רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בכורות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם בכרה ואם לא בכרה א"ר ישמעאל עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. פרה וחמור בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. אמר ליה רבי עקיבא אילו בולד לבד הבהמה נפטרת היה כדבריך. אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שיליא ובאשה שפיר ושיליא. זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום. ושלא בכרה הרי זה לכהן. ואם ספק יאכל במומו לבעלים:

גמ' מכאן ואילך ספק ואמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן ונימא דהאי ודאי מילד אוליד לימא דרבי ישמעאל כר' מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא. אמר רבינא אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה. אבל רובא דתלי במעשה לא אזלי בתר רובא. וקי"ל בהא כרבי ישמעאל דלא אשכחן לרבנן דפליגי עליה בהא. תנו רבנן עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. פרה בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק. וחמורה כפרה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר חמורה בת ארבע שנים. ע"כ דברי רבי ישמעאל וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו ואמרו לו לישמעאל טעית. אילו בולד הבהמה נפטרת היה כדבריך אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שיליא ובאשה שפיר ושיליא. ואני איני אומר כן אלא עז שטינפה בת ששה חדשים יולדת בתוך שנתה. רחל שטינפה בתוך שנתה יולדת בתוך שתים. אמר ר"ע אני לא באתי לידי מדה זו אלא כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום. וכל שלא ביכרה ה"ז לכהן. ואם ספק יאכל במומו לבעלים. במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי יהושע. לימא בטינוף פוטר קמיפלגי. דר' ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר. ור' יהושע סבר טינוף פוטר. אי דחזינן דטינוף דכ"ע לא פליגי דטינוף פוטר. והכא בחוששין לטינוף קמיפלגי. רבי ישמעאל סבר אין חוששין לטינוף ור' יהושע סבר חוששין לטינוף. ואיכא דאמרי במטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה קמיפלגי ר' ישמעאל סבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה והא מדאוליד ודאי לא טינפה. ור' יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה. והלכתא כר' יהושע דסבירא ליה דתוך שנתה נמי ספק הוי דחיישינן לטינוף ומטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה. דר' עקיבא דמתני' קאי כוותיה והוה ליה ר' ישמעאל יחיד. ואע"ג דקיימא לן בעלמא כרבנן דאזלינן בתר רובא. סבירא לן הכא דטינוף לאו מיעוטא הוא שהטינוף דבר מצוי הוא כך פירש ה"ר יונה ז"ל. וקשה דהש"ס קרי ליה מיעוטא. וי"ל כמו שפירש רש"י דאיכא רובא דמסייע למיעוטא דמטנפות. דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר וזו ודאי נתעברה בזמנה וטנפה. וכן צריך לומר כי היכי דלא תיקשי דר' יהושע אדרבי יהושע דהכא אמרינן דחייש למיעוטא ולקמן אמרי' דלא חייש למיעוטא בההוא דיצתה מליאה ר' יהושע אומר אינה חוששת. הלכך חוששין לטינוף והלוקח בהמה מן העובד כוכבים הוי ספק בכור ויאכל במומו לבעלים. ואפי' למאן דלא חייש למיעוטא דמטנפת מודה הוא שאינו נותן לכהן שאין הולכין בממון אחר הרוב ב"ק מו. ואפי' לרב דאזיל בממון אחר הרוב. בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שם. היינו משום דא"ל קים לי בנפשי שאיני מן הרוב. אי נמי משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעין.

סימן ב

א"ר עקיבא אני לא באתי לידי מדה זו וכו'. מאי איכא בינייהו בין ר' עקיבא לר' יהושע אמר רבי חנינא מסורא חלב פוטר איכא בינייהו. ר' עקיבא סבר הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות. ור' יהושע סבר הא איכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות. רבינו תם ז"ל פסק דחלב אינו פוטר דלקמן בפירקין סי' ד פסקינן הלכה כר' שמעון בן גמליאל דאמר דהלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אלא א"כ ילדה. אבל מטעם דחלב לחוד לא מיפטר אם לא בשביל דחזינן דמרחמא ליה ומניקתו. ומתוך זה מדקדק דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה כי הכא שהיא בחזקת דלא ילדה. ואפי' לא קיימא לן כר' מאיר דמטהר בההיא דתינוק חולין דף פו. דרוב מטפחים מטעם זה סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. מיהא חיישינן כי הך דהכא דהעמד בהמה על חזקה שלא ילדה וסמוך מיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות לחזקה. והא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן שם דף ג: ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינן מומחין לחזקת בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לפי שרוב מומחין הוא מצוי הרבה כדאמרינן בגיטין דף ב. דאפי' לרבי מאיר דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ולמיעוטא דלא שכיח לא חייש ר' מאיר. כדאמרינן בריש בנות כותים דף לב. והכי נמי אמרינן יבמות דף קכא: במים דאין להם סוף שאם נישאת בדיעבד לא מפקינן לה ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת דאיסורא דאשת איש. משום דמיעוטא דנמלטים לא שכיח אלא דמשום חומרא דאשת איש מחמרינן לכתחלה. ובגוסס נמי לא אזלינן בתר רובא להשיא אשתו משום דסמכינן מיעוטא דחיים לחזקת אשת איש. וקשה דאם כן מאי פריך לר' יהושע דאמר חלב אינו פוטר מההיא דיבמות יצתה מליאה אינה חוששת כדמפרש דלא חייש למיעוטא דזכרים ומתוך זה הוא מהפך מחלוקתן. ומאי קשיא ליה הכא איכא חזקה בהדי מיעוטא ולהכי חייש למיעוטא. אבל התם ליכא חזקה שלא היתה עומדת בחזקת זקוקה ליבם. ומתניתין דהתם נמי מוכח דיש חילוק מדלא פליג רבי יהושע ברישא כשהלך בעלה וצרתה למדינת הים וחייש למיעוטא דמפילות כיון דאיכא חזקה ליבם בהדה. ועוד למאי דפריך קשיא טפי דכיון דאמר ר' יהושע חלב פוטר אלמא לא חייש ר' יהושע למיעוטא אע"ג דאיכא חזקה בהדה. ובההיא דיבמות משמע דלא פליג ר' יהושע אלא בסיפא אבל ברישא מודה דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה. וי"ל דלא חשיב מיעוטא דאיכא חזקה בהדה מה שהיא בחזקת לא ילדה דהעמד ולד על חזקתו ונאמר שהוא חולין כמו שהיה במעי אמו. והך חזקה עדיפא טפי דאיכא בהדה חזקת ממון דלא מפקדינן ליה מיד הבעלים. והשתא נמי ניחא שצריך לומר איפוך. ומיהו קשיא דא"כ רשב"ג דאמר חלב אינו פוטר חייש למיעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדה. ובריש כל הצלמים דף מ: משמע דלא חייש למיעוטא ולא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר' מאיר משום דלא חייש למיעוטא. ועוד קשה דלקמן דף כד. משמע דר' יוחנן אית ליה דהלכה כרשב"ג גבי ההיא דראה חזיר כרוך אחר רחל ור' יוחנן לא חייש למיעוטא מדאכל שחיטת כותים בפרק קמא דחולין וגם בפרק עשרה יוחסין דף פ. גבי רוב תינוקות מטפחים משמע דר' יוחנן סבר כרבנן. וי"ל דר' יוחנן כדיוקא דמלתיה דרשב"ג לא סבר דמשמע מדלא פטר אלא משום דלא מרחמא ליה להניקו אא"כ ילדתו מכלל דחלב אינו פוטר. אלא אעיקר מלתיה הוא דפסיק כוותיה דלא מרחמא ליה אא"כ ילדה ולעולם אית ליה חלב פוטר. ונפקא מינה לבהמה שראינוה חולבת וידענו שלא ילדה אם אח"כ ראינוה מניקה ולא ידענו אם ילדה אותו ולד אי לא דאמרינן לא מרחמא אא"כ ילדתו. והשתא נמי מצינן למימר דרשב"ג נמי אית ליה דחלב פיטר דלא חייש למיעוטא וכן פסק הרמב"ן ז"ל דחלב פוטר:

סימן ג

היכי דמי טינוף. אמר רב כדאמרי רעיותא דצלת עצר חיותא. ושמואל אמר בעבועי דדמי וצריך להראותו לרועה חכם. מצינו לוקח מן העובד כוכבים. לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי. דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה משתבח בה. פירש"י שכבר ביכרה ולא תסתכן עוד בלידה. אבל עובד כוכבים א"נ א"ל הכי אין דבריו אמת. ויש ללמוד מכאן אפי' אי מסיח לפי תומו אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן. ועוד יש לפרש דאשתבוחי דקאמר היינו שכבר נפטר מן הבכורה. ושמואל אמר בכור ספק. זימנין דלא א"ל דסבר דלמא לשחיטה קא בעי לה. ור' יוחנן אמר חולין ודאי דאם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודעי מודע ליה. תניא כוותיה דר' יוחנן אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל. אמרי התם גבי אותו ואת בנו במוכר תליא מלתא הכא בלוקח תליא מלתא. בהלכות גדולות פסק כרר' יוחנן דבמסכת י"ט דף ד. אמרינן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וה"ר יונה ז"ל כתב דהלכה כשמואל דאמר מלתא מיצעתא. דענין אכילתו בלא מום הוו להו רב ושמואל דאסרי תרי ורבי יוחנן דאמר חולין ודאי יחיד לגבייהו. ולענין נתינתו לכהן הוו להו רבי יוחנן ושמואל תרי ורב דאמר בכור ודאי יחיד הלכך יאכל במומו לבעלים.

מתני' ר"א בן יעקב אומר בהמה ששפעה חררת דם תקבר ופטורה מן הבכורה.

גמ' ואיפסיקא הלכתא לקמן דף כג: כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי. גרסינן בפ' בהמה המקשה דף עז. המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ונפטרה מן הבכורה. מאי טעמא אמר רב איקא בריה דרב יימר רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה. ומיעוט יולדות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה. וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות. סמיך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא. והא דלא בעיא קבורה כי הכא לפי שהכל יודעין שאין שליא בלא ולד ולא בעיא פירסום כי הכא .

סימן ד

מתני' רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים אינו חושש שמא בנה של אחרת הוא. היה נכנס לעדרו וראה את המבכרות מניקות ואת שאינן מבכרות מניקות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו:

גמ' אמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא. ואוקימנא להא דרב ארשב"ג דלא פליגי רבנן עליה אלא בברייתא ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא: מאי ברייתא. דתניא הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת אע"פ שאינה יולדת. רשב"ג אומר הדבר בחזקתו. וכן היה רשב"ג אומר הנכנס לתוך עדרו בלילה וראה כעשר וט"ו מבכירות ושאינן מבכירות יולדות למחר השכים ומצא זכרים תלויין בזקינות ונקבות תלויות במבכירות אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו. איבעיא להו מאי דבר בחזקתו דקאמר רשב"ג. אינה מרחמת אלא א"כ יולדת הא איכא דאוליד מרחמא או דלמא דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא. למאי נפקא מינה למילקי עליה משום אותו ואת בנו. ת"ש נכנס לתוך עדרו רואה את המבכירות מניקות ושאינן מבכירות מניקות אינו חושש שמא בנה של זו בא אצל זו ובנה של זו בא אצל זו. ואמאי ליחוש דלמא רחומי רחים. במקום דידה לא שבקה דידה ומרחמא דלא דידה. ובעיין לא איפשיטא. א"ר יוחנן ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילתה עד יבא מורה ויורה צדק: מספקא ליה לענין בכורה ואליבא דרבנן דאמרי מרחמא כי מרחמא דמינה דלאו מינה לא מרחמא. או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא. לענין אכילה ואליבא דרשב"ג. את"ל סבר רשב"ג יולדת מרחמא ה"מ דמינה אבל דלאו מינה לא מרחמא או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא. תיקו:

סימן ה

מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות מקום המום.

גמ' א"ר הלכהכר' יוסי בן המשולם: בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו. טעמיה דר' יוסי בן המשולם משום דסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט אסור משום דהוי ליה עוקר דבר מגידולו. או דלמא בעלמא סבר ר' יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דסבר דבר שאין מתכוין מותר בי"ט נמי דבר שאין מתכוין מותר. תימה מה שייך למיבעי בי"ט אי שרי אי אסור אי במתכוין פשיטא דאסור דעוקר דבר מגידולו הוא. אי באין מתכוין פשיטא דשרי כמו דשרינן במתני'. ואפשר דהא מיבעיא ליה דלמא בקדשי' התירו אין מתכוין אבל לא משו' שמחת י"ט. מיהו קשה בלא י"ט הוי מצי למיבעי פירושא דמתני'. דתולש את השיער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז. או בשאין מתכוין קאמר וגם שלא יהא פסיק רישיה משום דתולש היינו גוזז. הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לא הוה גוזז מכל מקום מדרבנן אסור במתכוין אי בפסיק רישיה גזירה תולש אטו גוזז. ותולש דמתניתין בשאינו מתכוין וגם אינו פסיק רישיה הלכך לא מצי למיבעי במתניתין לענין איסור אלא לענין מלקות. וקא מיבעיא ליה כנגדו ביום טוב מהו דדלמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסור דאורייתא הוא דשרי דבר שאין מתכוין. אבל ביום טוב דאיכא איסור דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן אפי' כשאין מתכוין או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דבר שאין מתכוין שרי נמי ביום טוב. אמר להו כנגדו בי"ט מותר. אתמר נמי אמר רב חיננא בריה דרב שלמיה משמיה דרב כנגדו בי"ט מותר. ומי אמר רב הכי והאמר רב הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ומשני לעולם סבר רב דבר שאין מתכוין אסור וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דסבר תולש לאו היינו גוזז. אי הכי כנגדו בי"ט אמאי מותר הא עוקר דבר מגידולו הוא. משום דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד. ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק. שאני כנף דהיינו אורחיה. הלכך אע"ג דשרינן תלישת צמר בי"ט בשעת שחיטה אין להתיר בשביל זה תלישת נוצה בי"ט בשעת שחיטה דהא אסקינן דכנף היינו אורחיה. ואע"ג דאין צריך לנוצה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אין ללמוד מלאכה שאיו צריכה לגופה מכלאחר יד. ועוד דהא פרישנא דאפי' בצמר לא שרינן אלא באין מתכוין. וכן ביו"ט שרי באין מתכוין. והרמב"ן ז"ל כ' דתלישת נוצה לצורך שחיטה בי"ט שריא. דעד כאן לא מיבעי לן אי שרי בי"ט או לא אלא תלישת צמר שאין עומד ליתלש אחר שחיטה הלכך כיון דאפשר לשחוט בלא תלישה אי תליש הויא לה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ומשום הכי מיבעי ליה. אבל בעוף אע"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי. דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד ליתלש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה כמו בגוזז מחיים דלא אשכחן ביה פלוגתא בגמרא. ותניא נמי בתוספתא דשבת פ"ט הגוזז מן החיה ומן העוף אפי' מן השלח מלא הסיט כפול חייב. וכן גרסינן בירושלמי בפ' כלל גדול (ירושלמי שבת, ז) תמן תנינא השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ וכו' רבי הילא בשם ריש לקיש מזו התולש מן הקדשים פטור. אמר ר' יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתיה דאיתפלגון התולש מן קדשים ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור. ר' ירמיה בעי למיחלופי שיטתיה דריש לקיש לקיש דאיתפלגון. התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב משום תולש. ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה. ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז. הרי הוכחנו דבין בעוף בין בבהמה חייב משום גוזז לאחר שחיטה. הלכך כיון שנתנה י"ט לדחות אצל מלאכה זו איבעי גזיז ליה מחיים לצורך אוכל נפש שרי כמו לאחר שחיטה ועוד דקיימא לן כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אפי' לכתחלה שרי משום שמחת י"ט. דהא רב הונא ורב דאמרי כנגדו בי"ט מותר משום דלאו היינו כי אורחיה. ואף ע"ג דבעלמא אסור כדתנן שבת דף צד: הנוטל צפורניו זו בזו וכן שערו וכן שפמו וכו' וחכמים אוסרים משום שבות. הכא משום שמחת י"ט לא גזרו רבנן הלכך לדידן נמי במלאכה שאינה צריכה לגופה לא גזור רבנן. ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל. ומה שכתב שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי. דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול ואי אפשר לאוכלה בלא תלישת נוצה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה. אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור. מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה ואפי' אם הביא עובד כוכבים לצורך ישראל אסור. כדאמרינן בעירובין דף מז: הנהו דיכרי דאתו מברכתא. ומידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה ביצה דף ב. וימנע מלשחוט. ומה שכתב משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות איסור מלאכה שאינה צריכה לגופה לעוקר דבר מגידולו כלאחר יד. והמחמיר תבא עליו ברכה: ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אמר רבי אסי אמר ר"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור. והתנן עושה מקום בקופיץ. תני לקופיץ. וכן התולש את השער לראות מקום המום. איבעיא להו לכתחלה או דיעבד. כי קתני וכן אתולש קתני הלכך אפילו לכתחלה. או דלמא אלא יזיזנו ממקומו קתני. אמר ר' ירמיה ת"ש צמר המסובך באזן רבי יוסי בן המשולם אומר תולשו ורואה את מומו. ש"מ לכתחלה קאמר ש"מ. אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכן התולש את השער לראות מקום המום. מאי וכן אילימא שלא יזיזנו ממקומו. השתא ומה שוחט דשחיטה מוכחא עליו אמרת לא יזיזנו. לראות מקום המום מיבעיא. אלא לאו אתולש ש"מ לכתחלה ש"מ :

סימן ו

מתני' שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין דברי ר' יהודה. אמר ר' יוסי לא בזה התיר עקביא כלום וחכמים אוסרין אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ מת בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין:

גמ' אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה דתנן הוא היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרין. אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דייקא דתנן צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור. מני אילימא ר' יוסי. ובמאי. אילימא בשחוט בין לרבנן בין לעקביא בן מהללאל אידי ואידי מישרי שרי. אלא במת אי לרבנן מיסר אסרי. אי עקביא בן מהללאל איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיסר קא אסר ליה. אינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תלוש הוה. אלא פשיטא ר' יהודה. ובמאי. אילימא במת בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי מיסר אסרי אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי מישרא שרי. אלא לאו רבנן וש"מ בשחטו פליגי ש"מ. הלכך שער בכור שנתלש מחיים לעולם אסור לא שנא תלש ולא שנא נשר בין שמת בין ששחטו ואפילו התירו מומחה גזירה דלמא אתי לשהוייה. ואפי' תם בזמן הזה דבעל כרחיה משהי ליה עד דנפיל. ביה מומא אפי' הכי אסור דלמא אתי לשהוייה בתר דנפיל ביה מומא:

מתני' צמר המדולדל בבכור את שנראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור:

גמ' היכי דמי אינו נראה עם הגיזה. אמר ריש לקיש כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו רב נתן בר הושעיא אמר כל שאינו מתמעך עם הגיזה. וכיון דלא אתמר הלכתא כחדא מינייהו נקטינן לחומרא הלכך כל שאינו מתמעך עם הגיזה אסור וכל שכן עיקרו הפוך:

סימן ז

תנן במסכת ערלה פ"ג מ"ג האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד. משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק. ואוקמא במסכת תמורה דף לד. בדעביד מיניה צפורתא דחשיב ולא בטיל הא לאו הכי שרי דבטיל ברובא. תנן בפרק טבול יום דף יג: אמר ר' חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. אמר ר' עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו. וחכמים אומרים לא ראינו אינה ראיה אלא יצא לבית השריפה. אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הלכה כרבי עקיבא. ואפילו רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים. הבשר בקבורה והעור בשריפה. כך כתוב בספרים בפרק טבול יום ופירש"י התם והעור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דלא גרסינן להאי פירושא אלא הכי גרסינן הלכה כדברי חכמים ותו לא מידי. ותוס' זה גרס דתלמידי דתרביצאי הוא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה ואני אומר דרבנן לאו אדר' עקיבא קיימי דמיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש עד כאן לשון רש"י ז"ל. והעור יקבר עם הבשר:

הדרן עלך הלוקח בהמה