קונטרס ומעיין/מאמר ב
פרק א[עריכה]
והנה כל זה הוא בדברים המותרים. אמנם לפעמים מסית היצה"ר גם בדברים האסורים, והוא ג"כ במה שמראה לו טוב הדבר והתענוג שיש בזה, ומעורר רוח תאותו עד שאינו יכול לעמוד על נפשו ונכשל בזה ר"ל. ואופן הדרך שמביא היצה"ר לדברים אלו הוא כמארז"ל (שבת קה ב), כך היא אומנתו של יצה"ר: היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז, דבתחלה מסיתו בדברים המותרים, שבזה נקל יותר להעביר את האדם, אך על ידי זה מתעבה ומתגשם נפשו, שהרצונות דנפש הבהמית מתגדלים ומתרבים לרצות בכל דבר. והרצון הוא בתוקף מאד, שמתאוה מאד בכל דבר תאוה.
דהנה יש כמה חלוקי מדריגות בטבע הנפש הבהמית. יש מי שהנפש הבהמית שלו אינו חזק כ"כ, והיינו שיש דברים שמתאוה להם ויש דברים שאינו רוצה ומתאוה כלל, ומה שמתאוה ג"כ אינו בתוקף גדול כ"כ (עס איז רעכט, אז ניט אויך). ויש מי שהנפש הבהמית שלו הוא בתוקף גדול, דהיינו כל מה שעיניו רואות וכל הידוע לו שיש מציאות דבר תאוה הרי הוא מתאוה לזה (ער וויל אלץ), והתאוה היא בתוקף גדול בהתעוררות גדולה, ולא ינוח ולא ישקוט עד שממלא תאות לבו, ויכול להיות שגם כשהנפש הבהמית אינו בתוקף גדול מצד עצמו, הרי הוא נעשה בתוקף ע"י ריבוי השיקוע ר"ל בעניני התאות, שנעשה עי"ז עב וגס בעצם, שעם היות שבעצם אינו בתוקף כ"כ, אמנם ע"י ריבוי הפעמים שממלא תאותו נעשה עי"ז תוקף הנפש הבהמית ביותר לרצות בכל דבר ובתוקף מאד.
וידוע דהתוקף דנפש הבהמית גורם חלישות הנפש האלקית, וכמאמר תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, דתוקף החומריות דנה"ב גורם חלישות הנה"א, דלא מיבעיא שמתרחק מאד מתורה ועבודה שבלב זו תפלה, דאינו שייך כלל שיבין איזה ענין אלקי, ויתבונן בו ויורגש הענין האלקי בנפשו עד שיתפעל בבחינת המשכת הלב לדבקה בו ולהכלל באלקות כו', דלכל זה אינו שייך כלל וכלל, אלא שגם זאת שאין פחד אלקים נגד עיניו, ושוכח על אלקות, עד שמה שהדבר ההוא הוא נגד רצון הוי', אינו מונע ומעכב אותו מעשייתו, מפני שאין האלקות ורצונו ית' נרגש בנפשו להתפעל מזה, ועם היות שאינו כופר ח"ו בה' ותורתו ויודע שהתורה אמת ושזה אסור ע"פ התורה, אמנם גם כן אינו נרגש בנפשו האיסור, שזה יהי' לו מניעה ועיכוב ושיוכל לעמוד נגד רוח תאוותו כו'. וכל זה הוא, מפני ריבוי השיקוע בתאוות היתר הרי הנפש הבהמית שלו נתגבר ביותר, והנפש האלקית נחלש ביותר, ולזאת כשהנה"ב מסיתו ומראה לו טוב הדבר, הנה עם היותו דבר איסור ממש, הרי הוא נמשך אחריו ונכשל בזה רחמנא ליצלן. ובזה מובן בפשיטות איך הוא זה שמשטה א"ע בטוב הדבר, שהרי הוא רע גמור ומוריד את נפשו מאד על ידי זה ר"ל, וכמו שיתבאר.
אמנם בענין ההסתה בדברים האסורים ר"ל, יש עוד דבר שמסיתו, שגם אם יעשה הדבר הרע הזה, עם כל זה איננו נפרד כלל מאחדותו ית'. דהנה בנשמות ישראל יש בטבע נפשם שאינם יכולים להיות נפרדים מאלקות, משום כי אתה אבינו, ומשום זה גם קל שבקלים ופושעי ישראל מוסר נפשו על קדוש השם, והיינו דכאשר אפילו נוטלים את נפשו ממנו לא יעבוד עבודה זרה ח"ו, מפני שאינו יכול להיות נפרד מיחודו ואחדותי ית', ואלו היה יודע שעל ידי מעשה הרע נעשה נפרד מאלקות לא היה עושה זאת בשום אופן, אלא שהיצה"ר מסיתו שעם כל זה אינו נעשה נפרד מאלקות והרי הוא ככל בר ישראל הנאמן עם אלקיו, וגם מבטיחו כי יהי' טוב לו וכמו שכתוב (דברים כט יח): "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך", שגם אם ילך בשרירות לבו עם כל זה שלום יהיה לו, ועל ידי זה בא ונכשל בכמה דברים.
פרק ב[עריכה]
ובאמת כל זה הוא משטותי היצר, שמטהו ומכסה על האמת (ה' ישמרנו מזה). דהנה מה שמראה לו ומסיתו מטוב הדבר ההוא, הרי באמת להיותו מדברים האסורים ה"ז מות ורע ממש, וכמ"ש (דברים ל טו): ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ומוריד ומאבד נפשו רחמנא ליצלן בזה שמורידה בשאול תחתית ובמקום הקליפות וסט"א משלש קליפות הטמאות לגמרי, ועוד למטה מהם, וכמו שנתבאר בספרן של בינונים באריכות, דהנה הקליפות וסט"א מקבלים ג"כ חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו ית', אבל הוא בבחינת הסתר פנים וירידת המדריגות, ולכן נקראים אלקים אחרים מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחינת פנים, אלא מבחינת אחוריים דקדושה, ופירוש אחוריים כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו. כך למעלה בחינת פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסט' דקדושה, אבל הסט"א והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא, ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי, אשר בה חפץ, חס ושלום, כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו (רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסט"א). ולפי שבחינת פנים דרצון העליון אינו שורה כלל על הסט"א, ונם בחינת אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עלי' מלמעלה, לכך היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו, כי אמיתת החיות הוא אלקות שהוא בחינת אלקים חיים וכמו שכתוב (ירמיהו י י): וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים כו', פירוש, להיות שהוא אלקים אמת הרי הוא אלקים חיים.
דהנה אמת הוא שאינו נפסק לעולם, ומה שיש בו הפסק נקרא כזב, וכמו נהרות המכזבין (משנה פרה ח ט) שנקראים כזב לפי שנפסקים לפעמים, כי אמת הוא דבר שאינו נפסק לעולם, וזהו גם כן הנקרא חיים, דמשום זה נהרות המכזבין פסולים לקידוש מי חטאת שאינן נקראים מים חיים, דדוקא דבר אמיתי שאינו נפסק לעולם הוא הנקרא חי. וזהו וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים, דלהיות שהוא אלקים אמת, שאין בזה כליון והפסד ח"ו, הוא אלקים חיים, בחינת חי וקיים מצד עצמו שחי וקיים לעד, ברוך חי לעד וקיים לנצח, וכל הדבוק לאלקות הוא גם כן בבחינת חי, לפי שהאלקות מאיר בתוכו בגילוי ומתייחד בו, והוא בטל אל האלקות המתלבש בתוכו ודבוק בו, כמו שיתבאר, משום זה נקרא גם כן חיים. וזהו מה שאמרו רז"ל (אדר"נ פל"ד) עשרה נקראים חיים, הקב"ה שנאמר (ירמיהו י י): וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים, התורה נקראת חיים שנאמר (משלי ג יח): עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר, ישראל נקראים חיים שנאמר (דברים ד ד): ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, דלהיותם דבוקים בה' משום זה נקראים חיים.