קובץ יסודות וחקירות/אילם (בעדות)

הגדרה

אדם השומע ואינו מדבר, פסול לעדות.
הלשון "אילם", יש אומרים שהיא נוטריקון "אישתקיל מילוליה" (חגיגה ב:), שנעתק דיבורו (רש"י שם ד"ה ואי בעית).

מקור וטעם

במקור שפסול לעדות נחלקו המפרשים האם הוא פסול הגוף (כסומא וחירש) שנאמר "אם לא יגיד" (ויקרא ה-א) – פרט לאילם שאינו יכול להגיד (גיטין עא.), או שהוא מדין "מפיהם ולא מפי כתבם" (קצוה"ח מו-יט) .
מהותו של אילם – כפיקח לכל דבריו (חגיגה ב:).

בדינים שונים

לחתום בשטר – נחלקו בדינו ובטעמו, ויש בזה ארבע דעות:
א) פסול, לשיטת ר"ת שאילם פסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם.
ב) פסול, לשיטה שאילם הוא פסול הגוף, שנאמר "אם לא יגיד" – פרט לאילם שאינו יכול להגיד (קצוה"ח מו-יט ד"ה ומה).
ג) פסול, משום שעדות שטרות דרבנן (כדי שלא תנעול דלת בפני לווין), ובאילם לא תיקנו משום שאפשר בעדים אחרים בריאים (ש"ך חו"מ מו-צג (ד"ה מיהו) בדעת הרמב"ם והמחבר).
ד) כשר (ש"ך חו"מ מו-צג ד"ה חתם).
לעדות קיום, כגון קידושין – אילם פסול (דן בזה בקצוה"ח מו-יט ד"ה ומה).

פרטי הדין

ראה כשהיה חירש והבריא בשעת הגדה – פסול (דן בזה קצוה"ח מו-יט ד"ה ומה).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: מפיהם ולא מפי כתבם (ושם בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה בפירוש הדין) הארכנו במחלוקת בגדריו), פסולי עדות.