רוטנברג על משלי א א

הטקסט המקראי

משלי שלמה בן דוד מלך ישראל – לדעת חכמה ומוסר; להבין אמרי בינה; לקחת מוּסָר[1], השכל צדק ומשפט ומישרים; לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה (ישמע חכם ויוסף לקח, ונבון תחבלות יקנה); להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידתם.

[1] בספר משלי שבידנו הניקוד הוא: "מוּסַר".

הטקסט הפשוט

משלי שלמה בן דוד מלך ישראל, [שנכתבו בספר זה] – ל[מען] דעת חכמה ומוסר(אלה הם המשלים[2] של שלמה בן דוד מלך ישראל, שנכתבו בספר הזה – כדי שקוראיו יידעו את החוכמה, שיש בה מוסר[3], ר"ל שיש בה מן הדברים, שאב אומר לבנו בשעה שהוא מייסרו); ל[מען]{יב} הבין אמרי בינה(מטרה נוספת של כתיבת המשלים בספר הזה היא – שקוראיו יבינו אמרי בינה, המנוסחים בדרך כלל בניסוח מיוחד, ומי שאינו מצוי אצל דברים המנוסחים בניסוח כזה, אינו מבינם; ואילו לקוראיו של הספר הזה, שגם הוא מנוסח בניסוח כזה, יהיו אותם אמרי בינה מובנים); ל[מען]{יב} קחת [לקח]{כח} מוסר, [לאמור]{יב} ל[מען]{יב} השכל[4] צדק ו[צדק]{כו} משפט ומישרים(מטרה שלישית של כתיבת המשלים בספר הזה היא – שקוראיו יקחו, ר"ל ילמדו[5] את לקח המוסר, ר"ל את לקח הפורענות[6] הבאה על אדם. כלומר, המטרה היא, שקוראים אלה ישכילו, ר"ל יבינו בשיכלם[7], כי בפורענות הבאה על אדם יש גם צדק, גם צדק משפטי[8] וגם מישרים, ר"ל יושר[9], ולא יטענו קוראים אלה, כפי שרבים טוענים, כי בפורענות הבאה על אדם אין לא צדק, לא צדק משפטי ולא יושר[9]); לתת לפתאים לקח{כו} ערמה [ו-]{יב} לנער דעת ומזמה(מטרה רביעית, שלשם השגתה נכתבו המשלים בספר הזה, היא – שקוראיו יתנו לפתאים לקח על עורמת הרשעים, כדי שבמשאם ומתנם עם הרשעים ייזהרו הפתאים, שהרשעים לא יקפחו אותם בעורמתם; וכן יתנו קוראי הספר הזה לנער, שאין לו ניסיון בחיים, דעת, ר"ל ידיעה[10] על מזימת הרשעים, כדי שידע הנער להיזהר מאותה מזימה של הרשעים) (ישמע [גם]{יב} חכם ויוסף לקח, ו[גם]{יב} [איש]{יד} נבון [ידיעת]{כו} תחבלות יקנה)(גם חכם, שיייתכן כי יימנע מלעיין בעצמו בספר הזה משום שיהא סבור, כי אין בו דבר, שאינו ידוע לו, גם חכם זה ישמע את הדברים, שקוראי הספר יגידו לפתאים ולנער, והוא יוסיף את הלקח הזה, שישמע מפיהם של קוראי הספר, לחוכמה שלו; והוא הדבר באיש נבון: גם הוא ייתכן, כי יימנע מלעיין בעצמו בספר הזה, בדומה לחכם ומנימוקו; אך גם איש נבון זה, כשישמע את הדברים, שקוראי הספר הזה יגידו לפתאים ולנער, יקנה, ר"ל ירכוש לעצמו ידיעה על תחבולות[11] הרשעים, שעד לאותו רגע לא היתה ידועה לו); ל[מען]{יב} הבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידתם(המטרה החמישית, שלשם השגתה נכתבו המשלים בספר הזה, היא – שקוראיו יבינו בעצמם[12] וגם יסבירו לאחרים[12] משל[2] שבו[13] מליצה[14], ר"ל משל המנוסח ניסוח מליצי, וכן יבינו קוראיו של ספר שה בעצמם ויסבירו לאחרים דברי חכמים, שכלולים בהם[15] גם החידות של החכמים האלה[16].

[2] ראה הוראת השם "מָשָל" במאמרי "להוראות המלים, ששורשן "משל" (*נראה שהושמטו כאן גרשיים).

[3] ו"ו החיבור של הצירופים "חכמה ומוסר", "דעת ומזמה", "משל ומליצה" ו"דברי חכמים וחידתם" שבפיסקה זו היא: ו"ו הביאור שהוראתה: כלומר ו"ו חיבור זו מורה, כי שהע"צ, שהיא נמצאת בראשו, יחס מסוים לו לשהע"צ שלפניה[3א]. אמור מעתה, כי את ארבעת הצירופים הנ"ל עלינו להבין, כאילו היתה צורתם: "חכמה הכוללת מוסר", "דעת (ר"ל ידיעה[3ב]) על מזימה", "משל, שלו צורה של מליצה" ו"דברי חכמים, הכוללים חידותם". – במחקרי נתקלתי כבר במקראות רבים, שתרגומים ו/או פירושים סבירים להם של קדמונים ו/או אחרונים עולים בקנה אחד עם מה שאני קורא לו: ו"ו הביאור בחלק מאותם המקראות אף אין ו"ו החיבור ממלאה את תפקיד הביאור כשהיא לבדה, אלא היא עושה זאת ביחד עם גוף נסתר, שהיא נמצאת בראשו, כגון בכתוב "הוא זמה והוא עון פלילים", איוב לא11, שלפי כל התרגומים והפירושים לו, שראיתי, עלינו להבינו, כאילו היתה צורתו: "הוא זמה, [לאמור][3ג] עון פלילים". והנה שתי דוגמאות נוספות של אותם שני הסוגים של ו"ו הביאור א. לפי א. כהנא, מ"צ סגל ואחרים עלינו להבין את הכתוב "וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב וגו'", בראשית מג11, כאילו היתה צורתו: "וכסף משנה קחו בידכם, [לאמור] את הכסף המושב"[3ד] (*נראה שהושמטה כאן נקודה) ב. את הכתוב "ומעשר אדמתנו ללוים והם הלוים המעשרים", נחמיה י29 (*צ"ל י38), תרגמו ופירשו כל המתרגמים והפרשנים, שראיתי את דבריהם, כאילו היתה צורתו: "ומעשר אדמתנו ללוים, [לאמור][3ג] ללוים המעשרים".

[3א] בסעיף NG (*המילה לא ברורה) 154a של דקדוק גיזניוס-קאוטש מוסברת ו"ו חיבור זו בצורה דומה.

[3ב] אחת ההוראות של המלה "דעת" היא: ידיעה(השוה את המלה "כדעתכם" בכתוב "כדעתכם ידעתי גם אני", איוב יג2 (*נראה שהושמט כאן סוגר שמאלי).

[3ג] בטקסט הפשוט של פסקה זו כתבתי את המלה "לאמור" בהוראת כלומר משום שאין לי ספק, כי המלה "לאמור" בחמשת (*המחבר מחק את המקרא החמישי שהביא, רות ד17, ולפי זה נדצ"ל 'בארבעת' או 'בארבעה מתוך חמשת') המקראות, שבהם היא מצויה אחרי המסופר, כי פלוני קרא שם לבן שנולד לו, דהיינו בבראשית ה29 ול24, בש"א ד21 ובדה"א ד9, הוראת המלה "לאמר" שבהם היא: כלומר וכי בכתוב "ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר", בראשית ל24, למשל, הוראת המלה "לאמר" היא: כלומר זאת ועוד, לא זו בלבד שלפי ההוראה "לאמר" = כלומרארבעת המקראות הנ"ל מתפרשים יותר יפה, הואיל והמלים שאחרי "לאמר" אמנם מסבירות, מדוע נקרא הילד הנולד בשם הכתוב לפני התיבה "לאמר", אלא שפשוט אין להעלות על הדעת, כי מלה כמו הביטוי למושג "כלומר" הנחוצה כל כך בהרצאת דברים, חסרה בשפה העשירה של ספרי המקרא.

[3ד] א. כהנא אף ציין שם: "ו'ו זו ביאורית היא".

[4] מחברה של הפיסקה שלפנינו נמנע במכוון מלהביא בראש המלה "השכל" את אות היחס למ"ד ולכתוב "להשכיל", כדי לרמוז בכך לקורא הפיסקה, כי אין המלים "השכל צדק ומשפט ומישרים" אחת המטרות של כתיבת המשלים בספר זה, אלא הן משפט לוואי למטרה השלישית "לקחת מוסר".

[5] על סמך ההוראה "לֶקַח" = לימוד ברור לי כי גם הפועל "לָקַח" הוראתו בכמה מקראות: לָמַד, עִיין וכדומה.

[6] ייתכן, שמחברה של פיסקה מקראית מביא בה במכוון מלה מסוימת בשתיים מהוראותיה. על כל פנים, את המלה "מוסר" הביא מחבר הפיסקה שלפנינו בשתיים מהוראותיה: בשהע"צ "מוסר" שבצירוף "חכמה ומוסר" שלעיל הכוונה במלה "מוסר" הוא לדברים שאב אומר לבנו בשעה שהוא מייסרו; ואילו במלה "מוסר" שבצירוף "לקחת מוסר" הכוונה במלה "מוסר" היא לפורענות הבאה על אדם (השוה "לא ראו את מוסר ה' אלהיכם", דברים יא2; "מוסר אכזרי", ירמיה ל14; ועוד).

[7] השוה "לא השכילו נפלאותיך", תהלים קו7; "לו חכמו ישכילו זאת", דברים לב29; ועוד.

[8] בעשרות מקראות, שהראשון מהם הוא: "השפט כל הארץ לא יעשה משפט", בראשית יח25, הוראת "משפט" היא: צדק משפטי

[9] גם בשמונה עשר המקראות הנותרים, ששהע"צ "מישרים" מצוי בהם, ברור לנו, כי הכוונה בו ליושר מכל מקום היות שסיום הריבוי "-ִים" וגם עצם הצורה של המלה "מישרים" מוזרים הם בעינינו, יש לתת את הדעת על האפשרות של הניקוד "מִישָרִים", כשלפי הכלל "השמטת מיוחס" הוראת "מישרים" היא, כאילו היה כתוב: "[טוב] מישרים", ר"ל דבר שהוא טוב כל כך, שגם אם אנשים ישרים היו עושים אותו, הוא לא היה טוב כל כך. עם זאת אני מוצא לנכון לציין כאן: אינני מציע את הניקוד "מִישָרִים"; ורק הרשיתי לעצמי להפנות את תשומת לב הקוראים לאותה אפשרות של הניקוד "מִישָרִים".

[10] ראה לעיל את ההערה 3ב.

[11] ב"לשוננו לעם", חוב' תמוז תשל"ז פרסמתי מאמר בשם "למשמעה של 'תחבלות (*נראה שהושמט כאן גרש)", ובסוף פירושי לפיסקה זו, אחרי המאמר "להוראות מלים ששורשן 'משל'", אני מביא את המאמר הזה. מן האמור באותו מאמר יוצא, כי הוראת השם "תחבלות" היא: פעולות מאולתרות המתוכננות במהירות רבה, כגון פעולת רב החובל, כשרוח סערה מאיימת להטביע את ספינתו, וכגון פעולת מפקד צבא במלחמה כתגובה על פעולת האויב, המאיימת לכבוש את מדינתו ולהשמיד את יושביה. תגובות מאולתרות אלה של רב חובל ושל מפקד צבא תגובות הכרחיות הן. אבל מחברו של ס' משלי קורא גם לפעולות הרשעים בשם "תחבולות", משום שרובן מאולתרות הן ונעשות ללא שיקול דעת אלא מתוך התאוה שבליבם לקפח את הצדיק.

[12] הפועל "להבין" משמעו גם להבין דבר השכל כגון ב"ולבבו יבין", ישעיה ו18, וגם להסביר דבר לאחריםכגון ב"ובאתי להבינך את אשר יקרה", דניאל י14; והיות שמחבר הפיסקה שלפנינו הביא בהתחלתה את המלים "להבין אמרי בינה", שהכוונה בהן היא ללא ספק, כי קוראו של ספר זה יבין בשיכלו את אמרי הבינה שישמע, ולאחר מכן הוא דיבר על כך, שקורא הספר יסביר לאחרים את עורמת הרשעים ומזימתם – ייתכן, כי בהביאו אחרי שני אלה את המלים "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם", הוא התכוון בפועל "להבין" שלפני "משל ומליצה.. וחידתם" לשני משמעיות (*המילה לא ברורה) של הפועל "להבין". כלומר, ייתכן, שכוונתו היתה גם שהקורא יבין בעצמו "משל ומליצה.. וחידתם", וגם שהוא, ר"ל הקורא, יסביר דברים אלה לאחרים.

[13] כפי שציינתי לעיל בהערה 3 גם ו"ו החיבור של "משל ומליצה" וגם ו"ו החיבור של "דברי חכמים וחידתם" היא ו"ו הביאור והוראת שני צירופים אלה היא: משל שבו מליצה, דברי חכמים, הכוללים את חידותיהם

[14] לדעתי נכונה היא הסברה של אותם חוקרי הלשון, שאמרו, כי המלה "מליצה" בשני מקומותיה במקרא, שהם "ומליצה חידות לו", חבקוק ב6, ו"משל ומליצה" שלפנינו, השורש שלה אינו "לוץ", כפי שסברו רבים, אלא "מלץ"; וכפי שברור לנו מן הכתוב "מה נמלצו לחכי אמרתיך (*צ"ל אמרתך)", תהלים קיט3, מלה משורש "מלץ" מורה על חֲלָקוּת, נעימות, עֲרֵבוּת וכדומה. ואשר לצורה הדקדוקית של המלה "מליצה", אני רואה בה שם תואר בל' נקבה, שמישקלו כמישקל של שם התואר "נעימה", הדומה לשם התואר "מליצה" גם בהוראתו. אמנם במקרא איננו מוצאים אלא את צורת זכר של שם תואר זה, כגון "כנור נעים", תהלים פא3, ואולם בתלמוד והמידרשים מצויה גם צורת נקבה של שם תואר זה, כגון "כיוון שראה אותה נעימה", רות רבה, ויאמר בועז). ואשר לפירוש הצירוף "משל ומליצה" – הרי אמרנו כבר בהערה 3, כי ו"ו החיבור של צירוף זה היא ו"ו הביאור באופן שפירוש הצירוף "משל ומליצה" הוא: , (*נראה שצריך למחוק הפסיק) משל שצורה מליצה לו, כלו' משל המנוסח בצורה מליצה, ר"ל בצורה נעימה לאוזן השומע[14א]. – במקום זה אני מוצא לנכון להוסיף, כי מסתבר, שגם המילה "מליץ", המצויה בשני מקומות במקרא, והם: "כי המליץ בנתם", בראשית מב23, ו"אם יש עליו מלאך מליץ אחד", איוב לג23, השורש שלה הוא "מלץ", וניקודה הנכון הוא: "מָלִיץ" במשקל "נעים", והוראתה של מלה זו בשני מקומותיה הנ"ל היא: מי שמדבר בצורה מליצה, ר"ל בצורה נעימה, אלא שבעלי הניקוד סברו בטעות[14ב], כי שורשה של המלה "המליץ" הוא "לוץ", כפי שהיו סבורים רבים, כי גם המלה "מליצה" שורשה "לוץ (*נראה שהושמטו כאן גרשיים), ולכן ניקדוה: "מֵלִיץ (*נראה שהושמטו כאן גרשיים).

[14א] א. (*נראה שצריך למחוק הציון 'א.') הדעת נותנת, כי גם לפני המלה "נעימה (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) ב"אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל.. ופרקו נאה ויש לו נעימה וקולו ערב", תענית טו ע"א, ייתכן כי גם בדברי תלמוד אלה הושמט שהע"צ "צורה" לפי הכלל התחבירי "השמטת מוגדר", והכוונה שם היא, כי אדם היורד להתפלל לפני התיבה מן הראוי הוא שיהא גם בעל צורה נעימה. וכן עלינו להבין גם את הצירוף "משל ומליצה" שלפנינו, כאילו היתה צורתו: "משל ו[צורה] מליצה' (*נראה שצריכים להיות גרשיים במקום גרש), כלו' משל שלו צורה מליצה, ר"ל צורה נעימה לעיניו ולאוזניו של השומע.

[14ב] גם הפרשן המסורתי הגדול רש"י פירש מקראות רבים לא לפי הניקוד שבספרי המקרא שבידנו, אם היה נראה לו, כי לפי ניקוד אחר הכתוב יתפרש בצורה מתקבלת יותר על הדעת. והנה דוגמה אחת: את הכתוב "ובהות בגדים ילכדו", משלי יא6, פירש רש"י כלהלן: "ובהות בוגדים ילכדו. בהוות שהם עושים הם נלכדים". מדבריו אלה של רש"י ברור, שהוא פירש את הכתוב לפי הניקוד "וּבְהַוֹּת בגדים ילכדו" ולא לפי הניקוד "וּבְהַוַּת בגדים ילכדו" שבס' משלי שבידנו. אמנם לא מצאתי בשום מקום כזה, שרש"י ציין בו את העובדה, כי הוא מפרש את הכתוב לפי ניקוד שונה מזה שבספרי המקרא שבידנו – ואולם לדעתי רש"י רמז לנו מייד בפירושו לשלוש המלים הראשונות של המקרא, דהיינו בפירושו לכתוב "בראשית ברא אלהים", בראשית א1, כי כתוב, המתפרש יותר טוב לפי ניקוד שונה מזה שבספרי המקרא שבידנו, עלינו להבינו לפי אותו ניקוד שונה – שכן כך כתב שם רש"י: "בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר.. ראשית תבואתה ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ.. ראשית דגנך אף כאן אתה אומר בראשי' ברא אלהים וגומר כמו בראשית ברוא וכו'". מדבריו אלה של רש"י ברור, שהוא אמר לקוראי פירושו, שאם הם רוצים לפרש את הכתוב הזה "כפשוטו", עליהם לפרשו לא לפי הניקוד (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) בראשית בָּרָא" שבס' בראשית שבידנו אלא לפי הניקוד "בראשית בְּרֹא" (*נראה שהושמטה כאן נקודה)

[15] כפי שציינתי בהערה 3, גם ו"ו החיבור של "דברי חכמים וחדתם (*צ"ל וחידתם)" היא ו"ו הביאור ועלינו להבין צירוף זה, כאילו היתה צורתו: "דברי חכמים [הכוללים] חידתם".

[16] בפיסקה ראשונה זו של ס' משלי אנו יכולים לראות בהחלט מעין מבוא לספר, מבוא שמפורטים בו בצורה פרוטית (*המילה לא ברורה) גם התוכן וגם המטרות של הספר. זאת ועוד, כשאנו נותנים דעתנו על צורתו של מבוא זה ועל סידורן בזו אחר זו של חמש המטרות של הספר שבמבוא זה, מתברר לנו כי סידור זה נעשה בצורה הגיונית ביותר: בשלוש המטרות הראשונות, המבוטאות במלים "לדעת חכמה ומוסר", "להבין אמרי בינה" ו"לקחת מוסר, השכל צדק ומשפט ומישרים" מדובר על תועלות שונות וחשובות, שיביאו המשלים שבספר לקוראים שלו עצמם. במטרה הרביעית "לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה" מדובר על תועלת, שקוראי הספר יביאו לאחרים, דהיינו לפתאים ולנער בכך, שבעזרת המשלים, ר"ל בעזרת דברי החוכמה השונים, שיקראו בספר, הם יביאו תועלת לשכבות העלולות להיות מקופחות על ידי הרשעים. במשפט הלוואי "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבלות יקנה", מחבר הפיסקה מוסיף, כי למעשה עשוי הספר להביא תועלת גם לשכבות העליונות, דהיינו (*נראה שהעמוד האחרון חסר. ועוד נראה ממה שכתב בהערה 11 שתכנן לצרף כאן שני מאמרים: "להוראות מלים ששורשן 'משל'" שלא ידוע לי אם פורסם בבמה אחרת ו"למשמעה של 'תחבלות'" מ"לשוננו לעם" חוב' תמוז תשל"ז)

הפירוש

-