לפני אותה מלה, כגון נפש חיה למינה", בראשית א27, שהכינוי של "למינה" רומז על המרכיב "נפש חיה" שלפני "למינה" במשפט. אבל רבים גם המשפטים במקרא, שכינוי בסוף מלה בהם רומז על מרכיב משפט, שלא נזכר עדיין במשפט, ורק עומד להיות נזכר בו אחרי המלה, שאותו כינוי נמצא בסופה – כגון "מה יקר חסדך אלהים", תהלים לו8, שהכינוי "ךָ" שבסוף המלה "חסדך" רומז על המלה "אלהים", שאחרי המלה חסדך". וגם כאן הכינוי של "רישו" מתייחס למרכיב "פורע מוסר" המצוי במשפט אחרי המלה "רישו".

[9] אין ספק, כי הכוונה ב"פורע מוסר" היא למי שעובר על מיצוות המוסר.

[10] "מוסר" שברישא ו"תוכחת" שבסיפא הם כפל ענין במלים שונות

[11] השוה את הביטוי הלעגני-עוקצני באידיש: "אַן אָרעמער בעל-עברה'ניק".

[12] הפרשנים החדשים הציעו לפתגם פשוט ויפה זה "תיקונים" שונים בטקסט האותיות שלו.