קובץ יסודות וחקירות/טעה בשיקול הדעת
הגדרה
[עריכה]דיין שדן דיני ממונות וטעה בדין נגד הסברא, מה שעשה עשוי, ואין הדין חוזר (ורק אם טעה בדבר משנה הדין חוזר) (הסוגיא בסנהדרין לג.).
גדרו הוא שיש מחלוקת (תנאים או אמוראים) שלא נפסקה בה הלכה, והדיין פסק בטעות נגד סוגיא דשמעתא (סנהדרין לג.).
ובביאור "סוגיא דשמעתא" נחלקו הראשונים לשלוש דעות:
א) רש"י: מה שנראה לרוב הדיינים (סנהדרין לג. ד"ה סוגיין).
ב) רמ"ה: ממהלך הגמרא משמע שהלכה כמותו (יד רמ"ה סנהדרין לג. תחילת ד"ה ואיבעיא).
ג) רמב"ם: פשט המעשה בכל העולם (רמב"ם סנהדרין ו-ב).
טעה בדבר משנה – טעות בדינים המפורשים (במשנה, בגמרא, או בפוסקים) היא טעות בדבר משנה, והדין חוזר (סנהדרין לג. ושו"ע חו"מ כה-א), שכיוון שטעה בדבר ברור – אינו דין כלל, וחוזר (יד רמ"ה סנהדרין לג. ד"ה רב).
מקור וטעם
[עריכה]בטעם שבשיקול הדעת אינו חוזר נחלקו המפרשים:
א) מדין יאוש, שכיוון שכבר נפסק הדין הסיח דעתו מהממון (תרומת הדשן שי).
ב) מדין הפקר בית דין (חידושי הרי"מ סנהדרין לג. ד"ה דיני, והביא שם גם את תרומת הדשן. ובהמשך דבריו שם האריך לבאר מדוע טעמים אלו לא שייכים בטעות בדבר משנה).
ג) מדין מוחזק, כיוון שנעשה מוחזק ע"פ הדיין (קצוה"ח כה-ד ד"ה אמנם).
פרטי הדין
[עריכה]בטעם החילוק בין הדיין לבעל הדין, שהדיין משלם בטעה בשיקול הדעת, אע"פ שבעל הדין פטור מלשלם, נחלקו האחרונים:
א) בעל הדין לא מודה שטעה, אך הדיין מודה שטעה, וחייב רק משום שהודה (תמים דעים, הובא בקצוה"ח כה-ד ד"ה והוא).
ב) בעל הדין מוחזק ע"פ הדיין, ולכן פטור, אך הדיין מוחזק רק ע"פ עצמו, ולכן לא מועיל (קצוה"ח כה-ד ד"ה אמנם).
ונפק"מ האם הדיין ישלם בכפייה כשלא הודה שטעה – לתמים דעים לא ישלם, ולקצוה"ח כן (קצוה"ח כה-ד תחילת ד"ה אמנם).