קובץ יסודות וחקירות/טומאה

הגדרה

מצב רוחני שבו יכולים להיות אדם או חפץ, שאוסר עליהם קרבה לקודשים ולמקדש (הסוגיא בפסחים יד. והלאה באריכות, חגיגה פרק ג במשניות ובגמרא, סוטה כט. והלאה).
לדוגמא, מת, נבילה, זב ושרץ, ודברים שנגעו בהם.

מקור וטעם

בטעם הטומאה חידש ספר המקנה ((ר' אליעזר זוסמאן סופר) ד-ב אות יב, והוכיח זאת מהספרי) שהיא נחשבת עונש, ולכן אי אפשר ללומדה מקל וחומר, שאין עונשין מן הדין.
במהות הטומאה חקר הרוגאצ'ובר האם היא מציאות רוחנית שחלה על החפץ הטמא, או רק דינים כגון שאסור להכניסו לבית המקדש ולגעת איתו בתרומה, וכמו חילוק האחרונים (אתוון דאורייתא י) בין חפצא לגברא . והוסיף שאפשר לחלק שכלי חרס הם מציאות וכלי מתכות הם דין, וכן שטומאות מגע ומשא הן מציאות וטומאת אוהל היא דין (ובלשונו "עצם או תואר", וכן לשונו בחקירה בחמץ (מפענח צפונות א-ט), ותלה בר' יהודה ור' שמעון, כמו שתלו האחרונים את חקירתם האם חמץ הוא חפצא או גברא) (מפענח צפונות א-כא. והשערי יושר א-ז (ד"ה ונתבאר) וקובץ עניינים ח"ב (ר' דוד הכהן רפפורט, ז-ב ד"ה והנה) חילקו בין מציאות הטומאה לדיני הטומאה, ומוכח שסוברים שיש בה מציאות. והחינוך (קנט) כתב שטומאה מזיקה לנפש, והכוזרי (מאמר ב אות ס) כתב שהיא מזיקה לפנינים וליינות, ומוכח שהיא מציאות רוחנית. ומהרמב"ם מקוואות יא-יב נראה שהיא רק דינים).
ונפק"מ לחזקת טומאה, שנחלקו האחרונים האם היא חזקת הגוף, דהיינו מציאות, או חזקת הדין, דהיינו רק דין. ויש לתלות מחלוקת זו בענייננו (אב ישראל ח"ג נד-ו): האם טומאה היא מציאות רוחנית, שאז היא חזקת הגוף, או רק דין, שאז היא חזקת הדין (קובץ ביאורים ו אמצע ד"ה ולכאורה: חזקת הגוף משום שיש בה מציאות רוחנית. קובץ שיעורים כתובות רסב וחוט המשולש ח"ג כז ד"ה היוצא: חזקת הדין).
ובבית האוצר (ח"א קכד) דן לגבי טומאה דרבנן האם היא חפצא או גברא, לדעה שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא (ומוכח שלגבי טומאה דאורייתא ברור לו שהיא חפצא).
ביחס שבין טומאה לטהרה מסתפק הרוגאצ'ובר האם טומאה חלה על החפץ, וחפץ טהור הוא חפץ שאין עליו טומאה. או להיפך, שטהרה חלה על החפץ, וחפץ טמא הוא זה שאין בו טהרה (וניתן לזה דוגמא מעולם הצבעים: האם חפץ טמא הוא אדום, וחפץ טהור הוא שקוף, או להיפך – טהור הוא כחול, וטמא הוא שקוף). וספק זה הוא בין בהיטמאות ובין בהיטהרות:
א) היטמאות במת – האם המיתה יוצרת טומאה, או שהחיים יוצרים טהרה, ורק כשמת הטהרה נפסקת וממילא טמא. ומזה הביא הרוגאצ'ובר נפק"מ לשני מקרים נדירים: [א] בהמה שנשחטה ועדיין מפרפרת, שבאותו הזמן נחשב שאינה לא חיה ולא מתה (כך משמע מדבריו ו-ג-ד). [ב] שליא כשהאם מתה והוולד חי, שהשליא נחשבת גם חיה וגם מתה יחד (מפענח צפונות ו-ד-א).
ב) היטהרות בטבילה – האם הטבילה מסירה את הטומאה, או מחילה את הטהרה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה כוונה, ושם חילק שלהחיל טהרה צריך כוונה, אך להסיר טומאה אין צריך כוונה). והחינוך (קעה בשורשי המצווה) דימה טבילה לניקוי בגד, ומשמע קצת שהיא מסירה את הטומאה.
במניין המצוות נמנית גם טומאת אוכלין כאחת המצוות (ספר המצוות לרמב"ם עשה צח, חינוך קס, סמ"ג עשה רמו).
חקירות רבות חקרו לגבי טומאות שונות, ונחלקם לשלושה סעיפים נפרדים – ההיטמאות, המטמאים, ואוכלין:

ההיטמאות

הדין שהדבר טמא בעצמו, והדין שהוא מטמא אחרים, יש לחקור האם הם שני דינים נפרדים, או שהם דין אחד, שמה שהוא מטמא אחרים נובע מכך שהוא טמא בעצמו. ונפק"מ לשאלה האם טומאתו של ראשון לטומאה חמורה יותר מטומאתו של שני לטומאה, שהרי ראשון לטומאה מטמא אחרים ושני לטומאה לא מטמא אחרים, ולכן תלוי בחקירתנו: אם מה שהוא טמא ומה שהוא מטמא אחרים הם דינים נפרדים, א"כ טומאתו של ראשון ושני שוות, ורק בדין לטמא אחרים יש ביניהם חילוק. אך אם מה שהוא מטמא נובע מכך שהוא טמא, א"כ זה שראשון מטמא אחרים ושני לא, היא הוכחה לכך שטומאת ראשון חמורה יותר מטומאת שני (דרכי משה דרך הקודש א-ז).
דבר טהור שנטמא מדבר טמא (ע"י נגיעה בו) – יש לחקור האם חלה בדבר הנטמא טומאה חדשה, או שאותה הטומאה שבדבר המטמא ממשיכה אל הנטמא (רוח אליהו פב).
טומאה בחיבורין – יש לחקור האם נחשב כאילו נגע במת עצמו, או שהמחובר למת יש לו את דיני הטומאה של המת (חידושי ר' שמואל פסחים עמוד נ).
נגיעה במקצת החפץ מטמאת את כולו (בטומאת מגע) – יש לחקור האם הוא משום שנחשב כאילו נגע בכל החפץ, או שמספיקה נגיעה במקצתו לטמא את כולו (קובץ הערות יט-א,ב, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד קצב בהערה).
כלי חרס מקבלים טומאה מתוכן – לראב"ד הכלי הנטמא מקבל טומאה ע"י תוכו (הדין על מקבל הטומאה), ולרמב"ם המטמא צריך להיות בתוך הכלי הנטמא (הדין על המטמא) (הגר"ח על הרמב"ם מטמאי משכב ומושב ח-לד).
קש – נחלקו תירוצי התוס' האם דינו כעץ שנטמא מדאורייתא, או שטומאתו רק מדרבנן (תוס' שבת סו. ד"ה כוורת).

המטמאים

טומאת ארץ העמים – יש לחקור האם טעמה משום חשש שקברו שם נפלים, או כדי שלא יצאו מארץ ישראל (מאירי עבודה זרה ח: ד"ה שמונים).
טומאת לידה – יש לחקור מי גורם את הטומאה: הוולד או הלידה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה טומאת לידה).
טומאת נבילה – יש לחקור האם היא נגרמת רק ע"י מיתת הבהמה (שלא בשחיטה), או ע"י מיתת הבהמה עם איסור האכילה (הגר"ש שקאפ בבא קמא יד ד"ה ולענ"ד).
טומאת גוי כזב – יש לחקור האם הגוי טמא בעצמו כזב, או שרק כל הנוגע בו טמא כאילו נגע בזב (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב עמוד כג).
טומאת כלים שנשברו ותקנם – יש לחקור האם היא טומאה חדשה, או שהטומאה הקודמת נשארה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תקנת חכמים (אות סא)).

אוכלין

שיעור אוכלין לטמא אחרים הוא בכביצה, ופחות מכביצה לא מטמא אחרים (פסחים לג:).
בשיעור אוכלין להיטמא נחלקו הראשונים: לרש"י (פסחים לג. ד"ה בכביצה) ולרמב"ם (טומאת אוכלין ד-א) מקבל טומאה בכל שהוא, ולתוס' בכביצה (שבת צא. ד"ה אי) .
בשיעור משקים לטמא אחרים נחלקו בתוס' לשלוש דעות (פסחים יד. ד"ה דאיכא):
א) ריב"א: מטמאים בכלשהו, חוץ מפסול גוויה (שמטמאים את השותה אותם) שהוא ברביעית.
ב) ר"י: מטמאים בכלשהו, חוץ מטומאות שאין להם עיקר מדאורייתא, שהן ברביעית.
ג) ר"ת: מדאורייתא מטמאים ברביעית, ומדרבנן בכלשהו.
אוכלין ומשקין שאינן ראויים לאדם (שנסרחו ונפסדו) – לרמב"ם אינם מקבלים טומאה, ולראב"ד מקבלים גם אם אינם ראויים לאדם, ורק אם אינם ראויים לכלב אינם מקבלים (טומאת אוכלין ב-יד).

פרטי הדין

טומאה שבטלה ברוב – הטומאה עצמה לא נתבטלה, אלא רק הדינים והאיסורים הנובעים ממנה (קובץ עניינים ח"ב (ר' דוד הכהן רפפורט) ז-ב ד"ה והנה). והגר"א וסרמן הסתפק בכלי טמא שנתערב בכלים טהורים וטבל את כולם ואח"כ הוכר איזה כלי הוא הטמא – האם הטבילה הועילה לו, משום שבזמן הטבילה היה טהור (מדין התערובת) (קובץ ביאורים בכורות בסופו), ונראה שתלוי בחקירה זו – האם הטומאה בטלה או רק דיני הטומאה.
מקרים שטהורים – ר' אריה לייב מאלין חילק שאונס בזב אינו גורם טומאה (אך אינו דין טהרה), אך דם טוהר ביולדת וקושי בזבה (מקשה מחמת לידה) הם דין טהרה (ח"ב סח-א ד"ה אכן).
אין עונשין ומזהירין מן הדין – טומאת כלים גם היא נחשבת עונש, ולכן אי אפשר ללומדה מן הדין (ספר המקנה (ר' אליעזר זוסמאן סופר) ד-ב אות יב מוכיח מהספרי).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: ביאה במקצת (של טמא לבית המקדש), הכשר לקבלטומאה, חיבתהקודש, טבוליום, טבילה, טומאתאוהל, נבילת עוףטהור, ספק טומאה.