רבינו בחיי על ויקרא ז
<< · רבינו בחיי על ויקרא · ז · >>
<< · רבינו בחיי על ויקרא · ז · >>
והכהן המקריב את עולת איש. אין לפרש דוקא הכהן המקריב ולהוציא שאר הכהנים שלא יהיה להם בה חלק, כי הלשון הזה הוא כלשון הכתוב למעלה הכהן המחטא אותה יאכלנה, אין הכונה להוציא שאר הכהנים, אבל אמר הכהן המקריב לומר כי כל הראוי להקריב יש לו חלק בעור, להוציא את הטמא שאינו ראוי להקריב שאין לו בה חלק. ומה שהוסיף הכתוב לומר אשר הקריב פירוש שכבר הקריב אותה, ובא לבאר כי כשהכתוב מזכה לכהן עור העולה זהו לאחר שנתקרב על גבי המזבח ובעליה יצאו ידי חובתן בהקרבה, אבל אם נשחטה ונמצאת טרפה או נשפך דמה ולא נזרק כראוי אין הכתוב מזכה לו העור. ורז"ל דרשו כי כל הקרבנות היו בודקין אותן קודם הקרבתן כדי שלא יקריבו טרפה על גבי המזבח, שהיו הכהנים בודקין את הטרפה בדוקים שבעין ובשאר סימנין קודם שחיטתן, ולזה הוסיף אשר הקריב כלומר שכבר עלתה לו בחשבון קרבן.
לכהן המקריב אותה. יכול לו לבדו, ת"ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכלן, ת"ל לכהן המקריב אותה, הא כיצד, לבית אב של יום המקריבין אותה, כלומר אנשי משמר, שהרי הכהנים היו נחלקין לעשרים וארבעה משמרות והיו מתחלפין בכל שבת ושבת, וכמאמר יהוידע (דברי הימים ב כג) באי השבת עם יוצאי השבת, וכל מה שיזדמן להם מן הקרבנות בכל שבת ושבת היו חולקים אותו ביניהם בשוה, הוא שאמר הכתוב (דברים יח) חלק כחלק יאכלו. והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואח"כ חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו, ואמר הכתוב הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין שראוי להם לחלוק בשוה, כי שכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים והשלשה המקריבים בשליחות כולן הם עושים ובשליחות כולן עומדים על הקרבן, (שמואל א ל) כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, לשון הרמב"ן ז"ל.
וזאת תורת זבח השלמים. קרבן זה שני מינין, תודה ושלמים. קרבן תודה היה מביא עמו לחם מצה חמץ והיו ארבעים חלות עשר של מצה ועשר של חמץ ועשר של רקיקין ועשר של רבוכין, וזהו שכתוב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מרובכת חלות בלולות בשמן, ואח"כ אמר על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, הרי ארבעה מינין. ואמר הכתוב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', באר שיקח משלשה מינין אלו מכל אחד ואחד מהם תרומה, כלומר המעשר, וזהו כתרומת מעשר שנותן לוי לכהן מעשר מן המעשר הנקרא תרומת מעשר. וא"כ הרי שלשים מצות ועשר חמץ. ודרשו רז"ל כי משקל עשר של חמץ כמשקל שלשים של מצות, וכן נראה מן הכתוב שחלק אותן, והלשון מוכיח, כי הזכיר חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן, הודיענו בזה השואתן כי כל מין מהן עשר, והזכיר אח"כ על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו. וקרבן השלמים אינו באה על ההודאה והוא נדר או נדבה, כענין שכתוב ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ואין המביאו חייב להביא לחם. ומה שהיה מקריב לחם חמץ בקרבן תודה והלא אמרה תורה (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, אבל הענין כי לא היה קרב על גבי המזבח, ואין הכונה בו לקרבן רק לתנופה.
וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים, ודם ביצים. וידוע כי דם ביצים אין איסורו אלא מדרבנן, ודוקא כשנמצא בחלמון, אבל נמצא בחלבון זורק את הדם ואוכל את השאר, זהו דעת הרב אלפס ז"ל.
אבל דעת בעלי התוספות ז"ל כי שנמצא הדם בקשר בין בקשר החלמון בין בקשר החלבון אסור. וטעם האסור מדרבנן כשנמצא הדם בחלמון שאסור לדברי הכל, היינו משום חשש מקום, שיש לחוש כי מאותו מקום שנמצא הדם משם התחילה הביצה להתרקם, ונמצא שהאוכל ביצה זו עובר משום השרץ השורץ על הארץ.
את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'. לפי הפשט היה מניף החזה על החלבים ולא השוק, שהרי בשוק נאמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן ולא הזכיר בו תנופה.
ואמנם מצינו כתוב מפורש, שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים, שנראה מזה שהשוק והחזה על החלבים היה מניף ביחד, ואחר התנופה היה מקטיר החלבים, כענין שכתוב והקטיר הכהן את החלב המזבחה, והשוק והחזה היו נתנים לכהנים, הוא שכתוב והיה החזה לאהרן ולבניו, וכתיב ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן. וכך היתה תנופה זו, היה נותן החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהם, ומניף אותם לפני המזבח, ותנופה זו בחזה ושוק כענין תנועת הלולב, מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
ונראה לי בטעם שני אברים הללו שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח, לפי שהם סבת התנועה באדם גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים הוא, ולפיכך באה המצוה הזאת בקרבנות שיגיע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזהו שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו.
ועוד יש לומר בענין מוליך ומביא מעלה ומוריד בין בתנועת חזה ושוק בין בתנועת הלולב, שבזה רמז לגלות ולגאולה, מוליך על שם (איכה א) וילכו בלא כח לפני רודף. ומביא על שם (ירמיה לא) הנני מביא אותם מארץ צפון. מעלה, למי שהעלה שכינתו מקרב ישראל, שנאמר (יחזקאל יא) ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר. ומוריד, למי שעתיד להורידה ולהשרותה בישראל, שנאמר (ישעיה לא) כן ירד ה' צבאות לצבוא על הר ציון.
ויש בו עוד רמז לתחיית המתים, מוליך על שם שכתוב (תהלים עח) רוח הולך, ומביא על שם שכתוב (יחזקאל לז) ותבא בהם הרוח ויחיו, מעלה על שם שכתוב (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ומוריד על שם שכתוב (יחזקאל לז) ופחי בהרוגים האלה ויחיו.
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. לפי סדור הקרבנות בכתוב הזה תמצאם מסודרים בפרשיות, פרשת עולה ואח"כ פרשת מנחה, וכן כל השאר. ומה שהכניס מלואים בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים, קח את אהרן, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מלואים, ובזה יבא הסדור על נכון שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת ואשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים, ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים.
והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וידעת כי היה שם ה' נמחה על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ולפי שאהובה מדת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפלת שמונה עשרה במדת השלום, והוא ברכת המברך את עמו ישראל בשלום, וכן שלמה ע"ה חתם שיר השירים במדה הזאת שאמר אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ואמרו רז"ל אפילו העליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כה) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ודרשו רז"ל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו', כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת. והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם. וכיוצא בזה אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש"י ועבודתו, ובזה יירש חיי העולם הבא. ומטעם זה תקנו ז"ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בוקר ובוקר, ואמרו על זה אמר הקב"ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני.
ובמדרש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם ומלואים ושלמים.
ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה, ואלו הן, עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח. וכבר ידעת כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג ואין השגה למעלה מתשעה ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד, והוא שאמרו בתורת כהנים שלא נמצא בתורה בענין הקרבנות לא אל ולא אלהים ולא אלהיך אלא ה' המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ועוד אמרו, אשה ריח ניחוח, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב בדברי הימים (ב ד) ועשר אמות קומתו. ומה שכתב בתורה ושלש אמות קומתו, מקום המערכה בלבד [משפת סובב ולמעלה], והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש ואסור לשנותו ממקומו לעולם, הוא שכתוב (שם א כב) וזה מזבח לעולה לישראל, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שזכרו רז"ל, אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו. נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות, ולפי שהמקום הזה מיוחד לכל חלקי הקרבנות שהן תשעה, תמצא בשלשת האבות שהם אברהם יצחק ויעקב שנרמזה מלת מקום תשע פעמים, בפרשת העקדה תמצא ארבעה פעמים מקום (בראשית כב) ויקם וילך אל המקום, וירא את המקום, ויבאו אל המקום, ויקרא אברהם שם המקום, זה אברהם ויצחק. ותמצא ביעקב (שם כח) ויפגע במקום, ויקח מאבני המקום, וישכב במקום, אכן יש ה' במקום, מה נורא המקום, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. ויפגע במקום אינו מן המנין, שאינו מדבר בדבר גופני אלא שפגע בשכינה, והנה הם בין כלם תשעה. וכשחרב בהמ"ק נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה (איכה ב) טבעו בארץ שעריה, וטי"ת של טבעו היא זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים, ולהעדר הקרבנות שהם תשעה חלקים.
אשר צוה ה' את משה בהר סיני. דרשו רז"ל כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן. והנה מצות של ויקרא שנויות בהר סיני.
ואמנם על דרך הפשט מה שאמר בהר סיני וחזר והזכיר במדבר סיני, פירוש הכתוב זאת התורה לעולה ולקרבנות שצוה ה' בהר סיני ביום צוותו במדבר. אחר שאמר בהר סיני הזכיר במדבר סיני כדי שלא תבין מזה כי היה בהר ממש במקום הכבוד ששם דבר עמו עשרת הדברים, והוצרך ג"כ להזכיר במדבר סיני כדי שלא תבין במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, ומפני זה הזכיר הכתוב את שניהם בהר סיני, במדבר סיני. וענין בהר סיני לפני הר סיני, והזכיר הכתוב כי היה זה במדבר סיני לפני ההר בתחומו וקרוב לו, ושם אוהל מועד, כמו שאמר בתחלת הענין (ויקרא א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הודיע אותנו עתה מקום אוהל מועד, וכל מה שאמר הכתוב עולת תמיד העשויה בהר סיני, פירושו לפני הר סיני, כי בהר ממש לא הקריבו. כן כתב הרמב"ן ז"ל.
ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. הנה באר בכאן בפירוש כי הקב"ה צוה בקרבנות, ואם כן יש לשאול מה שאמר הנביא (ירמיה ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה וזבח. אבל הענין כי בודאי הכתוב הוא שצוה בקרבנות והיה זה מחסדיו הרבים, לפי שבשר ודם עלול הוא אצל החטא ואין שום אדם נצול ממנו ואפילו הצדיקים, וכענין שכתוב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועל כן באה מצות הקרבנות מאתו יתעלה להיותה לפניו כפרת עונותינו, שיתעשת לנו האלהים ולא נאבד, ואמנם רצונו הוא שנשמע בקולו ולא נחטא ולא נצטרך לקרבנות, אבל שנביא קרבנות ולא נשמע בקולו לא צוה בקרבנות הללו, ועל זה אמר הנביא ולא צויתים על דברי עולה וזבח, ומצינו בכתוב מפורש (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב, ומקרא מלא אמר דוד ע"ה (תהלים מ) זבח ומנחה לא חפצת, אבל מה אתה חפץ, שנשמע בקולך, זהו שאמר (שם) אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת. כי מן הידוע שעיקר הקרבנות הוא שמוע בקול ה' יתעלה, ומזה הזכיר מיד (ירמיה ז) כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. ואם בעל הקרבן שומע בקול הש"י הלא קרבנו מרוצה ומקובל, וכענין שכתוב (תהלים ד) רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם, וסמך לו זבחו זבחי צדק, ובאורו תרצו לזבוח זבחי צדק שלא תחטאו. ואם אינו שומע בקול ה' יתעלה אין קרבנו מקובל אלא נקרא זבח רשעים, ואמר הכתוב (משלי טו) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו, באורו של כתוב כי טובה תפלת הצדיק ויותר מקובלת היא מקרבנו של רשע. וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, יאמר וקרוב ה' לשמוע תפלת הצדיקים וחפץ בה מאשר יחפוץ זבח הכסילים. ומן הענין הזה הזכיר ישעיה ע"ה על הרשעים המקריבים קרבן והם ברשעם שהוא נחשב להם לעברה גדולה, הוא שאמר (ישעיה סו) שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר וגו', באר כי הרשע השוחט השור להקריבו קרבן הרי הוא כהורג נפש, וזובח השה להקריבו כאלו עורף כלב להקריבו לפניו, והמעלה מנחה כאלו מעלה דם חזיר לפניו.
והנה הכלב והחזיר שניהם טמאים אבל יש בכל אחד מהם סימן טהרה, שהרי הכלב מפריס פרסה, והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, לכך המשיל הרשעים בהן שהם מראים בעצמם שיש בהן קצת מעשה טוב בהקריבם קרבן והנה הם טמאים במעשים רעים, וזה באור הכתוב כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח, כלומר בלא שישמעו בקולי.