קובץ יסודות וחקירות/חיבת הקודש
הגדרה
[עריכה]גם דבר שאינו מקבל טומאת אוכלין, אם הוא של קודשים כן יקבל טומאה.
לדוגמא, אוכל שלא הוכשר, כגון חלק מהמנחה שלא נגע בה השמן (פסחים כ. ורש"י שם ד"ה צריד). וכן דבר שאינו אוכל כלל, כגון עצים ולבונה (פסחים כד:).
מקור וטעם
[עריכה]מקורה מהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז-יט), ודורשים "והבשר" – לרבות עצים ולבונה שמקבלים טומאת אוכלין, ואע"פ שאינם בני אכילה חיבת הקודש מכשרתן להיחשב כאוכל (חולין לו:).
באופן הדרשא מהפסוק הביא רש"י שלושה פירושים:
א) התיבה "והבשר" הראשונה מיותרת (רש"י פסחים כד: ד"ה והבשר למה לי).
ב) האות וא"ו של "והבשר" הראשונה מיותרת (רש"י פסחים כד: ד"ה והבשר כל טהור, בפירושו השני).
ג) התיבה "והבשר" השניה מיותרת, שהרי כבר מתחילת הפסוק דן בבשר (רש"י חולין סוף לו: ד"ה והבשר).
במקור הדין נחלקו הראשונים: לרש"י (זבחים מו: ד"ה לפסולא) הוא מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא, ולתוס' (זבחים לד. ד"ה ואפילו) ולרמב"ם (מנחת חינוך קמה-א [ו]) הוא מדאורייתא, בין לגבי האיסור להקריבה ובין לגבי האיסור לאוכלה (קובץ שמועות חולין כד), אלא שאין עליה מלקות (תוס' שם).
בטעמה חקרו האחרונים האם חיבת הקודש מחשיבה את הקודש כאילו שהוא אוכל (והיא טומאת אוכלין), או שהקודש מקבל טומאה אע"פ שאינו אוכל (והיא טומאה מחודשת) (קובץ שיעורים פסחים סה מביא מחלוקת ראשונים ודן בה. ברכת אברהם פסחים יט. חיבת הקודש ב ד"ה והנה).
ור"ח חידש שהטעם שחיבת הקודש מכשירה הוא שתאוות האדם לקודש משווה את הדבר כאילו הוכשר (פסחים כ. בשליש הראשון).
פרטי הדין
[עריכה]הקדושה – חיבת הקודש לא נאמרה בקודשי בדק הבית אלא בקודשי מזבח, וגם בהם נאמרה רק לאחר שקדשו קדושת הגוף בכלי שרת (בבא קמא עז. ד"ה פרה (הראשון) בשליש הראשון).
במשקין לא מועילה חיבת הקודש, משום שהיא נלמדת מהפסוק "והבשר וגו'", ולכן מועילה רק בדבר שדומה לאוכל שהוא עב וקשה, כגון עצים ולבונה (תוס' חולין לו: ד"ה עצים).