לדלג לתוכן

קובץ יסודות וחקירות/לצאת ידי שמיים

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הגדרה

[עריכה]

חיוב שאע"פ שהאדם מחוייב בו, בית דין אינם כופים עליו (הסוגיא בבבא קמא נה:).
לדוגמא, הנותן סם המוות לפני בהמת חבירו (בבא קמא מז:), המבעית את חבירו (קידושין כד:), שליח לדבר עבירה (קידושין מג.).

בדינים שונים

[עריכה]

קנס – בחיוב ממון, גם אם לא דנו אותו בית דין, מחוייב לשלם כדי לצאת ידי שמיים. אך בקנס, אם לא דנו אותו אינו חייב אפילו ידי שמיים (קצוה"ח א-ז, קובץ שיעורים ח"ב יג-א בסופו). ואע"פ שחיוב הקנס חל עליו בשעה שהזיק, חיוב עונשו הוא שבית דין יכפוהו לשלם, ואם לא כפוהו – לא נענש בעונש הראוי לו (קובץ שיעורים ח"ב יג-ד).
בספק ממון – אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא, או לקח מקח מחמישה בני אדם ואינו יודע מי הוא בעל המקח – מעיקר הדין מניח ביניהם מנה אחד ומסתלק. ואם בא לצאת ידי שמיים נותן מנה לכל אחד (בבא מציעא לז.). והרמב"ם (מכירה כ-ב) הוסיף "אם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמיים", שסובר שלשאר בני אדם (שאינם חסידים) אין חיוב אפילו לצאת ידי שמיים (קצוה"ח רכב-ה).
שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא – נחלקו האחרונים האם בית דין כופין עליו שהדבר אסור לו, או שבית דין רק מורים לו שאסור, אך אין כופין עליו, והאיסור רק לצאת ידי שמיים (פתחי תשובה אה"ע סח-ד הביא שו"ת מהריב"ל ח"ב ו שכופין, ושו"ת מהר"י הלוי לט שרק לצאת ידי שמיים).

פרטי הדין

[עריכה]

דינו הוא שאינו יוצא ידי עונש עד שישלם (רש"י בבא קמא קד. ד"ה שכבר, בבא מציעא לז. ד"ה הכא וד"ה דיקא).
איסורים – כדי להתיר איסור צריך שני תנאים: גם שהאדם ידע שמותר לעצמו, כדי לצאת ידי שמיים, וגם שבית דין ידעו שמותר לו, כדי שלא יכפוהו. ואם בית דין סוברים שהדבר אסור, לא יועיל לאדם מה שהוא עצמו סובר שמותר, שהרי יכפוהו. אך אם בית דין מסופקים, והאדם סובר שמותר – ידיעתו מועילה להתיר לעצמו (שערי יושר ו-יח ד"ה ונראה).
תפיסה – בדבר שחייב רק לצאת ידי שמיים, נחלקו הראשונים האם מוציאים ממנו אם תפס (רש"י בבא מציעא צא. ד"ה רבא: אין מוציאים, ריב"ש שצב (ד"ה ובנידון) וקובץ ביאורים בבא קמא מו בדעת תוס': מוציאים. האריך בזה הקצוה"ח כח-א).

ערכים קרובים

[עריכה]

ערכים קרובים: גרמאוגרמי, כרת, מיתה בידי שמיים.