קובץ יסודות וחקירות/התראה
הגדרה
[עריכה]לצורך חיוב מיתה בידי אדם או מלקות, יש להזהיר אדם קודם שיעבור את העבירה (הסוגיא בסנהדרין מ:).
לדוגמא, יש להזהירו קודם "אל תעבור, שאתה מתחייב סקילה", וצריך שהוא יקבל עליו התראה ויאמר "יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות", ושיתיר עצמו למיתה ויאמר "על מנת כן אני עושה" (סנהדרין מ: ורש"י ד"ה קיבל וד"ה התיר).
מקור וטעם
[עריכה]במקורה ישנם ארבעה פסוקים (סנהדרין מ:, וכן דנו שם בצריכותא של ארבעתם):
א) "וראה את ערוותה" (ויקרא כ-יז) – ודורשים: עד שיראוהו טעמו של דבר.
ב) "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בעורמה" (שמות כא-יד) – שהתרו בו ועדיין הוא מזיד.
ג) "המוצאים אותו מקושש עצים" (במדבר טו-לג) – שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.
ד) "על דבר אשר עינה" (דברים כב-כד) – על עסקי דיבור.
ותוס' (סנהדרין מ: ד"ה מניין) כתבו שמי שאינו חבר – פשוט מסברא שצריך התראה, על מנת להבחין בין שוגג למזיד. והפסוקים מלמדים רק לחבר, או לכך שצריך שיעבור את העבירה תוך כדי דיבור להתראה.
בטעמה יש שלושה צדדים (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה התראה):
א) להבחין בין שוגג למזיד (דעת רבי יוסי ברבי יהודה במכות ו: וסנהדרין מא. , אמנם בירושלמי (מכות א-ז) סברא זו לא הובאה כלל).
ב) גזירת הכתוב.
ג) גמר החיוב.
במהותה חקרו האם צריך שיתיר עצמו למיתה בפועל, או רק לחיוב מיתה (קובץ שיעורים כתובות צ).
עונשים שונים
[עריכה]במיתה בידי אדם צריך התראה.
במלקות צריך התראה. וכתב על זה החינוך (לב ד"ה ונוהגת): "שכלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה".
במיתה בידי שמיים אין צריך התראה (יומא סו:).
בכרת בפשטות אין צריך התראה, שכלפי שמיא גליא אם הוא שוגג או מזיד (רש"י סנהדרין מ: ד"ה אלא), והרמב"ם חידש שגם כרת צריך עדים והתראה (ספר המצוות לא תעשה סא ד"ה ואולם. וכן משמע מספר המצוות לא תעשה שנב בסופו, שחייבי מיתות בית דין חייבים כרת כשבית דין לא המיתוהו או לא נודע לבית דין. ולא כתב בפשטות כשאין התראה).
עדים זוממים אין צריכים התראה (כתובות לג.). וביאר הקובץ שיעורים (כתובות קז, קח) ש"כאשר זמם" אינו עונש על שום עבירה (ואפילו אינו דומה ללאו שאין בו מעשה, ששם יש עבירה ורק אין מעשה), אלא שהחיוב שרצו לחייב את הנתבע עובר אל הזוממים (אמנם הגר"ח (בסטנסיל רכד) חקר בזה האם חיובם משום מזיק, וחידשה תורה שחייבים אע"פ שלא הזיקו, או שהוא חידוש מיוחד). ולכן עדים זוממים אין צריכים התראה – שהרי התראה באה על עבירה, וכאן עונשם אינו על העבירה.
מכת מרדות אינה צריכה התראה (תוס' קידושין סג: ד"ה בני, ע"פ מסורת הש"ס שבשולי העמוד שם, שו"ת הרשב"ש ריג סוף ד"ה ונראה). ויש מי שכתב שבדינים שעליהם מכים אותו עד שתצא נפשו כן צריך התראה (שו"ת הרשב"ש תרי ד"ה ולפיכך).
וכן לאו דאורייתא שלא התרו בו, ולכן אין בו מלקות דאורייתא – מכים אותו מכת מרדות (סמ"ע חו"מ עג-יז).
נידוי, מעיקר הדין אינו צריך התראה (שדי חמד ח"ד נ-כב (ד"ה נידוי) עמוד 351), אך נהגו לנדות רק לאחר התראה (ש"ך יו"ד שלד-ב).
חבר
[עריכה]חבר, דהיינו תלמיד חכם (רמב"ם סנהדרין יב-ב), נחלקו תנאים אם צריך להתרות בו כדי לחייבו מיתה: חכמים מחייבים התראה, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר שאין צריך, שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (סנהדרין מא.), שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר (רש"י סנהדרין ח: ד"ה אלא).
והרמב"ם פסק שחבר צריך התראה (איסורי ביאה א-ג), אך הביא (שם) את הטעם שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וביארו נושאי כליו שלרמב"ם גם לחכמים טעמה של התראה הוא להבחין בין שוגג למזיד, אלא שהם סוברים שטעם זה מועיל גם בחבר – להבחין בעניין המעשה, כגון האם חתיכה זו חלב, האם היום שבת, או ששכח בשעת המעשה שיש בזה איסור, או שחשב שלא יעשה את המעשה (כסף משנה, לחם משנה ורדב"ז סנהדרין יב-ב, מגיד משנה איסורי ביאה א-ג).
אמנם הרוגאצ'ובר ביאר שטעמם של חכמים אינו שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, אלא שהתראה היא גזירת הכתוב (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה התראה).