רבינו בחיי על ויקרא ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על ויקרא · ט · >>


<< · רבינו בחיי על ויקרא · ט · >>

Verse 1

חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת (משלי ט, א) שלמה בפסוקי פרשה זו (משלי ט) בא לדבר על אמונתנו ועל אמונת עובדי אלילים, והמשיל אמונתנו לאשה חכמה, והמשיל אמונת עובדי אלילים לאשת כסילות הומיה. המשיל אמונתנו לאשה חכמה, הוא שאמר חכמות בנתה ביתה, יכנה חכמת תורתנו במלת חכמות על שם שכוללת כל החכמות, ואמר כי חכמת התורה כאשה שבנתה ביתה על עמודים רבים כדי שיהיה חזק לא ימוט לעולם, וחשבון שבעה לאו דוקא, אבל הוא כעין (שם כד) כי שבע יפול צדיק וקם. והנה היא משתדלת לטבוח טבח והכן ולמסוך היין והיא בעצמה עורכת השלחן לא בצווי, וזה טעם אף ערכה. ועוד תקרא לקרואיה והם הנשים אשר כגילה, גם לפתי ולחסר לב. והנה זה משל על חכמת תורתנו שהיא שלמה בכל מיני שלמיות, שנאמר (דברים ח) לא תחסר כל בה, והיא המורה דרך היחוד, וכשיתבונן בה האדם היטב שם ימצא תשובה לכל החולקין עליה עד שהתורה היא ערוכה ומסודרת לפני כל מבין כשלחן ערוך המזומן לפני הרעב שיאכל, והתורה הזאת היא הנותנת חכמה בפתאים כענין שכתוב (תהלים יט) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ותזהיר את הבריות שיתעסקו בה ושיעזבו פתיותם, והוא שכתוב (משלי ט) מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ומה היא אומרת לפתי ולחסר לב (שם) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה, כי בי ירבו ימיך וגו'. והמשיל אמונת העו"א לאשת כסילות הומיה הנותנת עצה להכשיל הרבים והמחזקת ידי עוברי עבירה והמשבחת פתיות והמעשים הרעים, הוא שכתוב (שם) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. באר הכתוב כי האשה הזאת הפך הראשונה, כי הראשונה חכמה וזו אשת כסילות, הראשונה בנתה וטבחה ומסכה וערכה והיא שותקת, וזו אינו יודעת לעשות אחת מאלה והיא הומיה, זהו ובל ידעה מה, וכשם שהאשה הראשונה שלמה בכל מיני שלימות וזריזות, כן זאת חסרה מכולן שאינו יודעת לעשות דבר רק שהיא יושבת לפתח הבית, זהו וישבה לפתח, כי זהו במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים, ואיך תכנס ואין שם דבר מתוקן, כן העו"א אינן רוצים להתכסות בצלו של הקב"ה אבל הם יוצאין מתחת רשותו ולא זכו להכנס בפנים, זהו וישבה לפתח ביתה במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים. וכן השיב ר' יהושע בן חנניה לאנדרינוס, אלוהות שאתם עובדין אם תרצו לעובדם עבדו אותם חוץ מן העולם שברא הקב"ה, בעולם שתעשו לכם, כי אין ראוי שתעבדום ברשות שלו. והודיענו הכתוב כי העו"א עם היותם חסרים מכל השלמיות הם מתגאים במעשיהם הרעים, וזהו שאמר על כסא מרומי קרת, כי למעלה הזכיר על גפי וכאן על כסא, וכתיב לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותם, מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, ומה היא אומרת מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כי כשם שהראשונה החכמה תוכיח הפתאים לעזוב פתיותם, כן זו שהיא אשת כסילות מלמדת אותם להחזיק בפתיותם, וכשם שהראשונה מלמדת דרך החיים ואומרת (שם) כי בי ירבו ימיך, כן זו מלמדת דרך המות, זהו שכתוב (שם) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה, הפך מקרואי הראשונה.

ובמדרש חכמות בנתה ביתה, זאת התורה שבנתה כל העולמות. חצבה עמודיה שבעה, שנחצבה משבעה רקיעים, זכה אדם והתעסק בה נוחל שבעה ארצות, ואם לאו מסתלק משבעה ארצות. באור שבעה ארצות העולם הזה שהוא נחלק לשבע אקלימים, וכאלו אמרו נוחל העולם הזה ומסתלק מן העולם הבא.

והמדרש הזה עשה חשבון שבעה דוקא לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים והוא החשבון הנמצא בהרבה מצות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה כמצות השבת והשמטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה, ובשמטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר (במדבר כג) את שבעת המזבחות ערכתי, גם ימי המלואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב (ויקרא ח) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עקרן ושרשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד. ומה שלא נתחנך אהרן בכהונה גדולה ביום שביעי עצמו כי אם למחרתו ביום שמיני, לפי שהכהן הגדול מיוחד בבית המקדש לעבודת אל אחד, וחשבון שמונה אחר השבעה הנה הוא במעלת האחד, על כן צוה הכתוב להיות תחלת כהונתו של אהרן הכהן וחנוך עבודתו ביום השמיני, וזהו שכתוב.

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. חנוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן, ציץ וחשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ומכנסי בד. בושמי שמן המשחה והקטרת היו ג"כ שמונה, בשמן המשחה ארבעה מור וקנמון וקנה וקדה, ובקטורת ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה, שני בדי הארון, ושנים לשלחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה. גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה, גם השיר שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין (ר"ל שמונה מיני כלי זמר) למנצח על נגינות, על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על השושנים, על הגתית, על השמינית. היום השמיני הזה ר"ח ניסן היה שבו הוקם המשכן ונטל עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום, היה ראשון לשנת צאתם ממצרים, ראשון לכהונת אהרן שבו נתחנך ובו היה תחלת כהונתו, ראשון לקרבנות, ראשון שנתברכו ישראל ברכת כהנים, ראשון לירידת אש מן השמים על המזבח הנחשת, ראשון לשעיר ראש חדש, ראשון לשחוטי חוץ שבו נאסרו הקרבנות להקריב אלא אם כן הביאום תחלה אל פתח אהל מועד, ראשון להשראת שכינה, ראשון לקרבנות הנשיאים שבו הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו, ראשון לשלוח טמאים ממחנה ישראל. וכן לשון תורת כהנים אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לראשי חדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל.

ובמדרש ויהי ביום השמיני זהו שאמר הכתוב (תהלים עה) אמרתי להוללים אל תהולו, לחוללים אל תחולו, ענין מחולות (שיר ז) כמחולת המחנים (שופטים כא) לחול במחולות, לפי שהשמחה אינה ממתנת לאדם בעוה"ז, לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמצר היום מצר למחר, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ב) לשחוק אמרתי מהולל. תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנאמר (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וכתיב (בראשית א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף (שם ו) וינחם ה' וגו' ויתעצב אל לבו, לכך נאמר (תהלים עה) אמרתי להוללים אל תהלו, אמרתי לחוללים. ומה אם הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, אברהם שמח שמחה גדולה, נתגדל והרג כמה מלכים, ונתן לו הקב"ה בן לזקנתו, ולבסוף אמר לו (בראשית כב) קח נא את בנך את יחידך וגו', חזר מהר המוריה לקבור את שרה ובקש מקום לקבורה ולא מצא עד שקנאהו בארבע מאות שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה, אמרו לו (שם כו) ראה ראינו כי היה ה' עמך, נצל מן החרב ומאנשי גרר, ולבסוף (שם כז) ותכהין עיניו. ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו. יעקב שמח שמחה גדולה, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו, ולבסוף אירעוהו כמה צרות, צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה, ומה יעקב הצדיק שאמר לו הקב"ה (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר, לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו. יהושע שמח שמחה גדולה, הנחיל לישראל את הארץ הרג שלשים ואחד מלכים ונתנו לו כל ישראל כבוד ואמרו לו (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ולבסוף (לא) הזקין [ולא זכה] ומת בלא בנים ומה יהושע שלא זכה (ל)הזקין ומת בלא בנים, הצדיקים כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב"ד, שנאמר (שמואל א א) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', ראה מה כתיב (שם ד) ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימות, וכתיב ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה נחשון בן עמינדב ראש כל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

קרא משה לאהרן ולבניו. דרשו רז"ל קריאה זו לגדולה, שכך אמר לו משה לאהרן, אחי הקב"ה רוצה למנותך כהן גדול א"ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול אמר לו אע"פ שאתה נעשה כהן גדול שמח אני כאלו נעשיתי אני, שכשם ששמחת בגדולתי כך אני שמח בגדולתך. ואימתי בשעה שאמר לו הקב"ה (שמות ג) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמרתי לו שלח נא ביד תשלח, תעביר מעלי השליחות שאחי גדול ממני, אמר לו אעפ"כ, וראך ושמח בלבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדולתו של אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כח) ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו, לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה מתעסק במשכן היה זורק את הדם ומקטיר קטרת, אמר הקב"ה משה מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן שישמש בכהונה גדולה, וזהו שכתוב קרא משה לאהרן ולבניו וגו'. למה קרא לזקני ישראל, לגדלו בפניהם. אמר לו הקב"ה קום קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם כדי שלא יאמרו מעצמו נעשה כהן גדול.

Verse 2

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. לכפר על מעשה העגל שכתוב בו (שם לב) אשר עשה אהרן.

ובמדרש קח לך עגל, למה לא אמר קח לך פר אלא קח לך עגל, לפי שעל ידי עגל נתפקפקה הכהונה בידך ובעגל היא מתקיימת בידך.


Verse 3

קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. אמרו במדרש מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף, בתחלה (בראשית לז) וישחטו שעיר עזים, בסוף (שמות לב) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

ויראה לי כי מה שצוה לאהרן להיות העגל שלו חטאת וצוה בשל ישראל להיותו עולה, כדי שיתבאר מזה זכות לבו של אהרן, שאע"פ שעשה העגל בידו לא חטא בו במחשבתו כלל אבל כוונתו היתה לשמים, וכן יראה לי ממה שהוסיף הכתוב לומר (שם) אשר עשה אהרן, כי בודאי כבר נתפרש זה באמרו (שם) ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ולמה הוצרך אשר עשה אהרן, אבל בא לומר שאין הכתוב תופש עליו אלא המעשה לבד ולא על המחשבה, והוא כאלו אמר בפירוש כי חטא במעשה ולא במחשבה ומפני זה הביאו חטאת לפי שהחטאת באה על החטא במעשה, ובאותו של ישראל צוה להיותו עולה לפי שהעולה באה על הרהור הלב, וידוע כי ישראל חשבו בו מחשבה רעה והנה חטאם בו במחשבה מעשה.


Verse 4

ושור ואיל לשלמים. דרשו רבותינו ז"ל בתורת כהנים, למה הקריבו ישראל שנים עגל ושור לפי שנדמה עבודה לשני מינין, שנאמר עשו להם עגל מסכה, ולהלן הוא אומר (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור, יבא שור ויכפר על מעשה שור, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עברה שאתם מתיראין ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר לזבוח לפני ה'.

כי היום ה' נראה אליכם. היה לו לומר נראה בסגו"ל וכך הלשון נראה לזכר ולנקבה נראה בקמ"ץ. ומזה יתכן לומר לפי דרך הקבלה כי היא כפועל עומד לנקבה, והוא רמז למדת הדין שנראתה באותו יום, הוא שכתוב (ויקרא ט) וירא כבוד ה' אל כל העם, ומפני זה אמר לשון נראה, והוא כלשון (תהלים קל) אם עונות תשמר יה, שאינו לנכח כי אם לשון נקבה ונסתר. וכבר ידעת ענין הכתוב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, וזהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', היה מספיק שיאמר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם, ומלת וירא חוזרת אל ה', אבל הוסיף לומר כבוד ה' כדי לבאר על המצוה יתברך ועל הכבוד הנראה.


Verse 7

קרב אל המזבח. על דרך הפשט אל צפון המזבח, כי החטאת והעולה שחיטתן היתה בצפון. ועל דרך המדרש היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא אלא הגס דעתך ובא קרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח.

וכתב הרמב"ן ז"ל אין הכוונה במדרש הזה שהיה רואה על המזבח תבנית שור, אבל הענין כי אהרן לא היה בידו עון אחר זולתי עון העגל, והיה העון ההוא קבוע במחשבתו כענין שכתוב (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד, והיה רואה את המזבח כאלו היה שם צורת עגל שיעכב על קרבנותיו שיקריב מכאן ואילך, ועל כן אמר לו משה אין לך להתירא מזה שכבר נמחל לך העון. וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם. אמר תחלה וכפר בעדך ואח"כ בעד העם שתעשה קרבן העם.
או יש לפרש ובעד העם הכוונה על משפחתו כלומר בית הלוי אח"כ קרבן העם אלו ישראל.

Verse 9

ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. לכפר על נפש האדם שקיומה בדם, כי כן כתיב (ויקרא יז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, וכתיב (שם) כי הדם הוא בנפש יכפר, ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימים בחטא ומטים העם מדרך טובה לדרך רעה, וזהו שאמר ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה, החלב הוא השומן המביא את האדם לידי גסות הרוח, והוא הסבה שטבע של אדם גס ומתגאה, כאמרו (דברים לב) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש וגו', וכתיב (איוב טו) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו כליות יועצות, (תהלים סו) צרפה כליותי ולבי, (שם טז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאוה המתפשטת באדם והיא המולידה החמה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף, וכל זה היה מקטיר לצפון כי משם תפתח הרעה, והכל בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב ומחשבת הלב ומתאות הכבד.


Verse 22

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. שעור אל העם, לצורך העם ולתועלתם. וי"א בכאן כי אהרן היה נושא את ידו ומרמז בהן את העם לכאן ולכאן כשם שהם נוהגים על אומתם בתנועת יד ימינם, והביאו ראיה ממאמר רז"ל, ידיו, ידו כתיב, ותשובתנו להם לסכור פיהם הדובר עתק, כי ידיו קרי, ושתי הידים היה מרים, והנה טענתם בטלה בתנועת יד אחת הוא הימין. ומה שאמרו רז"ל ידו כתיב, לפי שהיה הימין יותר נכבד מן השמאל לענין נסתר, נגלה אצל היחידים, וע"כ אמרו מקבלי האמת ידו כתיב, ואז תתקיים המקרא והמסורה ידיו ידו. וכן תמצא בנשיאת כפים שעשה משה שהזכיר שם הכתוב ידיו וידו, (שמות יז) והיה כאשר ירים משה ידו, ויהי ידיו אמונה, ולא הזכיר השמים, כי אין צריך, שהרי בידוע כי ההרמה לשמים היתה, והוא הדין בלשון וישא. ואם היה כדברי בעלי הדין כי אהרן היה פורש את ידיו כלפי העם והיה מברכם, היה ראוי לומר וישלח אהרן את ידיו אל העם, כי כן דרך האב כשרוצה לברך את בנו לשום ידו על ראשו, כדרך שעשה יעקב אל יוסף שכתוב (בראשית מח) וישלח ישראל את ימינו, אבל אמר וישא להורות כי היו ידיו זקופות למעלה, כלשון הכתוב הנאמר בשלמה (מלכים א ח) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת וכפיו פרושות השמים, ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל, באר הכתוב כי היו ידיו זקופות למעלה וברך את ישראל.


Verse 23

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם. נכנסו שניהם שם כדי שילמדנו משה מעשה הקטורת, לפי שאהרן כל שבעת ימי המלואים לא היה רשאי ליכנס לפנים מפתח אהל מועד, הוא שכתוב ופתח אהל מועד תשבו וגו', ועכשיו ביום השמיני הורשה ליכנס שם, ונכנס משה עמו ללמדו מעשה הקטרת, כי משה היה מקריב הקרבנות מתחלה ומקטיר הקטרת, הוא שתמצא בכל העבודות ויקח משה ויזרוק משה ויתן משה ויקטר עליו קטורת סמים, כי עד היום השמיני הזה שנתחנך אהרן בכהונה והתחיל בעבודה משה היה מתעסק בכל העבודות כולן, והוא היה הכהן הראשון, והרי הכתוב קוראו כהן שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו. ואמר ויצאו ויברכו את העם, כלומר סמוך להקטרת הקטרת מיד, שבאותה שעה התפלה מקובלת יותר, וכך מנהגו של כהן גדול ביוה"כ היה נכנס לפני ולפנים להקטיר הקטרת ומניח המחתה בפנים ויוצא ומתפלל על צרכי העם בספוק מחיותן ומזונותיהם ובירידת המטר ובשאר הצרכים. ומזה אמר דוד ע"ה (שם קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך, הזכיר הקטרת יותר משאר הקרבנות לפי שהוא קרבן הנבחר והנרצה יותר גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת.


Verse 24

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח. הנה עתה ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות הנזכרים המובאים לכפר על מעשה העגל, ירדה אש מן השמים לקבל אותם, והאש הזאת היא שעמדה עד דורו של שלמה שבנה הבית, כל ימי הבית היתה האש קיימת לא כבתה עד שחרב, ועל זה רמז הכתוב (ויקרא ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכן מצינו י"ב אשות שנפלו מן השמים בדורות ובזמנים חלוקים, שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך רצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה. האחת היא האש הזאת שירדה לקבל הקרבנות הללו שנתחנך בהם המשכן שכתוב בה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, השנית היא שירדה בימי גדעון כאשר שאל אות מן המלאך, דכתיב (שופטים ו) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, אל נא תמוש מזה עד באי אליך, וכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים, וכתיב ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור, ומפני שצוהו לעשות חמשה ענינים שאל ממנו אות כדי שיתאמת הדבר בלבו, תחלה אמר לו קח את פר השור אשר לאביך, כלומר קח אותו לעצמך והכוונה שיעקור אותו מן העולם שלא יהיה נעבד, ופר השני שבע שנים, פירוש שני לבטן, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולשון המעוז הוא הר צוק וקשה מלשון עזאזל, ועל זה הוצרך לאות כדי שיעשה ענינים אלו. והשלישית האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו, וכתיב (שם יג) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וגו', וכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', וכתיב ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה, פירש רבינו סעדיה ז"ל כי תחלה קרא את ההר צור ויעל על הצור, ואחר שנתקבל הקרבן קרא מזבח, והיה האות בזה למנוח ולאשתו כדי שיתאמתו דברי המלאך בלבם שבשרם בבן. והרביעית בימי דוד כשבא הדבר על העם וקנה דוד המקום בגורן ארונה היבוסי, וכתיב (דברי הימים א כא) ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. והחמישית בימי שלמה כשנשלם בנין בהמ"ק, דכתיב (דברי הימים ב ז) וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. ואם ישאל השואל למה הוצרך האש הזאת וכבר היתה שם האש שירדה בימי משה. ותשובת הדברים כי מזבח הנחשת לא היה מכיל הקרבנות שבימי שלמה לרבוין, ורובם היו מקריבים בחצר, הוא שכתוב (מלכים א ח) ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר, ובאר הסבה למה ואמר, כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה, ולא היו רשאין להביא אל תוך החצר אש מן החוץ כי תהיה אש זרה, גם לא היו רשאין לקחת מן האש שעל מזבח הנחשת ושיוציאו אותו אל תוך החצר כי יחללוה ומעלין בקדש ולא מורידין, ועל כן הוצרך בהמ"ק לאות זה שתרד אש מן השמים אל תוך החצר. והששית בימי אליהו, הוא שכתוב (שם יח) ענני ה' ענני, הראשון בירידת האש השני בירידת המטר, לפי שהוא נשבע (שם יז) אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'. או בא לומר ענני הראשון שתרד אש ותקבל הקרבנות, ענני השני בתוספת ורבוי האש כדי שלא יוכלו המים לכבותה אבל היא תלחוך המים, כענין שכתוב (שם יח) ואת המים אשר בתעלה לחכה.

ובברכות פרק קמא, ענני ה' א"ר אמי ענני שתרד אש מן השמים ותאכלם, ענני שתסיח דעתם שלא יאמרו מעשה תהו הם מעשה כשפים הם, והששה שירדו דרך כעס ונקמה, האחד היא האש הזאת בנדב ואביהוא, הוא שכתוב (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' וגו', השני כשנתרעמו העם על משה (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע וכתיב ותבער בם אש ה', השלישי במחלקותו של קרח דכתיב (שם טז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש, הרביעי בענין איוב שנאמר (איוב א) אש האלהים נפלה מן השמים, החמישי והששי שניהם ע"י אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו, ובפעם שנית ירדה אש ושרפה לשר חמשים השני וחמשיו, הוא שכתוב (מלכים ב א) ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו, ונענשו שניהם על שדברו לאליהו בגאוה ובגודל לבב, הראשון אמר (שם) המלך דבר רדה, והשני אמר (שם) כה אמר המלך מהרה רדה.