קובץ יסודות וחקירות/טענינן

הגדרה

מי שאינו בקי בנכסיו, בית דין טוענים בשבילו (הוזכר בבבא בתרא נב.).
לדוגמא, יתומים בנכסי אביהם (כגון יתום שאביו החזיק בקרקע שלוש שנים ואינו יודע איך הגיעה הקרקע לידי אביו (בבא בתרא מא. במשנה)), לוקח בנכסי המוכר, מקבל בנכסי נותן המתנה (ש"ך חו"מ סב-טז), ומי שלא נמצא לפנינו כעת (תוס' גיטין ב. ד"ה ואם).
נקרא גם טוענין ליורש וללוקח.

מקור וטעם

מקורו מדאורייתא (קצוה"ח לט-ה ונחל יצחק קיא-ג-ב. אך המהר"ם שיף גיטין ב. נקט לגבי טענינן "לא פלוג", ויתכן שסובר שהוא דרבנן). והראשונים הביאו לכך שני פסוקים:
א) רש"י (כתובות פז. בסופו ד"ה מנכסים) כתב שמקורו מהפסוק "פתח פיך לאילם" (משלי לא-ח).
ב) החינוך (סה ד"ה מדיני) הביא את האיסור "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב-כא).
בטעמו מצאנו ארבע דעות:
א) אין אדם בקי בקרקעות אביו (או בקרקעות המוכר) (רשב"ם בבא בתרא מא. ד"ה אינו צריך טענה).
ב) "מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו", דהיינו, כשם שהקונה קיבל מהמוכר את כל הזכויות של הקרקע, כך קיבל ממנו את הזכות לטעון טענות לגביה (בעל העיטור "מחאה" עמוד 84).
ג) ישנם מקרים שבהם אם לא נטען – "לא שבקת חיי לכל בריה", שכל אדם יוכל לכתוב שטר מלווה ולהחתים עדים מעצמו ולגבות שלא בפני הנפרע, או מיתומים ומלקוחות. אלא ע"כ טענינן "מזוייף" (תוס' גיטין ב. ד"ה ואם).
ד) בכל טענה טובה יש שני דינים: [א] שאם לא יטען היא הוכחה נגדו שהרי אם היה צודק ודאי שלא היה שותק. [ב] מכך שטען יש ראיה קלושה, שאע"פ שהוא הבעל דין, קצת ראיה יש (שהרי ודאי שחלק מבעלי הדין מודים על האמת ואינם משקרים). ובטענינן אמנם אין את הדין הב' אך יש את הדין הא', שאין הוכחה נגדם מכך שלא טענו (אב ישראל יט-ט, ולפי זה ביאר שדין מיגו וטענינן הם מאותו יסוד, שבשניהם יש את דין א' ולא את ב', וכך ביאר ששניהם לא יועילו בטענה שאינה שכיחה (שכיוון שאין ראיה חיובית לא נחשוש למקרה שאינו שכיח), ושניהם לא מוציאים ממון שהרי אינם ראיה חיובית והמוציא מחבירו עליו הראיה).
לגבי ודאותו, בפשטות הטענה ודאית, אך הקהילות יעקב (בבא בתרא ה, ובחלק מההוצאות ז, וכן כתב הקובץ שיעורים בבא בתרא קלז) חידש שהיא ספק, משום שאנו מסתפקים מה היה טוען האב (או המוכר) אילו היה עומד לפנינו.

פרטי הדין

ברי או שמא – נחלקו הראשונים לגבי הטענה, האם היא כטענת ברי או כטענת שמא (קהילות יעקב בבא בתרא ה (ובחלק מההוצאות ז) האריך בזה).
אב או בן – עוד דנו לגבי הטוען, האם אנו טוענים במקום הבן שאינו יודע, או במקום האב שאינו נמצא לפנינו (ע"פ הקהילות יעקב שם טוענים לאב, ומהחולקים עליו משמע שטוענים לבן. והקובץ שיעורים ח"ב ג-ז והלאה תלה בזה מחלוקת רש"י ותוס').

טענות שונות

טענה לא שכיחה, כגון נאנסו, נחלקו הראשונים האם טוענים (תוס' כתובות פה: ד"ה חדא – לא טוענים, ריטב"א שם בשם הרמב"ן – טוענים). אדם עשוי שלא להשׂביע את עצמו – בית דין טוענים לאדם את טענה זו (קצוה"ח פ-א ד"ה ולענ"ד, פא-כא ד"ה אך).
אמתלא – בית דין לא טוענים לאדם (קצוה"ח פ-א ד"ה ולענ"ד, פא-כא ד"ה אך).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה .
מוחזק, איננו טוענים כדי להוציא ממנו ממון (ריטב"א בבא בתרא כג.), שכשם שאנו טוענים ליתומים כדי שאחרים לא יוציאו מהם ממון מספק, כך גם הם אינם יכולים להוציא מאחרים ממון מספק (שו"ת הר"י מיגש קכא, הובא בלשונו בקובץ שיעורים בבא בתרא קלט).

כללים

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.
בספק האם הוא בכלל יורש או לא, נחלקו הראשונים האם עליו להביא ראיה שהוא באמת היורש (רמב"ן בבא בתרא מא:, פתחי תשובה חו"מ ה-ב).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אפוטרופוס, חוזק ההכרעות (דנו שם בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה עלחברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה),טענה, ספיקות (יסודות הכללים של הספיקות והכרעותיהם, ושם ביארנו את החילוקים בין סברא וגזיה"כ, בירור והנהגה, ודאי וספק).