קצות החושן על חושן משפט קכט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט קכט |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) אני ערב לך כתב הש"ך ז"ל ואם כ' בכת"י כל מי שיתנדב ללות לפ' כך ממון אני נכנס עבורו ערב קבלן עיין באורך בתשו' מוהרשד"ם סי' ל"ח שצידד שאין זה ערבות כיון שלא אמר בשם צווי תן לו ודמי למי שאמר כל הזן אינו מפסיד ועיין ש"ך בי"ד סי' רל"ה שהסכים כדעת הפריש' דאפי' האומר כל הזן אינו מפסיד חייב לשלם רק לאו שליחותי' קא עביד ובתומים כ' ז"ל והש"ך סתר בזה דברי עצמו דבי"ד סי' רל"ה דעתו כדעת הפריש' דאף האומר כל הזן אינו מפסיד חייב לשלם רק לאו שליחותו קא עביד והעלה בזה האמת כדעת הט"ז שם וכדעת מוהרשד"ם דפטור כו' אך עם כל זה אין זה ענין להאומר כל המלו' הריני משלם או ערב כמ"ש מוהרשד"ם בעצמו דמתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' מוכח להדיא דזה מתחייב דראיות הרא"ש איש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואני מוסיף ממשנה המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כו' ותמהני מהש"ך שהעתיקו שהרשד"ם גופי' לא אמרו רק בלשון משא ומתן ע"ש ואחר העיון נרא' דברי הש"ך נכונים והוא דודאי ס"ל לש"ך בי"ד באומר כל הזן אינו מפסיד דחייב לשלם ומשום דסובר כדברי הפריש' שם דה"ל כאומר מי שיפרנס להמודר אני אשלם ומש"ה חייב לשלם אבל שליחותי' לא מיקרי ואינו אלא כפורע חובו של המודר דמותר כיון דאינו שלוחו והכא לענין ערב בעינן דוקא שליחות ומי שאמר הריני ערב בעד חובו של פ' והחוב לא הי' עפ"י שליחות דידי' אינו מתחייב כלל ומשום דערבות הוי אסמכתא ואינו מתחייב בדיבור גרידא אפי' לדעת הרמב"ם דאדם יכול לחייב עצמו בדיבור והוא בש"ע סי' מ' ערב אינו משתעבד אלא בשעת מתן מעות ומשום דהמלו' נותן עפ"י שליחות דידי' גמר ומשעבד נפשי' בההיא הנאה ועיין לשון רש"י ס"פ גט פשוט גמר ומשעבד בלב שלם ושליחותי' דערב קא עביד מלו' כאלו הוא עצמו הלו' עכ"ל וכיון דאומר כל מי שיתנדב אינו שליחות דאל"כ הי' אסור במודר הנא' וזה שכ' הש"ך דדמי לאומר כל הזן אינו מפסיד דמותר במודר הנא' ומשום דאינו שלוחו ואע"ג דהתם חייב לשלם ערב אינו מתחייב בדיבור משום דה"ל אסמכתא ובעינן דוקא שליחות ואפי' אומר הריני ערב קבלן לא דמי לאומר הריני משלם דנתחייב בדיבור גרידא וכדעת הרמב"ם וש"ע בסי' מ' דאדם יכול לחייב עצמו אבל ערב קבלן נמי דרך תנאי הוא דהא אם יש נכסים ידועים ללוה נפרע מהלו' תחלה ועוד דזה הלשון אני נכנס עבורו ערב קבלן אינו קבלן ממש וערב קבלן היינו דוקא תן לו ואני אתן אבל כותב הריני ערב קבלן אינו אלא ערב סתם וכמ"ש בטור ועיין ש"ך ס"ק ל"ז וכיון דבערב ודאי בעינן צווי הערב וזה דלא הוי צווי מדשרי במודר הנא' אע"ג דשם נתחייב לשלם דנתחייב בדיבור אבל ערב דהוי דרך תנאי ואסמכתא ועיין ש"ך ריש סי' מ' בעינן צווי ושליחות וכמ"ש רש"י וכל המלו' אינו מפסיד אין לשון שליחות וציווי וז"ב. ולפ"ז לא קשה מאיש אשר יכנו יעשרנו המלך דהא הש"ך לשטתו דהוא חייב לשלם באומר כל הזן ומשום דנתחייב בדיבור וכן במבשרני אבל שליחות לא הוי ובערב בעינן שליחות כיון דהוי דרך תנאי אם לא יהי' ללוה לשלם לא מהני חיובו בדיבור גרידא אלא דאיכא שליחות וצווי) (ומוהרשד"ם דהביא ראי' דחייב לשלם מאיש אשר יכנו יעשרנו המלך היינו דס"ל כשיטת הט"ז בזה ודעתו נמי שם בי"ד דהא בהא תליא דהיכא דהוא חייב לשלם ע"כ שליחות דידי' הוא ומזה העלה בט"ז שם דכל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דאם הי' חייב לשלם הוי לי' שליחות וזה הוא נמי שיטת מוהרשד"ם וא"כ שפיר מוכח לה מאיש אשר יכנו דהוי שליחות וממילא הוי ערב אבל הש"ך לשיטתו דס"ל דחייב לשלם ואפ"ה אינו שליחות וא"כ מאיש אשר כו' לאו ראי' דהא חייב לשלם ואפ"ה שליחות לא הוי וא"כ בערב לא מהני כמו לענין מודר הנא' דלא הוי לשון שליחות ובערב ודאי בעינן שליחות וצווי וכמ"ש:

גם בזה נראה כדברי הש"ך דכל הזן אינו מפסיד חייב לשלם ושליחות לא הוי והא דמבואר מדברי הרמב"ם בפ"ד דנדרים דאינו חייב לשלם היינו משום דהרשב"א והרמב"ן חולקים על הרמב"ם וס"ל דאין אדם מחייב עצמו בדברים בלי קנין וכ"נ דעת הר"ן כיון דאינו שליחות וצווי שלו אינו מתחייב בדברים בעלמא אבל הש"ך לשיטתו דהעל' בסי' מ' כדברי הרמב"ם דהיכא דמחייב עצמו בלי שום תנאי יכול לחייב עצמו בדברים היכא דליכא טענת השטא' והשבעה ובזו נרא' דליכא משטה והשבע' ומש"ה אפי' בלא אתם עדי מתחייב אמנם לפמ"ש בסי' מ' אפי' לדעת הרמב"ם אינו מתחייב כלל בדברים אלא דרך הודא' דאודיתא קנין וגם בעינן דוקא אתם עדי א"כ כל הזן אינו מפסיד אם אינו שליחות וציווי שלו לא נתחייב בדיבור בעלמא ודו"ק:


(ב) כל היכא דבעי קנין כתב במשרי' הנותן מעות למחצית שכר ונעשה לו ערב בעד השבח אע"ג דלאו מידי חסרי' מ"מ כיון דלאו מצוה קעביד משתעבד בלא קנין כדין ערב בשעת מתן מעות והובא בסמ"ע ובש"ך פירש שהנותן העמיד הערב כו' דאם המקבל העיסקא העמיד הערב ה"ל לגבי השבח השייך להנותן ערב שלא בשעת מתן מעות דאינו משתעבד אלא בקנין ע"ש ולעד"נ דבעיסקא כיון דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וחלק הריוח שעולה ממחצית הפקדון הוי ממש של הנותן כיון שעוסק עליו והעמיד ערב שכל מה שיהי' בידו חלק הנותן יחזיר לו ה"ל כאלו העמיד ערב שאם ילוה לו לאחר זמן יחזיר לו ואע"ג דהשתא אינו מלוהו וה"נ האי שבחא דנותן מלוהו אח"כ עפ"י ציווי הערב כיון דחלק הנותן הניח בידו והא דכתב הב"י בי"ד בסי' ק"ט בשם המרדכי דערב על ריבית בעי קנין דהוי כמו ערב שלא בשעת מתן מעות שם מיירי בריבית של נכרי דעלמא ואינו של הנותן מש"ה בעי קנין ולכן נרא' דאם ידוע שהי' ריוח מעיסקא מחויב הערב לשלם לנותן את חלק הריוח שהגיע ליד המקבל אפי' בלא קנין) (ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ט מזה והוא ברור:

סעיף ח[עריכה]


(ג) אם אמר הלו' לא לויתי עמ"ש בס"ס ע"ט:

סעיף ט[עריכה]


(ד) שעדיין הוא חייב ואם אינו רוצ' לישבע נרא' דהערב פטור כמו אם אין הלו' רוצ' לישבע שאין לו דהערב אינו חייב עד שישבע הלו' אין לי ושעדיין חייב לו מיהו במלו' בשטר כ' הסמ"ע דנשבע המלו' שעדיין חייב לו מלקוחות והיינו אם אין הלו' נשבע שעדיין חייב לו אבל אם הלו' נשבע שעדיין חייב לו לא גרע מלו' בשטר ממלו' ע"פ ובתומים השיג בזה על הסמ"ע ודעתו דא"צ המלו' לישבע וראייתו מבעה"ת שנסתפק אם שייך הא דרב ושמואל דאין אדם מוריש בבא ליפרע מלקוחות ואולי גבי ערב בהדיא אית' בש"ס דלית ביה משום דרב ושמואל וגם מ"ש הנ"י בשם הגאונים דצריך לישבע בבא ליפרע מן הערב היינו באין הלוה בפנינו וגם באין הלוה בפנינו אינו מדינא אלא בתקנת הגאונים ע"ש ודבריו אינם מוכרחים דנהי דנסתפק בבעה"ת אם בא ליפרע מלקוחות הוא חומרא כמו בא ליפרע מנכסי יתומים וערב אין לו חומר' זו אדם מוריש שבוע' לבניו אבל עכ"פ שבוע' מיהא בעי וא"כ נרא' באין הלוה לפנינו ודאי מדינא בעי שבועה דלא גרע מבא ליפרע שלא בפניו וגם אם הלוה בפנינו אם אין הלוה נשבע שעדיין חייב לו צריך המלו' לישבע שבועה זו והדין עם הסמ"ע אך נרא' במלוה ע"פ ולוה בפנינו והודה שעדיין חייב לו אי ברח וכגון שבא ע"ש לא הי' פנאי להשביע כההיא דסעיף י' וכיוצא אין השבוע' מעכב ולא גרע משבועת אין לי דאם הביאם בע"ש ובמוצאי שבת ברח דלא נפטר הערב א"כ ה"נ ה"ל לענין הודאת לוה דעיקר הוא ההודא' והשבוע' אינו מעכב וגבי מלוה בשטר המלו' נשבע וא"כ אפשר דה"ה במע"פ היכ' דהודה הלוה וברח נשבע המלוה ואינו נוטל בלא שבועה דלא עדיף מע"פ ממלוה בשטר דצריך לישבע כן נרא' לי:


(ה) עד לאחר ל' יום ע' ש"ך שכת' טעמא דמלת' כיון דערב אינו חייב אלא אחר שבועת הלו' וא"כ ה"ל כאלו הלוה עתה וסתם הלוא' ל' יום:

סעיף טו[עריכה]


(ו) ונ"ל דהמלו' נשבע ונוטל כת' בתומים ז"ל מזו ראי' דגם הרא"ש ס"ל דלולי דלוה טוען ברי פרוע לא הי' צריך לישבע ואינו דומה להבא ליפרע מנכסים משועבדים דאל"כ מאי ארי' כאן הא בכל מקום כשבא ליטול צריך לישבע וזה דלא כסמ"ע ע"ש וכבר כתבנו בסק"ה הדין כדברי הסמ"ע אלא דהא קמ"ל דהמלו' נשבע ונוטל וה"ה אם הלו' אינו לפנינו נמי צריך לישבע:

סעיף יט[עריכה]


(ז) אלא א"כ מחל הקבלן ללו' ע' ש"ך שכת' לפי מאי דקי"ל גבי שעבודא דר"נ אינו יכול למחול א"כ ה"ה הכא א"י למחול ובתומים ראיתי שכ' בזה דאימתי משתעבד הך לוה לקבלן לפרוע עד שיבא המלו' עליו מדר"נ קודם שפרע הקבלן למלו' אף לוה לא משתעבד לפרוע דכל זמן דלא פרע הוא אף הלו' לא מחייב לפרוע כמ"ש כל הפוסקים ולאחר שפרע הקבלן הא כבר פקע שעבוד המלו' ומאי בעי לוה מדר"נ אלא דאנן טענינן למלו' החוב שאתה חייב לי מכח קבלנותך הריני כאלו התקבלתי כי הוא (קריאה) עלי במלו' מיוחדת כאלו הלויתי לך מנה והחוב קבלנותך קבלתי וא"כ אז בשעת זקיפ' נמחל שעבוד דראשון וחל שעבוד חדש מזקיפת המלוה וא"כ אם קודם לזה מחל הקבלן הרי מחילתו קודם לשעבודו ואתי שפיר דממ"נ אין כח ביד המלו' לתבוע אם מחל וע"ש באורים שנתקלס מאוד בזה וכ' שהוא דבר נאה ויפה ומתקבל ועם כל הקילוס הזה אינו מתקבל לפענ"ד כי נתחלף לו בין קבלן לקבלן דשאר קבלן דנתחייב גם הלו' אז אין הלו' נתחייב לשלם לקבלן עד שיפרע תחל' למלו' דאם לא פרע עדיין החוב עליו למלו' אבל הכא דמיירי דלקח הקבלן המעות מיד המלו' ונתנם ליד הלו' דאין למלו' על הלו' כלום אלא דיכול לתבוע מדר"נ וא"כ כיון דאין לו על הלו' כלום וא"כ הקבלן נתחייב למלו' והלו' לקבלן וא"כ מאי ללוה אם יפרע הקבלן למלוה ובין לא יפרע צריך הלו' לשלם לקבלן דהוא לוה של הקבלן שלקח המעות בידו ונתן לו וא"כ ודאי הוא דינא דר"נ וזה פשוט וברור:

סעיף כב[עריכה]


(ח) אם קיבל קנין ע' בהרא"ש דמדמה דין זה לאומר טול דינר דאין לו אלא שכרו ונרא' אפי' לדעת הרשב"א הובא בב"ש סי' קס"ט ס"ק נ"ג גבי חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז דאפי' חייב א"ע בשטר או בקנין לא מהני משום דהתם דומה לאונס כיון דמחויב הוא לחלוץ לה בחנם וכ"נ מנ"י פרק מצות חליצה ז"ל דכיון שאינו הגון ומצוה רמיא עליו מה"ת בחליצ' כעין אנוסה הוא ואיהו נמי לא מפסיד מידי דהא לא חזי' ליה וכל מה דאית בהדה יותר מן הראוי לו מתנא' ופטור ע"ש ומ"ה ס"ל לרשב"א דאפי' שטר וקנין לא מהני משום דדומה לאנוס אא"כ הושלש מעות משא"כ הכא דלא שייך אונס א"כ אין לאחר קנין כלום ותומים כת' דהוא מחלוקת הרא"ש והרשב"א כיון דרשב"א ס"ל גבי חליצה אפי' קנין לא מהני ולפענ"ד נרא' דכאן גם הרשב"א מודה וע' ר"פ השוכר את האומנין ומשמע שם דאפי' כל הפועלים מיתגרי בשלשה ולהם אמר בעה"ב ארבע' דצריך לשלם להם ארבעה ומשמע דאפי' בדיבור בעלמ' ולא אמרי' דאין לו אלא שכרו וצריך לחלק דפועלים שאני דאין קצבתם ידוע דיש דעביד עבידתא שפירתא טפי וגם משתנה לפי העת והזמן לכן צריך לשלם כל מה שהבטיח וגם פועל אית לי' טרח' טפי ולא אמרי' אין לו אלא שכרו אלא בסרסור ושדכן ורופא ובקנין אפי' בסרסור ושדכן ורופא מהני שיתחייב בכל מה שקצב ודו"ק:


(ט) אין צריך ליתן שכר ע' באורים וז"ל ע' תומים דהעליתי הפי' שכר יותר מכפי הנרא' לב"ד בזה צריך קנין אבל כפי הראוי' לו ודאי צריך לו אפי' בלא קנין ודברי הרמ"א סתומים בזה דמקומו מתשובות הרא"ש והוא דומה לאומר טול דינר והעבירני עכ"ל ע"ש ולא הי' לפניו תשובות הרא"ש כשכת' כן וז"ל תשובות הרא"ש בכלל ס"ד סי' ג' על ראובן שתבע את שמעון שיתן לו חלקו רביע בחכירות שחכר שמעון כי כן התנה עמו לתת לו רביע החכירות בשביל שיכנס ראובן ערב בשבילו שהדין עם ראובן והיינו דוק' אם הי' שם קנין סודר שמעון לראובן לתת לו רביע בחכירות אבל בלא קנין אינו חייב לו כלום כי ערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר שיקנ' באמיר' ולא עדיף האי מהא דתנן בס"פ הגוזל בתרא שטף הנהר חמורו וחמור חבירו כו' ופריך עלה בגמ' ואמאי נימ' ליה משטה אני בך עכ"ל ע"ש הרי מפורש דבלא קנין אינו חייב כלום וטעמא דרא"ש משום דערבות אינו דבר שלוקחים עליו שכר ומדמה לה לטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו משום דאמר משטה אני בך וא"כ הכא דאין נותנין שכר כלל על ערבות הוי כולו כיתר משכרו ואינו חייב לו כלום וא"כ דברי הרמ"א סתמן כפירושן דאין צריך ליתן לו שכר היינו שכר כלל וזה ברור: