קובץ יסודות וחקירות/לאו הבא מכלל עשה

הגדרה

מצווה שכתובה בתורה בלשון עשה, אך קיומה הוא בשב ואל תעשה (האריך בזה הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצא. בדפיו) והלאה).
לדוגמא, דין מצרי ואדומי, שכתוב בתורה בלשון עשה – "בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג-ט), אך קיומו הוא בשב ואל תעשה – שאסור להתחתן עימם עד דור שלישי (יבמות עו: במשנה).
דוגמא נוספת: דין אלמנה לכהן גדול, שכתוב בתורה בלשון עשה – "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כא-יד), אך קיומו הוא בשב ואל תעשה – שאסור לו לישא בעולה (יבמות ס.).
דינים דומים: עשה – יש חילוק בין עשה ממש ללאו הבא מכלל עשה: בעשה ממש יש מצווה לקיים, והוא עשה אפילו אם יוצא ממנו גם איסור, כגון "את ה' אלקיך תירא" שהוא עשה לירא ויוצא ממנו גם איסור הוצאת שם שמיים לבטלה, וכן "ביום השביעי תשבות" שהוא עשה לשבות ויוצא ממנו גם איסור לעשות מלאכה. אך בלאו הבא מכלל עשה אין שום קיום אלא רק איסור, כגון "והקריבו בני אהרן" שאין מקיימים בהקרבה שום מצווה, אלא שיש איסור לזרים להקריב (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ) ד"ה אזהרת).
דינים דומים שאין לוקים עליהם: על שישה סוגי לאווים אין לוקים (רמב"ם סנהדרין יח-ב וכסף משנה שם ד"ה ושאר):
א) לאו שאין בו מעשה.
ב) לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.
ג) לאו שניתן לתשלומין.
ד) לאו הניתק לעשה.
ה) לאו שבכללות.
ו) לאו הבא מכלל עשה.

מקור וטעם

במהותו דנו האחרונים האם נחשב עשה או לאו (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ): עשה, ובסופו כתב בדעת הירושלמי (סנהדרין ז-יא [מ.]) שהוא לאו. הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצא. בדפיו ד"ה והשתא): בדעת תוס' רי"ד ועוד ראשונים – לאו).
דינו הוא שפטור ממלקות. ואפילו לדעה שהוא נחשב לאו אין לוקים עליו משום שאינו דומה ללאו דחסימה (בית האוצר ח"א א-ז (כלל מ) ד"ה והנה מצאתי. דן בדין זה (אך לא בטעמו) גם הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצא. בדפיו ד"ה והשתא, ורצב. בדפיו ד"ה עוד)).
במניין המצוות – לאו הבא מכלל עשה אינו נמנה כלל (רס"ג, בה"ג. והרמב"ם וסיעתו והרמב"ן מנו מעטים מהם כי סוברים שהמעטים הללו אינם לאו הבא מכלל עשה אלא עשה גמור. הביא זאת הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצד. בדפיו ד"ה ועדיין)): במניין הלאווין אינו נמנה כי אין הלאו שלו מפורש, ובמניין העשין אינו נמנה כי אין בו מצווה בקום עשה אלא בשב ואל תעשה (הגרי"פ פערלא שם בשם האחרונים). אמנם הרשב"ץ כן מנה אותם כעשין (הגרי"פ פערלא שם רצד: בדפיו ד"ה ועכ"פ).

בדינים שונים

חולין שנשחטו בעזרה, לדעה שהם דאורייתא יש אומרים שאין לוקים עליהם, משום שהוא לאו הבא מכלל עשה (משנה למלך יסודי התורה ה-ח בסופו ד"ה עוד).
===עשין שונים === לגבי כמה עשין דנו המפרשים האם הם לאו הבא מכלל עשה או עשה גמור, כדלקמן. שחיטה נחלקו בה הראשונים לשלוש דעות:
א) מצוות עשה (רמב"ם בספר המצוות עשה קמו וחינוך תנא).
ב) לאו הבא מכלל עשה (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם קצת לפני ד"ה והתשובה השלישית (עמוד מ בדפיו בהוצאת פרנקל), השגות הראב"ד על המניין הקצר עשה קמו כתב שאינה עשה ואולי היא לאו הבא מכלל עשה (בספר המצוות לרמב"ם)).
ג) תיקון ללאו, שמפקיע את הלאווין של אבר מן החי בחיים ונבילה במיתה (ריצב"א בתוס' שבועות כד. ד"ה האוכל. דן בדבריהם מנחת חינוך תנא-א [א]).
עינוי ביום כיפור "תענו את נפשותיכם" – חקרו האם הוא לאו הבא מכלל עשה, שאסור לאכול ביום כיפור, או עשה גמור, שמצוות עשה להתענות (הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצא. בדפיו) ד"ה והשתא: תוס' רי"ד לפי אחד התנאים – מצווה להתענות. מפענח צפונות ו-כז: מצווה להתענות. עיון בלומדות י: לבבלי איסור לאכול, לירושלמי מצווה להתענות. ומעין זה חקר בקובץ הערות עג-ג).
כיבוד מלך – חקר הגר"א וסרמן האם מצוות עשה לכבדו, או לאו הבא מכלל עשה שלא לזלזל בו (קובץ הערות ה-ו).
השלמה "עליה" השלם כל הקרבנות כולם – המצווה להקריב את כל הקרבנות לפני תמיד של בין הערביים: לרמב"ן היא לאו הבא מכלל עשה, שלא להקריב לאחר תמיד של בין הערביים, ויש חולקים וסוברים שהיא עשה גמור, שמצוות עשה להשלים את כל הקרבנות לפני תמיד של בין הערביים (הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצא: בדפיו ד"ה ובלא"ה)).

פרטי הדין

בזבוז ממונו – על עשה צריך לבזבז רק חומש (כתובות נ.), אך על לא תעשה צריך לבזבז את כל ממונו. והסתפק המנחת חינוך האם החילוק ביניהם הוא במצווה עצמה – האם היא מצוות עשה או מצוות לא תעשה, או במעשה האדם – האם הוא בקום עשה או בשב ואל תעשה. ונפק"מ ללאו הבא מכלל עשה: מצד המצווה עצמה דינו כעשה וצריך לבזבז רק חומש, אך מצד המעשה הוא בקום עשה וצריך לבזבז את כל ממונו (וכן נפק"מ הפוכה בלאו שאין בו מעשה – מצד המצווה עצמה הוא לא תעשה, אך מצד מעשה האדם הוא בשב ואל תעשה) (מנחת חינוך ח-ה [ט] ד"ה ועיין פרי. וכן חקר קובץ הערות סט-ב לגבי דין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה).
עשה דוחה לא תעשה. ולאו הבא מכלל עשה דינו כלאו (לעניין זה ), ועשה דוחה אותו. ולכן פרו ורבו, שהוא עשה, דוחה את האיסור לבוא על הפנויה, שהוא לאו הבא מכלל עשה (כי יקח) (רשב"א כתובות מ. ד"ה וניתי עשה, דן בדבריו המנחת חינוך א-ג [כב] ד"ה והנה אם אין מזדמן. מנחת חינוך רסח-ה [י] ד"ה ועיין. וכן כתב הגרי"פ פערלא לא תעשה רסד (רצא. בדפיו ד"ה וביותר), וספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) נו-א אות כא).

אנשים

בנשים – לאו שאין לוקין עליו, כגון לאו שניתק לעשה וכן לאו שאין בו מעשה, דן המנחת חינוך (ח-ב [ד] ד"ה ונוהגת) האם נשים חייבות בו כשאר לאווין או שפטורות ממנו, כיוון שמקור חיוב נשים בלאווין נלמד מהפסוק (במדבר ה-ו) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (קידושין לה.) ושם מדובר רק בלאווין שנענשים עליהם.

ערכים קרובים

ערכים קרובים: לאו הניתן לתשלומין, לאו הניתק/לעשה, לאו שאין בו/מעשה, לאו שבכללות, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית/דין, /מלקות, מצוות לא תעשה.