קיצור שולחן ערוך קעט

דיני מצוות הלוואה
ובו י"ג סעיפים:

סעיף קטן א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סעיף א[עריכה]

מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו', ואף על גב דכתיב אם קבלו חכמינו זכרונם לברכה דאם זה אינו רשות אלא חוב. הכי אמרינן במכילתא אם כסף תלוה את עמי חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות (מדכתיב אם) תלמוד לומר העבט תעביטנו חובה ולא רשות, והא דכתיב בלשון אם פירושו אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לעובדי כוכבים, ולאיזה מעמי לאותו שעמך, מכאן אמרו עני שהוא קרובו קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת. וגדולה מצות הלואה לעני יותר ממצות צדקה לעני השואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו והתורה הקפידה על מי שמונע מלהלוות לעני, שנאמר ורעה עיניך באחיך האביון וגו'. והמלוה לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה.

אפילו עשיר אם צריך ללוות, מצוה להלוות לו ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההגונה לו.

אסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן מלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח ביותר.

אסור לנגוש את הלוה כשיודע שאין לו לפרוע, ואפילו לעבור לפניו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידוע משגת לפרוע, ועל זה נאמר לא תהיה לו כנושה.

וכשם שאסור למלוה לנגוש את הלוה, כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו לומר: לך שוב, כשיש לו, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב.

אסור ללוה ליקח את ההלואה ולהוציאה שלא לצורך, עד שתוכל להאבד ולא ימצא המלוה ממה לגבות, ואפילו אם המלוה הוא עשיר גדול, והעושה כן נקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם, וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זאת, שלא להשגיח על ממון אחרים, מוטב שלא להלוות לו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך, ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה.

המלוה על המשכון, צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית. ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו אף בלי נטילת רשות מהלוה, ולנכות לו דמי השכירות בחובו, דמסתמא ניחא ליה להלוה בכך, ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירו אבל לא לעצמו, שלא יחשדוהו דמשתמש בו בחנם רק בשביל ההלואה.

אם רוצה המלוה לקחת משכון מן הלוה שלא בשעת הלואה אלא אחר כך, לא יעשה כי אם על פי בית דין.

כמו שצריך ליזהר בשמירת פקדון כך צריך ליזהר בשמירת המשכון ביותר, מפני שהוא כמו שומר שכר על המשכון, וכשם שהנפקד אינו רשאי למסור את הפקדון לאחר לשמרו כמו שיתבאר בסימן קפח. כך אין המלוה רשאי להפקיד את המשכון ביד אחר, או למשכנו שלא מדעת הבעלים.

המלוה את חבירו על המשכון, שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא המשכון חלוט לו, יזהר לומר לו בשעת הלואה: אם לא תפדה אותו עד זמן פלוני יהא קנוי לי מעכשיו.

מי שהוא יודע שחייב לחבירו, וחבירו אומר לו: ודאי לי שאינך חייב לי, פטור מלשלם לו, שהרי מחל לו.

לוה שבא לפרוע להמלוה על ידי שליח, מיד כשמסר את המעות לידי השליח זכה השליח במעות עבור המלוה, וכשהלוה מתחרט ורוצה לקחתו מיד השליח ושיפרע לו אחר כך אסור, משום דהוי לוה שלא מדעת, וגם על השליח יש איסור להחזירן ללוה.