קובץ יסודות וחקירות/מלקות

הגדרה

בית דין מכים את מי שעבר על מצוות לא תעשה (הסוגיות במכות כב.-כג:).
דוגמא לעבירות שחייבים עליהן מלקות: האוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים (מכות יג.).

מקור וטעם

מקורו מהפסוקים "והיה אם בין הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה-ב,ג).
המקור לכך שלוקים רק על מצוות לא תעשה הוא מהפסוקים (דברים כח-נח) "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה וגו'. והפלה ה' את מכותך ואת מכות זרעך", והמילה "תשמור" משמעה לא תעשה, ועוד, שלאו דחסימה הוקש לפרשיית מלקות (מכות יג:).
טעמו של עונש המלקות, וכן של שאר עונשי התורה, אינו משום שעבר על אזהרת התורה, אלא משום שעשה את המעשה בעצמו (הגר"ש שקאפ יבמות לא ד"ה ולענ"ד).
יש חילוק בין טעמן של מלקות לטעמה של מיתה, שמיתה היא עונש על מה שעבר וחטא, ומלקות הן כדי לייסרו שלא יחטא עוד (בית האוצר ח"א נח ד"ה ולפ"ז).
מהותן של ל"ט המלקות היא הרכבה מזגית ולא שכנית, דהיינו מציאות אחת מאוחדת, ולא צירוף של ל"ט נפרדות, ולכן בפחות מהשיעור אינן מלקות כלל (מפענח צפונות ט-ה).

פרטי הדין

מצוות העשה של מלקות היא על בית דין, ואם לא הלקו את המחוייב – ביטלו עשה (חינוך סוף תקצד).
מניין המלקות – לשון התורה היא "ארבעים יכנו" (דברים כה-ג), אך מפורש במשנה (מכות כב.) שמכים אותו שלושים ותשע מלקות, שדורשים "במספר ארבעים" (דברים כה-ב,ג) – מניין שהוא סמוך לארבעים.
אמנם הרמב"ם (סנהדרין יז-א) כתב שהטעם שאין מכים אותו ארבעים הוא שחכמים חששו שמא יטעה ויוסיף עוד אחת. ונחלקו המפרשים בדעתו, יש אומרים שלרמב"ם הוא מדרבנן, והדרשא היא רק אסמכתא (כסף משנה שם בפירושו הראשון. וכן כתבו מקורי הרמב"ם לרש"ש (שם) ואור שמח (סנהדרין יז-ד) שמקורו של הרמב"ם ממדרש רבה (קורח יח-כא) "ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף"). ויש אומרים שגם לרמב"ם הוא מדאורייתא מהדרשא דלעיל, אלא שהביא את הטעם שחז"ל דרשו כך (רדב"ז שם. כסף משנה שם בפירושו השני, וכותב שהוא הפירוש העיקרי, וביאר שדרך הרמב"ם לקרוא "דברי סופרים" גם לדרשות דאורייתא, כיוון שאינו מפורש בתורה).
ולשיטת הרמב"ם שפחתו אחת מחשש שמא יוסיף, בכל מקום שיאמדו אותו למניין מלקות שיכול לקבל, צריכים לפחות לו אחת מאומד זה (מנחת חינוך תקצד-א [ה] ד"ה וכן אומדין, פורת יוסף מכות כג.).
אומד למלקות – חקר הגר"ח האם הוא פטור או מדין פיקוח נפש (הגר"ח בעניין אומד למלקות).
אין מכים שניים כאחד (רמב"ם סנהדרין טז-י). ויש לכך שלושה מקורות:
א) שכתוב "והפילו השופט והכהו לפניו" (דברים כה-ב), ודורשים: שיהיו עיניו של השופט בו ולא בדבר אחר, וממילא אי אפשר שיכה שניים כאחד (רמב"ם סנהדרין טז-י).
ב) שכתוב "ארבעים יכנו" (דברים כה-ג), ודורשים: יכנו – לזה ולא לאחר (ספרי רפו).
ג) שאין עושים מצוות חבילות חבילות. אך דין זה הוא רק מדרבנן (תוס' סוטה ח. ד"ה והא), ולכן צריך גם את המקורות דלעיל (מנחת חינוך תקצד-א [ג]. דן בזה בשדי חמד ח"א א-קלה-כג עמוד 279).
שלושה סמוכים – פשוט שקבלת העדות וגמר הדין צריכים להיות בפני שלושה סמוכים. וחידשו האחרונים שגם ההלקאה צריכה להיות בפני שלושה סמוכים (מנחת חינוך תקצד-א [ב], הגר"ח עדות כ-ב). ומקור דין זה אינו מהפסוק, שהרי מהפסוק "והפילו השופט" משמע לשון יחיד, אלא צריך שלושה סמוכים כדי שיוכלו לאמוד אותו על כל מכה ומכה, שאם יראו שאין יכול לקבל את המלקות יאמדו אותו בית דין ויפטרוהו (ערוך לנר מכות כג. ד"ה בגמרא והשלישי).
הודאת בעל דין לא מועילה במלקות ובמיתה, ובטעם לזה נחלקו המפרשים:
א) הרמב"ם (סנהדרין סוף פרק יח) כתב שזו גזירת הכתוב לסמוך במיתה ומלקות רק על עדים.
ב) עוד כתב הרמב"ם שאין לסמוך על הודאתו של האדם בזה שמא נטרפה דעתו (בסתירה ברמב"ם דן הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט).
ג) הר"י מיגש (בשו"ת קפו) ביאר שלא שייכת הודאה על גוף האדם, כיוון שגופו אינו שלו, ולכן אינו בעל הדין (וכן כתב הרדב"ז, דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא כא-ט) .
ד) למאן דאמר שכל הטעם של הודאה הוא מדין מתנה, שנחשב כאילו המודה נותן מתנה לבעל הדין , פשוט שמתנה שייכת רק בדיני ממונות.
התראה – על מנת לחייב מלקות צריך להתרות באדם קודם העבירה, ע"ע התראה.

לאוין שפטורים

לאווין שאין לוקים עליהם: על שישה סוגי לאווים אין לוקים (רמב"ם סנהדרין יח-ב וכסף משנה שם ד"ה ושאר): א) לאו שאין בו מעשה.
ב) לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
ג) לאו שניתן לתשלומין.
ד) לאו הניתק לעשה.
ה) לאו שבכללות.
ו) לאו הבא מכלל עשה.
בנשים – לאו שאין לוקין עליו, כגון לאו שניתק לעשה וכן לאו שאין בו מעשה, דן המנחת חינוך (ח-ב [ד] ד"ה ונוהגת) האם נשים חייבות בו כשאר לאווין או שפטורות ממנו, כיוון שמקור חיוב נשים בלאווין נלמד מהפסוק (במדבר ה-ו) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (קידושין לה.) ושם מדובר רק בלאווין שנענשים עליהם.

ערכים קרובים

ערכים קרובים:התראה, כפייה על המצוות (מכים וכופים אדם שלא רוצה לקיים מצוות עשה כדי שיקיימה), לאו הבא מכללעשה, לאו הניתקלעשה, לאו שאין בומעשה, לאו שבכללות, לאו שניתן לאזהרת מיתת ביתדין, לאו שניתן לתשלומין, מיתות ביתדין, מכת מרדות (על עבירות דרבנן), מצוות לאתעשה, נידוי.