קיצור שולחן ערוך קלז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קלז | במהדורה המנוקדת | >>

דיני נטילתן וסדר ההקפות
ובו י"ג סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג


(א)[עריכה]

  • נוטל את הלולב עם האיגוד ושדרת הלולב כנגד פניו בימינו, ואת האתרוג בשמאלו. וכיון שבכל המצוות צריכין לברך עליהן קודם עשייתן, וגם האתרוג צריכין להחזיק דרך גדילתו, דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן יהיה למטה והשושנתא למעלה, על כן כשהוא נוטל את האתרוג קודם שמברך, יטלהו בהיפוך, העוקץ למעלה והשושנתא למטה, שלא יצא בו, ומברך מעומד "על נטילת לולב" (לפי שהלולב גבוה מכולן, חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו). וביום ראשון מברך גם "שהחיינו". ואם חל יום ראשון בשבת, שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני.
ולאחר שבירך, מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם, ומנענע לארבע רוחות כסדר הזה: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה. וכן בנענועים שבהלל וכן בהקפה, יזהר לקרב את האתרוג אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם.
  • אם הפך ונטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, יחזור ויטלם בלא ברכה.

(ב)[עריכה]

  • איטר, נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאלו. ואם הפך, חוזר ונוטלם בלא ברכה. ומי שהוא שולט בשתי ידיו, הרי הוא ככל אדם.

(ג)[עריכה]

  • נכון שיחלוץ את התפילין קורם נטילת לולב. ולכל הפחות יסיר את הרצועה מעל ידו, שלא תהא חציצה. גם נכון להסיר הטבעות שבאצבעותיו. (היינו לנוהגין להניח. ואין נוהגין בארץ ישראל להניח תפילין כלל בחול המועד).

(ד)[עריכה]

  • סדר הנענועים שבהלל כך הם: ב"הודו", יש שש תיבות חוץ מן השם. וינענע בכל תיבה לרוח אחת, ובשם לא ינענע. ב"הודו", למזרח. "כי", לדרום. "טוב", למערב. "כי", לצפון. "לעולם", למעלה. "חסדו", למטה.
  • הש"ץ אינו מנענע אלא ב"הודו" וב"יאמר נא ישראל", והציבור בכל פעם שאומרים "הודו".
  • וב"אנא", הש"ץ גם הצבור מנענעים רק ב"אנא ה' הושיעה נא". וכיון שמלבד השם יש בו שלוש תיבות, מנענעים בכל תיבה לשתי רוחות. וב"הודו" שבסוף הלל גם כן מנענעים הש"ץ והציבור.
  • כשמנענע למטה, ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים יישארו כדרך גדילתן. ויש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה. ואל ישנה אדם מן המנהג.
  • אין צריך להפוך פניו להצד שהוא מנענע, רק ראש הלולב יטה. והנענוע אין צריך שיהיה בחוזק, אלא כסכוס מעט כדי שיתנענעו העלין סגי.

(ה)[עריכה]

  • אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהוא בדרך ומצפה שיבוא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים ומשלחים להם אתרוג ולולב, צריכין להמתין עד חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות ביום טוב ובחול המועד יותר. ומי שחלש ליבו להמתין עד חצות, יכול לטעום איזה דבר קודם. אבל מי שאין ליבו חלש, יש לו להחמיר אפילו בטעימה.

(ו)[עריכה]

  • מותר להחזיר הלולב ביום טוב למים ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף. ובחול המועד מצווה להחליף את המים, כדי שיישאר הלולב לח ומהודר. ונוהגין ליקח בחול המועד בכל יום ערבה חדשה ללולב, והוא הידור מצווה.

(ז)[עריכה]

  • הדס של מצווה, אסור להריח בו בכל שבעת ימי החג, אפילו בשבת. אבל באתרוג, מותר להריח בו בשבת, ומברכין עליו "הנותן ריח טוב בפירות". ובשאר ימי החג אין להריח בו אפילו שלא בשעת נטילתו לצאת בו, משום דיש ספק ברכה.
  • הלולב, אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו, משום דהוי מוקצה. אבל האתרוג, כיוון שיכולין להריח בו, אינו מוקצה ומותר לטלטלו. ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בו קודם יום טוב, שכבר קלט הריח. אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד, משום דמוליד ריחא.

(ח)[עריכה]

  • ביום טוב הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין שיהיו שלו ממש, דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון", ודרשינן "לכם", משלכם, להוציא את השאול. ולדידן בני חוץ לארץ שעושין שני ימים טובים מספיקא, גם ביום טוב שני אין מברכין עליו. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר, הוי מתנה ויוצא בהם. ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאילו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר.
  • אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לצאת בהם, תליא באומדן דעת הבעל, אם הוא גברא דקפיד או לא.

(ט)[עריכה]

  • שותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, מסתמא אדעתא דהכי קנאום, דבשעת מצוותן כל אחד מקנה חלקו לחברו. ולכן המנהג שהקהל קונים אתרוג, וכל הקהל יוצאין בו. וכל מי שידו משגת, מחוייב לתת דמי אתרוג. ועם כל זאת מוטב לצאת באתרוג של יחיד אשר לו כל המינים מהודרים, כי מה שהיחיד מקנה לחברו עדיף טפי.

(י)[עריכה]

  • ביום הראשון לא יתנו להקטנים ליטול לולב ואתרוג עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה ואינו מקנה מן התורה.

(יא)[עריכה]

  • בכל ימי החג לאחר תפילת מוסף, נוהגין להעלות ספר תורה על הבימה, ומניחין את ארון הקודש פתוח עד לאחר אמירת ההושענות, שאז מחזירין את הספר תורה. וכל מי שיש לו אתרוג ולולב, מקיף את הבימה שעליה הספר תורה בשעת אמירת ההושענות.
  • בכל יום מקיפין פעם אחת. וביום השביעי, שהוא הושענא רבה, מוציאין כל הספרי תורה ומעלין אותן על הבימה, ומקיפין שבע פעמים, זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.
  • ההקפות צריכין להיות לצד ימין. ולפי שהספר תורה על הבימה, וכל הציבור צריכין להפוך פניהם כלפי ספר תורה שעל הבימה קודם שיתחילו להקיף, ואז הוי צפון ימין שלהם, לכן מקיפין דרך צפון.
  • כל מי שיש לו אתרוג ולולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה.
  • בקצת מקומות נוהגין בהושענא רבה ובשמחת תורה, לאחר שהוציאו כל הספרי תורה מן ארון הקודש, מעמידין לתוכו נר דולק (לרמז תורה אור, שכשאין שם תורה צריכין לאור אחר). ואין זה מנהג יפה ויש לבטלו, כי אסור להשתמש בארון הקודש תשמיש חול אפילו לפי שעה (ט"ז סי' קנ"ד ס"ק ז'. אבל בא"ר סי' תרס"ט מביא מנהג זה בשם הס' מ"צ).

(יב)[עריכה]

  • בשבת אין מקיפין, שגם במקדש לא היו מקיפין. ולכן אין מעלים ספר תורה על הבימה, אלא פותחין את ארון הקודש עד לאחר אמירת ההושענות.

(יג)[עריכה]

  • מי שאירע לו אֵבל בחג, וכן אבֵל כל שנים עשר חודש על אביו או אמו, נוהגין שאינו מקיף. ויש לו לכבד באתרוג ולולב שלו את מי שאין לו, שיקיף הוא.