קובץ יסודות וחקירות/כל העומד

הגדרה

לעניינים מסויימים, דנים לגבי דבר שעתיד להיעשות כאילו כבר נעשה (האריך בסוגיא זו המידות לחקר ההלכה יט).
לדוגמא: כל העומד ליפדות כפדוי (בבא קמא עו:), כל העומד ליזרק כזרוק (בבא קמא עו:), כל העומד ליגזז כגזוז (כתובות נא.), כל העומד לישרף כשרוף (מנחות קב:), כל העומד ליחתך כחתוך (חולין עב:), ענבים העומדות ליבצר כבצורות (בבא מציעא ק:).
החולקים על דין זה הם חכמים. וסוברים את דין זה רק רבי שמעון (בבא קמא עו:), רשב"ג (סנהדרין טו.) ורבי מאיר (שבועות מג.).
אמנם יש ביניהם מחלוקות דקות בזה (תוס' סוטה כה: ד"ה לאו): רבי מאיר אומר כל העומד ליבצר (שבועות מג.), אך אינו אומר כל העומד ליגזז (סנהדרין טו.). וכן רבי שמעון סובר כל העומד ליזרק כזרוק (בבא קמא עו:) אך אינו אומר כל העומד ליגזז וכל העומד ליבצר.
וכמו כן הרמב"ם פוסק כרבי מאיר שכל העומד ליקצר כקצור, אך אינו פוסק כרבי שמעון בעומד ליזרק (המידות לחקר ההלכה יט-לה).

דינים דומים

יש דינים אחרים שדנו בהם האם הם מדין כל העומד, וישנם דינים שדומים לדין כל העומד:
כתותי מכתת שיעוריה – הוא מדין כל העומד ליכתת (רש"י חולין פט: ד"ה בתחילתו), אמנם נחלקו הראשונים האם סברא זו שייכת רק לדעת רבי שמעון שסובר את דין כל העומד (המידות לחקר ההלכה יט-כ), או שבזה גם חכמים מודים (ר"ן, דן בדבריו המידות לחקר ההלכה יט-יב).
הואיל – דין זה דומה לכל העומד, ששניהם מבוססים על המושג בכח, אך יש ביניהם כמה חילוקים (המידות לחקר ההלכה כ-א):
א) כל העומד הוא רק כאשר הדבר עומד לכך (נועד לכך), כגון העומד ליזרק – שיש מצווה בזריקה, אך הואיל הוא גם כשאינו עומד לכך, אלא די בזה שיש אפשרות שיקרה, כגון אורחים (באפיה ביום טוב), שאפשר שיגיעו.
ב) בכל העומד אנו מחשיבים את הדבר כאילו הוא עשוי (כאילו הוא זרוק), ובהואיל איננו אומרים שכאילו באו אורחים, אלא די לנו בזה שהם ראויים לבוא.
ג) בכל העומד התוצאה היא חיובית, שכזרוק דמי מביא להכשרת הקרבן, אך בהואיל התוצאה היא רק שלילית, כגון באורחים, שהתוצאה רק שאינו לוקה.
ברירה – המידות לחקר ההלכה (כב-ב,ג) כתב שדין ברירה קרוב לדין כל העומד, אך אינם שווים, ויש ביניהם שני חילוקים:
א) בכל העומד מוכיחים את הבפועל מהבכח (העומד לזרוק נחשב כאילו הוא זרוק), אך בברירה הוא להיפך, שמוכיחים את הבכח מהבפועל (כיוון שהפריש את הלוגין האלה מוכח שהם עמדו לכך מראש).
ב) בכל העומד אנו יודעים מראש מה יהיה הבפועל (אנו יודעים שיש מצווה לזרוק את הדם), אך בברירה אנו מסתפקים מהו הבכח, דהיינו מה עתיד להיות.
למפרע – גם בדין זה העבר תלוי בעתיד, אך החילוק בינו לבין כל העומד (כגון כל העומד ליזרק) הוא שבכל העומד המעשה לא נעשה בסוף (הדם לא נזרק), ואנו רק דנים כאילו הוא נזרק, אך בלמפרע המעשה נעשה בעתיד, ולכן הוא חל בעבר (המידות לחקר ההלכה כב-קלא).
הזמנה (בתשמישי קדושה ואיסורי הנאה) אינה מדין כל העומד, שבכל העומד אנו דנים על פעולה שלא קרתה בפועל אך קיימת בכח, אך בהזמנה אנו דנים על התואר של הדבר, ולא על פעולה. כגון האורג בגד למת, שתוארו של הבגד הוא "בגד המזומן למת". לכן הרבה ראשונים פוסקים כל העומד, אך פוסקים שהזמנה לאו מילתא (המידות לחקר ההלכה יט-מ).
שטר העומד ליגבות, שסוברים בית שמאי שכגבוי דמי (ובית הלל חולקים עליהם) – אינו שייך לדין כל העומד (תוס' סוטה כה: ד"ה לאו).
זיקה – דנו האם הוא מדין כל העומד ליבום או חליצה – ע"ע זיקה בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בקשר.
יאוש שלא מדעת – דנו האם הוא מדין שעומד להתייאש – ע"ע יאוש שלא מדעת בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו של רבא.
מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי – דנו האם הוא מדין שהטבל עומד להיתרם – ע"ע מתנות שלא הורמו בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם הדעה שכמי שהורמו.

מקור וטעם

מקורו מסברא (המידות לחקר ההלכה כב-א). אמנם יש לכך אסמכתא בעלמא מדיני בן סורר ובא במחתרת שנידונים על שם סופם (המידות לחקר ההלכה יט-נג).
בטעמו דנו האם כל העומד אינו צריך את המעשה בפועל (אין צריך זריקה), או שנחשב כאילו המעשה כבר נעשה (כאילו נזרק) (ברכת אברהם פסחים יג: ד"ה והנראה).

בדינים שונים

בדינים שונים – לא בכל דין אומרים כל העומד, שהרי פשוט, למשל, שחייבים על חמץ בפסח בבל יראה ובל ימצא, ולא אומרים כל העומד לישרף כשרוף דמי (המידות לחקר ההלכה יט-א,ב). והאריך בזה המידות לחקר ההלכה, וייסד שבכמה וכמה דינים לא אומרים כל העומד, כדלקמן.
בעניינים שצריך את המציאות לא נאמר כל העומד, אלא רק בעניינים שצריך את הדין, כגון כל העומד ליזרק, שצריך את הדין שיזרק, ולא שיזרק במציאות (המידות לחקר ההלכה יט-א בסופו ד"ה ואמנם, ויט-יג).
בעניינים שצריך את הבפועל לא נאמר כל העומד, אלא רק בעניינים שצריך את הבכח, כגון העומד ליזרק – שמספיק שיהיה זרוק בכח ולא בפועל (המידות לחקר ההלכה יט-א בסופו ד"ה ואמנם).
בעניינים שצריך את היוצא מן הפעולה לא נאמר כל העומד, אלא רק בעניינים שצריך את הפעולה עצמה. כגון העומד ליזרק, שצריך את הזריקה, אך לא את הפועל היוצא ממנה (התרת כבשי העצרת, שניתרים ע"י הזריקה) (המידות לחקר ההלכה יט-י, יט-מה).
בעניינים שצריכים זמן מסויים לא אומרים כל העומד. אלא רק בדינים שרק צריך שהמעשה יעשה, ואין צורך שיעשה בזמן מסויים (המידות לחקר ההלכה יט-מב).

פרטי הדין

דבר שיקרה ממילא – חידש החתם סופר (בשו"ת יו"ד רנו ד"ה אך כל זה) שכל המחלוקת בכל העומד היא רק בדינים שמחוסרים מעשה (כגון שצריך לזרוק או לגזוז), אך בדינים שלא צריכים מעשה אלא יקרו ממילא (כגון דיו של ספר תורה שטבעו שצבעו משתנה מאליו) – לכו"ע אומרים כל העומד. אמנם הקהילות יעקב (גיטין ו-ו, והביא גם את החתם סופר) חלק על סברתו.

ערכים קרובים

ערכים קרובים:/ברירה, /הואיל, למפרע.