קובץ יסודות וחקירות/דמאי
הגדרה
[עריכה]פירות של עם הארץ, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות, מחשש שעם הארץ לא עשה זאת.
בפירוש המילה "דמאי" הביאו הראשונים ארבעה הסברים:
א) מלשון דמיון, שדימיתי (דהיינו נסתפקתי) אם הופרש ממנו מעשר או לא (הערוך ערך דמאי).
ב) דין מאי – האם זה מתוקן או לא (הערוך ערך דמאי, ריבמ"ץ על המשנה דמאי א-א), ומעין זה יש שכתבו "דא מאי" (רבי עובדיה מברטנורא ברכות ז-א).
ג) דמי תיקן דמי לא תיקן – ספק האם הופרש או לא (ירושלמי סוף מעשר שני, הובא בערוך שם).
ד) מלשון דמע, שפירושו מעורב (כמו מדומע), שהוא ספק טבל ספק חולין (גליון הש"ס וציון ירושלים על הירושלמי סוף מעשר שני).
מקור וטעם
[עריכה]טעם התקנה הוא מפני שעמי הארץ היו מפרישים תרומה גדולה, אך מעשר ראשון ושני – רק מקצתם היו מעשרים (סוטה מח.).
בטעם שגזרו על הדמאי אע"פ שרוב עמי הארץ מעשרים (שבת יג.), ישנן שתי שיטות:
א) משום שהמיעוט שלא מעשרים הוא מיעוט ששכיח הרבה (תוס' שבת יג. ד"ה רבא).
ב) משום שהוא רוב שתלוי במעשה (שתלוי האם האדם עישר), וגזרו רבנן לא להקל ע"פ רוב כזה (פרי יצחק ח"ב יד ד"ה והנראה, ע"פ גמרא בכורות כ.).
לגבי ודאותו, האם הוא איסור עצמי אפילו אם באמת עם הארץ עישרו (דין ודאי), או שרק צריך לחשוש שלא עישרו (דין ספק), חקרו בזה האחרונים. ונפק"מ במקרה שהאדם אכל דמאי, ובאמת הוא מעושר – האם עבר על איסור (אתוון דאורייתא ו, דברי סופרים א-כו, צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דמאי אות כד).
במהות התקנה חקר הגר"א וסרמן האם רבנן תקנו שצריך לחשוש שהוא טבל מדאורייתא, או שהוא דין טבל רק מדרבנן (כמו בעציץ שאינו נקוב) (קובץ הערות עה-ו).
פרטי הדין
[עריכה]בטעם להפרשת תרומה מהדמאי, חקרו האם התרומה אסורה באיסור עצמי, או שצריך להפרישה רק כדי להתיר את השיריים באכילה (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דמאי אות כו).
מעשר ראשון צריך להפריש מדמאי, אע"פ שלא נותנו ללוי. וחקר הרוגאצ'ובר האם צריך להפריש אך המוציא מחבירו עליו הראיה, או שצריך להפריש רק כדי שיוכל להפריש ממנו תרומת מעשר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דמאי אות כג).