קיצור שולחן ערוך קסב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קסב | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות טבילה
ובו י"ד סעיפים:

סעיף א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - יא - יב - יג - יד

(א)[עריכה]

אם בעלה בעיר, מצווה על האשה שתטבול בזמנה, שלא ליבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד. שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד. ואשה שמתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה, עונשה גדול מאד רחמנא ליצלן.

(ב)[עריכה]

אסורה לטבול ביום השביעי עד צאת הכוכבים. ואפילו לטבול סמוך לחשיכה באופן שלא תבוא לביתה עד שתחשך, נמי אסור. ואפילו נתאחרה, שלא טבלה בלילה שלאחר יום השביעי וטובלת אחר כך, אסורה גם כן לטבול ביום. וגם בענין זה יש להחמיר, שלא תטבול אפילו סמוך לחשיכה, ושלא תבוא לביתה עד שתחשך, אלא תטבול דוקא בלילה.

והכלות הטובלות קודם החופה, יכולות לטבול ביום השמיני או אחר כך ביום. ובשעת הדחק, אפילו אם טובלת ביום השביעי, יכולה גם כן לטבול ביום, ואפילו בבוקר לאחר הנץ החמה, אבל לא יעמידו את החופה עד צאת הכוכבים. אבל אם טובלת לאחר החופה, אף על פי שהיא טבילה הראשונה לבעלה, דינה כמו שאר אשה.

(ג)[עריכה]

היכא דאיכא אונס, כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד, או שבית הטבילה הוא חוץ לעיר ושערי העיר ננעלין בלילה, יכולה לטבול בשמיני בעוד יום. אבל בשביעי לא תטבול ביום, אפילו במקום אונס.

והא דמותרת לטבול במקום אונס בשמיני ביום, דווקא שתעשה גם החפיפה אז סמוך לטבילה. אבל אם יום השמיני הוא שבת או יום טוב, שתצטרך לעשות החפיפה ביום שקודם הטבילה, וגם תטבול ביום, זהו אסור, משום דתרי קולי בהדדי לא מקילינן (דהיינו טבילה ביום, וגם הרחקת חפיפה מטבילה).

(ד)[עריכה]

לא תעמוד על שום דבר בשעת טבילה. ואם מי המקוה עמוקים וצריכה לעמוד על שליבה, תעשה שאלת חכם.

(ה)[עריכה]

לא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותה בני אדם, מפני שמתוך כך היא ממהרת לטבול, וחיישינן שמא לא תטבול יפה. ובדיעבד אם טבלה וידעינן בבירור שטבלה כראוי, עלתה לה טבילה.

(ו)[עריכה]

כשהיא טובלת, צריכה לעמוד אצלה אשה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד, שתראה שלא יישאר משער ראשה צף על פני המים. ואם אין לה אשה, יכול גם בעלה לעמוד אצלה לראות שתטבול יפה.

(ז)[עריכה]

מותרת לטבול בליל שבת (עיין לעיל סימן פ"ו) אם עתה הגיע זמן טבילתה, שלא יכלה לטבול מקודם, ובעלה בעיר. אבל אם אין בעלה בעיר, או שהיתה יכולה לטבול קודם, אסורה לטבול בליל שבת.

ואם היא אחר לידה, יש חילוקי דינים אם מותרת לטבול בליל שבת או לא, ותעשה שאלת חכם.

ואשה שזמן טבילתה בא קודם, אלא שלא טבלה מחמת שלא היה בעלה בעיר, ובא בערב שבת, יש מקומות שמחמירין שלא לטבול בליל שבת. ובמקום שאין מנהג קבוע, אין להחמיר. ובמקומות שנוהגין להחמיר בליל שבת, גם במוצאי שבת לא תטבול.

ואלמנה שנישאת, אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת, דהא אסור לבוא עליה ביאה ראשונה בשבת (עיין לעיל סימן קמ"ח). ובמוצאי שבת יש מקילין שתטבול.

(ח)[עריכה]

לאחר שטבלה כראוי, בעודה עומדת תוך המים, תברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה". ויש להחמיר שקודם הברכה תכסה את עצמה למטה באיזו מטפחת, או לכל הפחות תחבק זרועותיה על גופה להפסיק, ולא תסתכל לתוך המים בשעה שהיא מברכת. ואם תטבול במקום שתוכל לעכור את המים ברגליה, טוב לעשות כן קודם הברכה.

יש נוהגות שלאחר הברכה טובלת עוד פעם אחת, ומנהג נכון הוא, רק תשגיח שגם הטבילה השנייה תהיה כהוגן.

(ט)[עריכה]

לאחר שטבלה במקווה כראוי, מותרת ליכנס לבית המרחץ לחמם את עצמה, ואפילו הוא מרחץ של זיעה. אבל לחזור ולרחוץ באמבטי, יש אוסרים, וכן נהגו. ולשפוך עליה מים חמים לחמם את גופה, יש להקל. אך במקום שנהגו לאסור גם זאת, אין להקל.

(י)[עריכה]

יש לאשה להיות צנועה בטבילתה, להסתיר ליל טבילתה. ולא תלך בפני הבריות, שלא ירגישו בה בני אדם. ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה: "ארור שוכב עם כל בהמה".

עוד יש לה ליזהר כשתצא מן הטבילה, שתפגע בה חברתה ותיגע בה, שלא יפגע בה תחילה דבר טמא, כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן, או עם הארץ או אינו יהודי. ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים, תחזור ותטבול.

מי שפגע באשה יוצאת מן הטבילה, איכא למיחש חס ושלום לתקלה. והתקנה היא שיאמר שני פסוקים אלו: "שפך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך" (תהלים קז מ); "שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה" (איוב יב כא).

(יא)[עריכה]

לחמם את מי המקוה, יש אוסרין ויש מתירין. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות להיתר; אבל במקום שאין מנהג, אין להקל.

ובמקום שנוהגין להקל, צריכין להשגיח שבליל שבת כשטובלין, לא יהיו המים חמין ממש, אלא פושרין (עיין לעיל סימן פ"ו).

(יב)[עריכה]

בענין הטבילה בנהרות, לדעת הרבה גדולי הפוסקים ז"ל, אין הטבילה מועלת בנהר, אלא בזמן שהוא קטן כל כך, שידוע בבירור שלא נתגדל מחמת מי גשמים או מי שלגים. כי מי גשמים ומי שלגים אינם מטהרין, אלא בזמן שהם נקווים ועומדים במקווה; אבל כשהם זוחלים על הארץ, אינם מטהרין. אלא מי מעיין מטהרין גם בזוחלין.

ואך בשעת הדחק במקום שאין מקווה, נוהגין להקל ולסמוך על הפוסקים דסבירא להו כמאן דאמר דאפילו רואים שהנהר מתגדל מן הגשמים, מכל מקום עיקר גידולו הוא ממקורו מן התהום, כי בעת הגשמים האוויר מלוחלח ומקורי המעינות מתרבים ומתגברים, ונמצא לעולם שהמים שבנהר רובם ממעיין, ומי הגשמים מתבטלים בתוכו, ומטהרין גם בזוחלין. אבל במקום שיש מקווה, חלילה להקל.

וגם במקום שאין מקווה, אם באפשרי, יש להחמיר, שאם הנהר נתרבה ממי גשמים, תמתין בטבילתה שניים או שלושה ימים, עד שישוב לאיתנו.

וטוב אם באפשרי שלא תטבול במקום שנתרחב, אלא במקום שהולך תמיד, דבזה יש קצת להקל טפי.

(יג)[עריכה]

ובנהר שמתהווה לגמרי על ידי גשמים ולפעמים מתייבש, אף על פי שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מכל מקום הואיל ולפעמים פוסק לגמרי, אין שום היתר לטבול בו כשהוא זוחל, עד שייקוו המים ויעמדו.

(יד)[עריכה]

דיני המקווה רבים הם מאד. ובכל מקום שעושין מקווה, אין לעשותה כי אם על ידי רב מומחה לרבים, גדול בתורה וביראה. וכאשר יתהווה בה איזה שינוי גדול או קטן, יעשו מיד שאלת חכם. וכן כאשר יצטרכו לשאוב אותה לנקותה, ישאלו איך יתנהגו.