קובץ יסודות וחקירות/פסולי עדות

הגדרה

אנשים שפסולים להעיד (הסוגיות בסנהדרין פרק ב).
לדוגמא, בעל דין, קרוב, שונא.

מקור וטעם

בטעם הפסול, דנו בכל אחד מפסולי העדות האם הוא משום חשש משקר או רק גזירת הכתוב (פסול הגוף). ונפק"מ אם דנו בדיעבד והוציאו ממון על פיו: אם הוא חשש משקר – הממון גזל ביד המוציא, אך אם הוא רק גזירת הכתוב – אין הממון גזל ביד המוציא, אלא רק יש איסור על בית דין לדונם (קובץ הערות כז-ט).
בסעיף הבא נפרט את כל הפסולים, ונדון בכל אחד מהם האם הוא מחשש משקר או גזירת הכתוב.

פסולים שונים

בעל דין – גזירת הכתוב.
קרוב – גזירת הכתוב (בבא בתרא קנט.). ובגדר גזירת הכתוב הזו חקר הצפנת פענח האם נחשב כאילו ודאי שהוא משקר, או שהוא פסול בפני עצמו (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קרובים לעדות).
אע"פ שפסולו מגזירת הכתוב, הגדרת קרוב (דהיינו מי נקרא קרוב) תלויה באיקרובי דעתא. ויוצא מכך חידוש גדול, שקרוב שאינו יודע שהוא קרוב – עדותו כשרה, שהרי אין איקרובי דעתא (קובץ שיעורים בבא בתרא תכד) .
דיינים שקרובים לעדים – פסולים מדין עדות שאי אתה יכול להזימה, שהדיינים לא יוכלו להענישם אם יזימום (רא"ש בבא בתרא פ"ח סי' ב (קיג:) מביא ירושלמי בפרק שבועת העדות, סמ"ע חו"מ לג-כו, נתיה"מ לג-טז). אמנם תוס' (כתובות כא: ד"ה הנח) כתבו שהם כשרים.
נוגע – חקרו האם הוא חשש משקר או מדין קרוב (קצוה"ח לד-ד בתחילתו הביא מהר"י בן לב ח"א יט שהסתפק בזה) .
רשע סתם (דאינו חמס) – דהיינו שעבר עבירה שיש בה מלקות או מיתת בית דין (חו"מ לד-ב) – הוא רק גזירת הכתוב מהפסוק "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג-א), אך אין בו חשש משקר (מנחת חינוך לז-ד [ו] ד"ה ועיין סנהדרין, קצוה"ח מו-יז) .
רשע דחמס (כגון גזלן) – בפשטות הוא משום חשש משקר (קצוה"ח מו-יז, קובץ שיעורים בבא בתרא תקעט), ויש שכתבו שיש בו גם גזירת הכתוב (הגרנ"ט קמד ד"ה והנראה (לעניין עדות, אך לשבועה רק משום חשש משקר), וכן הסתפק בזה קובץ שיעורים בבא בתרא תקפא) .
מומר להכעיס – דהיינו שביק היתרא ואכיל איסורא (רבא מכשיר, ואביי פוסל והלכה כמותו (סנהדרין כז.)) – חקרו האם גזירת הכתוב "והיה אם בין הכות הרשע" (דברים כה-ב) מגלה שהוא חשוד לשקר, או שפסול אע"פ שאינו חשוד (ברכת אברהם סנהדרין כז. סי' "מומר אוכל נבילות" א ד"ה ומיהו).
עדות שאי אתה יוכל להזימה – חקרו האם פסולה משום חשש משקר, שהעדים לא מפחדים לשקר, או מגזירת הכתוב (אור גדול דף קפד טור ב ודף קפו טור ג, עדות ביעקב ח) .
עד שהוזם – דן בזה הקובץ שיעורים (בבא קמא נ) האם הוא גזירת הכתוב (כקרוב) או חשש משקר (כגזלן). וכתב המנחת חינוך (לז-ד [ו] ד"ה הכלל) שאינו רשע דחמס אלא רשע סתם.
גוי – פסול לעדות מדאורייתא. ונחלקו הראשונים האם הוא מטעם שאינו אחיך (ולא עדיף מעבד) (הגהות אשר"י גיטין פרק א סי' י (י:)), או משום שהוא גזלן (ספר החוכמה, הובא בהגהות אשר"י שם, במרדכי גיטין שכד ובקצוה"ח סח-א. והקצוה"ח שם כתב שכך גם דעת רש"י). ונפק"מ לגוי שאנו יודעים שהוא נאמן – האם גם הוא פסול כי אינו אחיך, או שעליו אין חשש גזלן וכשר.
אשה אינה יכולה להעיד. וכתב הרוגאצ'ובר שאין בה פסול, אלא שצריך להיות דווקא איש, ולכן אנדרוגינוס כשר (מפענח צפונות ו-מ). עוד כתבו שהיא אינה עדות כלל, ולא רק עדות פסולה (עיון בלומדות טו).
ובמקומות שבהם אשה כן נאמנת, דן הגר"ח (סטנסיל סי' צה) האם היא נחשבת עדות או רק נאמנות.
קטן – פסול להעיד (בבא בתרא קנה:). ויש בזה שלושה טעמים (קובץ שיעורים בבא בתרא תקסו):
א) "ועמדו שני האנשים" (דברים יט-יז) – ולא קטנים (גמרא שם).
ב) עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי לא נוכל להעניש את הקטן אם נזים אותו (רש"י).
ג) חשש משקר, שאין סומכים עליו לברר את הדבר (דעת הקובץ שיעורים עצמו שם, ודן שם מדוע צריך גם את הפסוק שהגמרא הביאה).
אילם – נחלקו המפרשים האם הוא פסול הגוף (כסומא וחירש) שנאמר "אם לא יגיד" – פרט לאילם שאינו יכול להגיד (גיטין עא.), או שהוא מדין "מפיהם ולא מפי כתבם" (קצוה"ח מו-יט) .
שונא – נחלקו המפרשים האם פסולו מדאורייתא או מדרבנן, ונפק"מ אם העיד בדיעבד: אם מדרבנן – כשר בדיעבד, ואם מדאורייתא – פסול גם בזה (מהרנא"ח נג, הובא בגליוני הש"ס גיטין ג:).

ערכים קרובים

ערכים קרובים: אילם (בעדות), אין אדם משים עצמורשע, הוחזק כפרן (בדיני טענות של בעלהדין, ולא בעדויות),הכחשה, חצידבר, חשוד, כיוון שהגיד שוב אין חוזרומגיד, מפיהם ולא מפיכתבם, נוגע, נמצא אחד מהם קרוב אופסול, עדות מיוחדת, עדות שאי אתה יכול להזימה, עדים, פלגינן דיבורא, פלגינן נאמנות, קבלת בעלי הדין (ושם בסעיף "עד" דנו בבעלי דין שהסכימו לקבל עד פסול), קרוב (לעדות), רשע (בעדות), תחילתו וסופו בכשרות.