קובץ יסודות וחקירות/טבילת כלים (הניקחים מגוי)
הגדרה
[עריכה]הלוקח כלי סעודה מן הגוי, מטבילם במקווה (הסוגיא בעבודה זרה עה:, והעיר על זה מהר"ח אור זרוע סג שהגמרא לא הזכירה את טבילה זו אלא במקום אחד).
נקראת גם טבילת כלי תשמיש.
מקור וטעם
[עריכה]מקורה מהפסוק (במדבר לא-כג) "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא" (עבודה זרה עה:).
לרוב הראשונים היא דאורייתא (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ראב"ד, רא"ה, תרומת הדשן, סמ"ג. הובאו בשדי חמד ח"ג ט-ב עמוד 3). אך יש אומרים שהיא דרבנן והפסוקים הם אסמכתא (רדב"ז. ובדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים, הובאו בשדי חמד שם). ונפק"מ לספק , וכן אם טבל בלא כוונה, כגון שהכלים נפלו למים (שדי חמד שם ד"ה והרב).
בטעמה ישנם כמה ביאורים (יתכן שלא כולם חולקים זה על זה):
א) לכניסת קדושת המאכלות (מאירי עבודה זרה עה: ד"ה טבילה), משום שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל (ירושלמי סוף עבודה זרה. הובא ברשב"א עבודה זרה עה: (ד"ה הא) ובריטב"א שם ד"ה תנא).
ב) שהם כגר שנכנס לקדושה ע"י טבילה (מהר"ח אור זרוע תחילת סג בדעת הירושלמי הנ"ל).
ג) משום מעלה (כך ביאר הריטב"א שם את הירושלמי הנ"ל).
ד) משום שסופו של גוי להשתמש בהם באיסור (אבני נזר יו"ד קז-ב בדעת הריטב"א שם).
ה) היא גזירת הכתוב (רמב"ן עבודה זרה עה: ד"ה הווה) וחידוש (תוס' עבודה זרה עה: ד"ה מים).
מניין המצוות – הסמ"ק (קצט) מנאה, אך שאר מוני המצוות לא מנאוה .
פרטי הדין
[עריכה]קודם הטבילה נחלקו המפרשים האם מותר להשתמש בכלים, ויש בזה שלוש דעות:
א) אסור מדאורייתא (פרי מגדים או"ח תפו משבצות זהב, ברבע הראשון).
ב) גם לדעות שטבילה דאורייתא , האיסור להשתמש בהם הוא דרבנן (ביאור הלכה שכג ד"ה מותר להטביל, בשליש הראשון. ויש שסתמו שאסור להשתמש ולא ביארו אם הוא דאורייתא או דרבנן (שו"ת מהר"ח אור זרוע תחילת סג, רמ"א יו"ד קכ-ח)).
ג) אין שום איסור להשתמש בו, אלא שיש מצווה לטובלו (אבני נזר או"ח תיח-י,יא. והוסיף שאינה מצווה המתרת כמו שחיטה, אלא מצווה גרידא כמו ציצית).
בספק נחלקו הראשונים והאחרונים לשלוש דעות:
א) לחומרא משום שהוא ספיקא דאורייתא (שדי חמד ח"ג ט-ג ד"ה וראיתי עמוד 3).
ב) לקולא משום שהוא ספיקא דרבנן (אבני נזר יו"ד קז-א, שדי חמד שם).
ג) לקולא אע"פ שהוא דאורייתא, מפני שאין כאן איסור, וגם אינו דומה לשאר מצוות שהן חובה, שיכול לפטור עצמו ולשתות בכוס אחר (ראבי"ה פסחים סוף תסד סוף ד"ה ואחרי).
ברכה – נחלקו הראשונים האם מברכים עליה (תוס' עבודה זרה עה: ד"ה אי) או לא (ריטב"א עבודה זרה עה: (סוף ד"ה הווה) בדעת הרמב"ם).
מעיין לטבילת כלים הניקחים מהגוי נחלקו הפוסקים האם צריך ארבעים סאה (האריך בזה שדי חמד ח"ג ט-ג עמוד 4): יש אומרים שאפילו לדעות שלשאר טבילות די בכלשהו, טבילת כלים הניקחים מן הגוי היא חידוש וצריך ארבעים סאה (תוס' עבודה זרה עה: ד"ה מים). ויש אומרים שדי בכלשהו, שהרי טבילה זו נלמדה מטבילת כלים טמאים (טור יו"ד תחילת קכ).