קדושת לוי/ויחי

<< · קדושת לוי · ויחי · >>

פרשת ויחי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בפסוק ויברכם ביום ההוא לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה (בראשית מח, כ). קודם נבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במסכת מגילה (טו.) בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, בשר ודם שופת את הקדירה ואחר כך נותן לתוכה מים ומדת הקדוש ברוך הוא נותן מים ואחר כך שופת את הקדירה. דכבר פרשנו בפסוק (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, דידוע מאמר חכמינו ז"ל (מגילה יג:) השם יתברך מקדים רפואה למכה, וכונתו בהצרה רק בשביל הישועה שישלח אחר כך. וזהו כל המחלה, לשון פעולה, כלומר הפעולה והכוונת החולי אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אצלך כוונת כי אני ה' רופאך, רק בשביל הרפואה והישועה שאחר כך. וזהו בצרת איש ישראל חס ושלום החסדים קודם, כי כוונתו בהצרה על החסדים שמקודם רק על ידי החולי האדם נעשה כלי לקבל השפע כדרך בני אדם כשרוצין לעשות מכלי קטן כלי גדול צריכה שבירה כן השם יתברך ברוך הוא רוצה להשפיע להאדם וצריך שיהא ביכולתו שיהיה יותר גדול גלל כן שלח לו צרה או חולי חס ושלום שזהו שבירת הכלי קטן שאחר כך יהיה יותר גדול וזה החולי נקרא קדירה. וזה מאמר חכמינו ז"ל אדם שופת את הקדירה ואחר כך נותן מים לתוכה והקדוש ברוך הוא בתחלה נותן מים, פירוש החסדים דמים מרומז על חסד שכוונתו על חסדים. ואחר כך שופת את הקדירה, פירוש על ידי כוונתו לחסדים מתקן הקדירה, היינו האדם שבא לו הצרה שעל ידי זה יהיה כלי גדול שיהיה ביכולתו לקבל השפע וכוונתו הכל לטובה וקל להבין:

לפי זה יבואר הפסוק הנ"ל, כי יש בכאן דקדוק למה כתב זאת בברכה וישם את אפרים לפני מנשה, הלא אנו רואין בברכה ששם אפרים לפני מנשה. ולפי חכמינו ז"ל יבואר, שגם זה היה מהברכה שבירך את ישראל. דהנה כתבנו בישראל הישועה והרפואה הוא מקודם והוא העיקר הכוונה בצרת ישראל על הרפואה ועל הישועה שבא אחר כך כדי שיהיה כלי יותר גדול כנ"ל. והנה השם של מנשה רומז על הצרה ככתוב (בראשית מא, נא) ויקרא שמו מנשה כי נשני אלהים. והשם של אפרים מרומז על הישועה כמו שכתוב (שם נב) כי הפרני אלהים וכו'. ובאמת בישראל עם קדוש הישועה הוא מקודם והוא העיקר כנ"ל. וזהו וישם את אפרים, הוא הישועה. לפני מנשה, שמרומז על הצרה. כלומר שבישראל עם קדוש הישועה והרפואה הוא קודם והוא העיקר כנ"ל:

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט, ב). להבין כפל הלשון, על פי דמבואר בזוהר הקדוש בפסוק מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, דצדיק שומע תמיד הכרוז שמכריזין עליו למעלה דהוא עבדא דמלכא עיין שם. לכן כשישראל זכאין כשמתקבצין יחד שומעין קול דלעילא שמכריזין הבו יקר לבני יעקב. וזהו שאמר להם יעקב הקבצו ושמעו בני ישראל, פירוש תשמעו קול דלעילא שאומרים עליכם בני יעקב עבדי. והנה קיבוץ ישראל מקרב לב ישראל לעשות תשובה לטהר לב ישראל. וזהו ושמעו אל ישראל אביכם, שתשמעו ותבינו דבר אשר אני מרמז לכם עתה סוד קץ הגאולה:

פחז כמים אל תותר (בראשית מט, ד). הא שעבר יעקב על לא יוכל לבכר, עיין ברמב"ן שכתב שהוא מדה במדה. ולי נראה, שראה גוי וקהל גוים עוד שני שבטים לכן ראה ברוח הקודש שקאי על כרחך על מנשה ואפרים שלא הוליד יעקב אחר כך כמו שכתב רש"י, אבל אם לא היה חלל יצועי אז היה מוליד אחר כך היה קאי על יעקב בעצמו:

יהודה אתה יודוך אחיך (בראשית מט, ח). עיין תפלת אליהו לית מחשבה תפיסה בך כלל. ולכאורה איך אנו אומרים בכל הברכות ברוך אתה בלשון נוכח הנה מבואר במשנת חסידים, כי מדת מלכות הוא המושג לנשמת ישראל בכח מצות ומעשים טובים שעושים ישראל ונמצא מוטל עלינו לעבדו ביראה ופחד כדי שיתגלה עלינו מלכותו יתברך וזהו יהודה, הוא מדת מלכות המושג לנשמת ישראל. וזה אתה, בלשון נוכח יודוך אחיך:

או יבואר מלת אתה, כי ידוע שכל אדם צריך להתחזק בלבו אמונה זאת שבוודאי אין הקדוש ברוך הוא מואס חס ושלום בשום תפילת עמו ישראל אף שהקדוש ברוך הוא נקרא הגדול הגבור והנורא לו דומיה תהלה אף על פי כן יקר בעיניו דיבורים של עמו ישראל אפילו ממי שהוא חס ושלום בדיוטא תחתונה אף על פי כן מגיע מזה תענוג להבורא יתברך. ואל יחשוב אדם אם כן גדול כל כך מדת טובו של הקדוש ברוך הוא מה לי להתפלל בלב נשבר ונדכה בלא זה גם כן הקדוש ברוך הוא מקבל התפלה, אסור לאדם לחשוב כך, כי ראוי לכל אדם שיחשוב הדברים ההם קודם כל תפלה, דהיינו כמה מלאכים יש לו אשר כל מלאך הוא שליש עולם והם כגרגיר החרדל בפני אופן אחד והאופנים כנ"ל לפני חיה אחת והחיות כנ"ל לפני כסא הכבוד וכולם שואלים איה מקום כבודו, ואתה בן אדם ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך כולם אהובים כו' וכולם עושים באימה וביראה רצון קוניהם. מעתה יחרד האיש וילפת בעמדו להתפלל לפני מלך גדול כזה ומהראוי להזדעזע בכל אבריו וכן לאחר התפילה יחשוב בדעתו איך ימלא את לבבי לדבר בפי דברים בטלים ונהנה מהם הלא רגע אחד שדברתי מקודם לפני מלך גדול ונורא ובפרט שעתיד עוד לדבר לפניו והקדוש ברוך הוא מלא כל העולם כולו ואז יכול להיות שתהא תפלתו רצוי לפניו יתברך למלאות משאלותיו לטובה ומזאת התפילה מגיע להבורא ברוך הוא תענוג הוא הגורם שפע בכל העולמות, כי הכל תלוי במעשה תחתונים על ידי תפילתינו ושירות ותשבחות שלנו. ונמצא מזה ניכר גודל טובתו יתברך שאף על פי שהוא מלך גדול כמו שאמרנו למעלה, אף על פי כן יקר בעיניו מאוד דיבורנו הן בעסק התורה הן בעסק התפילה וכמו שיסד הפייט אשר אומץ תהילתך ואבית תהילה וכו' והיא תהלתך. ומזה ניכר גודל אהבתו בנו יתברך. וגם ראה עוד אהבתו שקראנו אחים כנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, ונמצא בזה המדה הוא מושג אצלינו ועל זה שייך מלת אתה ובמה יודוך אחיך, כמו שפרשנו:

ובזה נראה לבאר מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות יב.) כל הכורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, כי יש שני מיני עבדות. האחד, שיקח לעצמו רמיזא דחכמתא במה שראה בכל יום ויום גדולת הבורא ברוך הוא כאשר הארכנו לעיל עיין שם, ומחמת כן מחזיק עצמו לעבודתו ומחמת גודל התלהבות הגדול הבאה אליו בא יבא בשמחה גדולה כאשר ראינו מכמה בני אדם ומתענג מאוד מחמת השמחה ההוא וכשמרגיש התענוג ההוא אז רוצה תמיד להתלהב לעבודתו יתברך בכדי שיבא לו עוד התענוג ההוא ועיקר כוונתו מחמת התענוג ונמצא בעבודה כזו גורם שפע רב לכל העולמות ולכל נפשות קדושות ולכל רוחות קדושות ולעולם התחתון, ויש עוד סדר העבודה אשר למעלה מזו, דהיינו שעיקר כוונתו הוא רק בכדי שיגיע תענוג להבורא ברוך הוא כביכול לפי שגורם שיתגדל ויתקדש שמו הגדול לעלם ולעלמי עלמיא וזהו העבודה הגדולה וגורם גם כן שפע רב לכל העולמות. וההפרש שבין שני עבודות הנ"ל הוא, עבודה הא' היא מעילא לתתא שעובד את ה' מחמת שמקבל תענוג מן עבדות ה'. ועבודה הב', שהוא כדי שהבורא יתברך יקבל תענוג היא מתתא לעילא והורדת השפע בא מעצמה והוא עיקר כוונתו בכדי לגרום תענוג להבורא ברוך הוא. וזהו פירוש הגמרא כל הכורע וכו'. והנה ענין הכריעה הוא מעילא לתתא כחיזרא, וידוע לכל שצדיק נקרא כל, דהיינו שיש מדריגה תחתונה, דהיינו שעיקר כוונתו בשביל שפע עליונה להורידה לעולם התחתון וזה כורע בברוך, דהיינו שגורם ברכה לעולם וזהו נקרא גם כן עבודת הבורא. אבל גילו לנו חכמינו ז"ל שיש מדריגה למעלה ממנו כמו שאמרנו לעיל וזהו זוקף בשם, שגורם תענוג להבורא ברוך הוא. וזהו ידך בעורף כו' ישתחוו לך בני אביך, דהיינו שאין זה הכח בהכריעה וזקיפה כי אם לישראל לבד ולא באומות כי שם נאמר לפניך ה' אלהינו יכרעו ויפולו, וזהו ידך עורף כו' ישתחוו לך בני אביך:

גור אריה יהודה מטרף בני עלית (בראשית מט, ט). פירוש רש"י מתחלה גור ולבסוף אריה. הנה ידוע שעיקר הגלות הוא רק בכדי להעלות הנצוצות שנפלו בקליפה מחטא אדם הראשון וישראל סובלים יסורי הגלות עד בא העת שתכלה כל הרשעה וכשתהיה עלייה להנצוצות הנ"ל אזי בוודאי יהיה הגאולה תיכף ומיד ואז יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' הארץ ומלואה ואז יתגדל שמו הגדול כמו שכתוב בישעיה. והנה גם בגלות המר הזה הקדוש ברוך הוא עושה עמנו תמיד ניסים ונפלאות כמאמר ועל נסיך וכו'. ומכל שכן בעת הגאולה אז יהיה ניכר גדולת הבורא ברוך הוא ומכל שכן כשנהיה בארצינו אז יהיה ניכר גדולת הבורא באלף אלפי אלפים רבבות אשר לא יוכל שום בריה לספר. אבל בעת הגלות הזאת יש כמה רשעים אשר נכנס רוח שטות בלבם לפי שרואים שאנו סובלים כמה יסורים אז יש להם מקום להטעות ונמצא בגלות הזה נקרא כביכול גור, וכשתהיה הגאולה אז יקרא אריה. וזה גור אריה יהודה, מתחלה גור ולבסוף אריה, ואימת יקרא אריה כשתהיה עלייה להנצוצות. וזהו מטרף בני עלית. כן יתן השם יתברך שיתעלו אלו הנצוצות במהרה ויבא משיח צדקנו אמן:

או יבואר, גור אריה יהודה מטרף בני עלית (בראשית מט, ט). יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (מדות ד, ז) מה ארי רחב מלפניו וצר מלאחריו אף היכל צר מלאחריו ורחב מלפניו. הכלל הוא, כשהשם יתברך משפיע טובות על הגוים הוא בכדי ליתן להם כל טובם ושכרם בעולם הזה כדי ליפרע מהם בעולם הבא ובישראל הוא להיפך להרבות שכרם לעתיד לבא. וזהו הרמז אף היכל, הוא רומז ומורה על ישראל, רחב מלפניו, מורה לעתיד לבא. וצר מלאחריו, מורה על עולם הזה וזהו הרמז בפסוק מטרף בני עלית, כשאתה עושה תשובה על מעשים הרעים עלית יש לך עלייה יותר כמאמר חכמינו ז"ל במקום שבעלי תשובה וכו':

או יבואר מטרף בני עלית, כמאמר חכמינו ז"ל (פסחים פז:) מפני מה גלו ישראל לבין האומות כדי שיתוספו עליהם גרים, רמז בכדי להעלות נצוצות. וזהו פירוש שהיה הגלות במצרים כדי להעלות נצוצות וכשיבוא הגואל במהרה בימינו אז יכלו כל הנצוצות וכן היה בימי שלמה עליו השלום ואז לא יקבלו גרים, כי אז יהיה עליות לכל הנצוצות. וזהו הרמז בפסוק גור אריה יהודה, מורה על דוד כפירוש רש"י. מטרף בני עלית, מורה על שלמה. וזהו מטרף בני, כי טרף מורה על נצוצות הנופלים. בני עלית, זהו בימי שלמה שאז יהיה עליות לכל הנצוצות לכך אין מקבלים גרים לימות המשיח ולא בימי שלמה שאז יהיה עליות לכל הנצוצות. וזהו הרמז גור אריה יהודה, כל ישראל מכונים בשם יהודה:

חבלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב (בראשית מט, יג). הכלל הוא, כי האדם המבקש טובה אז יאחז אותו יראה גדולה, כי האדם המקבל חיות מהבורא צריך תמיד לדבק החיות המקבל בכל רגע לעבודתו יתברך, אבל באמת הבורא ברוך הוא דרכו להטיב כמאמר חכמינו ז"ל (שם קיב.) יותר מה שהעגל רוצה כו', נותן ומשפיע תמיד טובתו. וזהו חכלילי עינים, מחמת יראה גדולה יש לבקש טובה מהבורא ברוך הוא. וזהו מיין, מורה על השפעתו. ועל זה מסיים הפסוק ולבן שנים מחלב, כי כמו שיש להאם תענוג כשתשפיע ותניק החלב, כן כביכול הבורא יתברך שמו דרכו להיטיב לברואיו ויש לו כביכול תענוג בהשפעתו טובה לברואיו וקל להבין:

יששבר חמור גרם (בראשית מט, יד). הרמז השכר בא מחמת שהגוף מושך לצד אחד מחמת זה בא השכר. וזהו יששכר, הרמז יש שכר. חמור גרם, הגוף הוא הגורם השכר:

עוד באופן אחר, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב (בראשית מט, יד), כי הנה המחשבה של האדם כשחושב בעבודת הבורא אזי כל זמן שהמחשבה לא באה לדיבור אזי המחשבה אין לה מנוחה וכשהמחשבה באה לדיבור אז יש מנוחה להמחשבה. וזהו הרמז יששכר, מורה על המחשבה. רובץ בין המשפתים, כי רובץ מורה על מנוחה. בין המשפתים, שבאה לדיבור שמורה על השפתים שם יש מנוחה להמחשבה. וזהו וירא מנוחה כי טוב:

או יבואר יששכר חמור גרם, פירוש דעיקר שכר המגיע לאדם הוא מחמת שרגיל מנעוריו בתאות הגופניות, כי נפש השכלי בא לו אחר י"ג שנים והוא משוקע בתאות והוא משבר התאות הגשמיות ועובד את ה' מחמת זה מגיע לו שכר אבל כשלא היה לאדם תאות החומריים לא הגיע לאדם שכרו. וזה יששכר חמור גרם, אותיות יש שכר, דהיינו שישולם לאדם הגמול. חמור גרם, פירוש החומריות שהוא משוקע זה גורם לשכר:

גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב (בראשית מט, יט). יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות כו', על ידי זה מעורר חסדים למעלה וזהו מרחמים עליו מן השמים. והנה גד מורה על חסד כמאמר חכמינו ז"ל (שם קד.) גימ"ל דל"ת גמול דלים. והנה האדם העושה חסד ומעלה על מחשבתו בכדי שיושפע עליו חסדים למעלה אז הוא מצפה לתשלום שכר והקדוש ברוך הוא לטובת עמו ישראל בשעה שאדם עושה חסד עם חבירו אז נשכח ממנו השכר. וזהו הרמז בפסוק גד, הוא גומל דלים בשעה שעושה החסד. יגוד עקב, מלשון (דניאל ד, יא) גודו אילנא יגוד עקב הוא השכר מלשון (דברים ז, יב) והיה עקב תשמעון. ועיין בתרגום אונקלוס חלף דתקבלון. וזהו יגוד עקב, ישכח מלבו השכר:

עוד באופן אחר, גד גדוד יגודנו כו'. הענין, דאיתא (בבא בתרא י.) שקודם התפלה צריך האדם ליתן צדקה והסגולה של צדקה להכרית הקליפות כדי שאחר כך יוכל להתפלל בלב טהור והסגולה מהתפלה שהוא לשון דביקות והתחברות שהאדם בתפלתו מתדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא והאדם הוא דבר שיש לו סוף והקדוש ברוך הוא אין לו סוף ונמצא עולה ממדריגת סוף למדריגת אין סוף. וזהו פירוש הפסוק גד, הוא לשון גומל דלים. גדוד יגודנו, הוא מכרית הקליפות. והוא יגוד עקב, פירוש כשיתדבק עצמו להקדוש ברוך הוא שנקרא הוא יגוד עקב שמכרית מה שהיה במדריגת עקב שהוא לשון סוף יוצא ונכנס למדריגת אין סוף:

עוד באופן אחר. דידוע יותר מה שבעל הבית עושה עם עני עני עושה עם בעל הבית. ואדם בתפלתו צריך להחשיב עצמו לעני שאינו כלום כדכתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף. והענין, כי כשאדם מחשיב את עצמו יש קטרוג עליו ועוד שאינו יכול להכרית הקליפות רק שהמה במדריגתו אבל לא למעלה ממדריגתו ולא למטה ממדריגתו שאין לו ענין עמהם אבל כשהוא אינו מחשיב עצמו ועושה עצמו עני אז יכול להכרית כל המדריגות התחתונות. וזה פירוש הפסוק ג"ד, היינו גומל דלים כשעושה עצמו דל ושפל ומתפלל שאז הוא גומל כי יותר כו', אז גדוד וכו', ויגוד עקב, שמכרית אפילו סוף המדריגות שנקרא עקב:

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט, כ). כי האדם בטובתו אז יהיה עיקר התענוג שלו מה שהבורא יש לו שמחה מטובתו וזהו מאשר שמנה לחמו מלא טוב. והוא יתן מעדני מלך, עיקר התענוג שלו מעדני הוא לשון תענוג. מלך, להבורא יתברך שהוא מלכו של עולם:

או יבואר, מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. פירוש, דהכלל שהסתכלות בהבורא ברוך הוא כביכול הוא עיקר התענוג והכלל כל דבר שהוא תמידי אפילו שהדבר בעצם טוב מאד עד אין שיעור אף על פי כן אין התענוג גדול כל כך מחמת שהוא רגיל אצלו. והנה העובדים את ה' תמיד לפעמים כביכול הבורא ברוך הוא מצמצם הבהירות שלו ואחר כך המה עולים למדריגה גדולה כדי שלא יהא תמידי. וזהו מאשר שמנה לחמו, מאשר היינו לשון שור כמו בנות צעדה עלי שור, דהיינו מהסתכלות גדולת הבורא ברוך הוא. שמנה לחמו, דהיינו הלחם של תורה, פירוש כשהקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו כביכול והוא באתגליא אז שמנה לחמו, והוא פירוש שהוא לפעמים באתכסיא כדי שיתן מעדני מלך, פירוש כדי שיהיה להצדיק תענוג, כי בודאי יותר מה שהעגל רוצה לינק פרה וכו', ואם כן מה שהבורא כביכול באתכסיא כדי שיהא להצדיק תענוג שלא יהיה תמידי:

או יבואר, מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. דהנה שמעתי ממורי ורבי הצדיק מורינו דוב בער זצ"ל פירוש הפסוק (ישעיה סא, י) שוש אשיש בה', דאני שש ויש לי שמחה ותענוג ממה שזכיתי לחזות בנועם ה' ולהתענג בעבודתו ומזה עצמו יש לי שמחה שזכיתי להתקרב להשם יתברך ולהתענג מעבודתו מרוב כל. וזהו שוש אשיש, שיש לי שמחה ותענוג ממה שזכיתי שאשיש בה' ואתענג מעבודתו יתברך עד כאן דבריו. וזהו מאשר שמנה לחמו, מאשר הוא עולם התענוג מזה שיש לנו תענוג מעבודת השם יתברך מזה עצמו יש לנו שמחה ותענוג שזכינו להתענג מעבודתו יתברך. וזהו שמנה לחמו, שלחם נקרא תענוג מזה עצמו שזכינו להתענג מעבודתו מזה עצמו יש לנו תענוג שזכינו לזה:

והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט, כ). על פי ששמעתי ממורי הצדיק מורינו דוב בער על מה שאמרו חכמינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, היינו שהתענוג נקרא פרנסה והשם יתברך מתענג בעבודת ישראל וישראל גורמים תענוג לאביהם שבשמים. וזהו יתן מעדני מלך, שמי שזוכה לעבוד השם יתברך באהבה שלימה וגמורה אהבה בתענוגים הוא יתן מעדני מלך, שגורם תענוג להשם יתברך וישמח ה' במעשיו:

עוד באופן אחר, מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. דהנה נראה פירוש הפסוק (שיר השירים א, א) שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, דהנה יש ב' בחינות בעבודת השם יתברך, יש שאוהב את השם יתברך מחמת שהשם יתברך באהבתו אותנו מקבל עבודתינו ברצון ומשלם לאיש כמעשהו ברב טוב הצפון ונותן לנו שכר טוב עין לא ראתה וכו'. ועבור שנותן לנו שכר ומקבל ברצון עבודתינו אוהב את השם יתברך אהבה גמורה. ויש מדריגה למעלה מזה, האוהבים השם יתברך מחמת אהבתו יתברך אותנו בלבד ואפילו אם לא יומשך להם שום תשלום גמול על כל זה אהבתו יתברך אותנו בלבד הוא החביב והנחמד והנעים ומחמת אהבתו בלבד אנו אוהבים אותו אהבה שלימה ואהבתו יתברך בלבד שבחר בעמו ישראל באהבה הוא החביב לנו מרוב כל ודו"ק:

נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר (בראשית מט, כא). הכלל הוא, כששופע על האדם אמונת הבורא מתחיל לשורר ולהודות לה' וידוע דרגלים נקרא אמונה כנזכר בספר האר"י ז"ל. זהו שאמר נפתלי אילה שלוחה, פירוש שיש לו רגלים חזקים שעל ידי זה הוא קל ללכת, דהיינו מרמז שיש לו אמונה חזקה בה' שנקרא רגלים כו', ועל ידי זה הנותן אמרי שפר, מחמת האמונה משורר ומהלל באמרי שפר כנ"ל. וזהו דרמז תרגום יונתן בן עוזיאל בפסוק זה דמשבט נפתלי הם משוררים יפים עיין שם, דלפי הנ"ל הרמז שעל ידי ששבטו יש להם אמונה חזקה בה' משוררים יפים תמיד לה':

בן פרת יוסף וכו' ולקדקוד נזיר אחיו (בראשית מט, כב-כז). כי יוסף אינו בשבטים כמו שאר אחיו, כי מנשה ואפרים הם נקראים שבטים במקומו ויוסף הצדיק נקרא מהאבות לבניו וזהו נזיר אחיו, ועיין בתרגום אונקלוס פרישא דאחוהי, שאינו נקרא בשבטים כמו שאר אחיו ובניו הם נקראים שבטים במקומו:

בנות צעדה עלי שור (בראשית מט, כב). כלומר עלי שור שישור יוסף בהם שהוא עין טוב בכל מקום שהסתכל היה שורה ברכה, לא כן אדם אחר שמזיק היזק ראיה:

בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (בראשית מט, כז). הכלל, כי האדם כשחושב רק בעבודת ה' אזי עיקר התענוג שלו לעשות תענוג להבורא יתברך וכאשר מחשבתו אינה צלולה כך אזי התענוג שלו להשפיע שפע לכל עולמות מאת הבורא ברוך הוא. והמחשבה כשהוא צלולה נקראת בוקר וגם לשון עד מלשון עדי עדיים, וכשהיא אינה צלולה נקראת ערב. וזהו בבוקר יאכל עד, לשון תענוג. ולערב, כאשר אינה צלולה המחשבה. יחלק שלל, להשפיע שפע:

בפרשת וזאת הברכה כלל משה ברכת שמעון בברכת יהודה מפני שיעקב מה שלא ברכם מחמת מכירת יוסף כנזכר בפרשת ויחי וטעם שמעון ולוי היו במכירת יוסף מחמת שסיפר יוסף להם חלומותיו שיהיה הוא מלך והם רצו שיהודה יהא מלך כפי האמת דמלוכת עולם הוא דיהודה לכן כללו משה בברכת יהודה שבזה יכול הצדיק שמעון לומר שאין להאשימו שכוונתו היה במכירה דיוסף לשם שמים מחמת דמלוכה הוא דיהודה וכללו בברכת יהודה שמהראוי שיתברך בברכת יהודה מחמת דכוונתו היה הכל עבור שיתגדל יהודה במלכות שמים. וללוי ברך משה בפני עצמו, גם דלא ברכו יעקב מחמת ששבט לוי היה בם מדה זו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים לג, ט) מחמת קנאת ה' במעשה העגל לכן מדה כנגד מדה נהג בו משה, דהיינו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, דהיינו גם שיעקב אביו לא ברכו לא ראה משה זה גם שהוא בן יעקב ובירך לוי במדה טובה, שבמדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חכמינו ז"ל (מגילה יב):

וזאת אשר דבר להם (בראשית מט, כח). יתבאר על פי הפסוק (תהלים מה, י) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואמרו חכמינו ז"ל (ראש השנה ד.) בשכר שחביבה תורה לישראל כו'. וקשה למה בשכר זה דייקא, הלא הם מחבבים גם שאר תאות. אך הענין, האדם כשנופל במחשבתו איזה תאוה תאות משגל או שאר תאות גשמיות יעלה על מחשבתו הנה דבר זה הוא נברא מאת ה' וכל מה שברא וכו', והוא תכלית הדבר וטעמו וכל דבר תכלית וטעם הדבר הוא יותר גדול מהדבר עצמו, ואם כן למה תתאוה לקטן וכלה ונפסד הלא טוב לי לעבוד ולהיות עבד להבורא ברוך הוא ולאהוב אותו שהוא תכלית כל דבר, ולא עוד אפילו אם אתאוה ואשיג איזה תאוה לא אשיג אלא תאוה אחת בעת ההוא ובעת אחרת תאוה אחרת אכן כשאעבוד את הבורא ברוך הוא באותו התלהבות אשיג ברגע אחד כל התענוגים. ובדרך זה יכול אדם לכוף את יצרו לעלות משפל המדריגות לרום המעלות. והנה אף על פי שדרך ההוא טוב, אף על פי כן אינה עיקר עבדות הבורא בזה הבחינה, כי עדיין הוא כעובד את עצמו מחמת שיש לו תענוג ושמחה בעבודתו, אך העיקר העבדות הבורא כדי לתת נחת רוח להבורא שיקבל הבורא תענוג ממנו וממעשיו וישתעשע עמו בשעשוע כאב עם הבן החכם כמו שאמר הכתוב (משלי כג, טו) בני אם וכו' ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא) והנה תאות העולם הזה הם נותנים לאדם תענוג והאדם מקבל ובאמת כל תאות העולם הזה כלים ונפסדים ובמה נחשב ותאות המשגל הוא להיפך האיש הוא המשפיע והאשה המקבלת והוא יש לו תענוג ממה שמשפיע הגם שמשפיע לזולתו. וזהו כוונת הגמרא בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם, שהמשפיע יש לו תענוג ממה שמשפיע, כך חביבה תורה ועבודת הבורא לישראל שעיקר עבודתם היא בחינות נותן שהם משפיעים שמחה ותענוג להבורא יתברך. וזהו פירוש הגמרא במסכת שבת פרק תולין אמר רב חסדא לבנתיה נקיט מרגניתא בחדא ידא וכו', פירוש שהקדוש ברוך הוא נקרא רב חסד אומר להעולמות העליונים שכולם הם בנותיו של הקדוש ברוך הוא והמה העוזרים לאדם בעבודתו יתברך שמו על פי הבא לטהר מסייעין לו. והנה דרך הראשון שאמרנו הוא שבנקל בא לאדם הסיוע במהרה. אך הדרך הב', הוא בקושי בא לאדם אחרי טורח גדול. ולאשה יש ב' בחינות דדים הם המשפיעים, והרחם הוא מקבל. זהו שאמר הקדוש ברוך הוא להעולמות העליונים מרגניתא אחוי, פירוש שבתחלה תעזרו לאדם שיהא אדם מקבל שפע ותענוג כמו דדים שהם משפיעים באופן דרך הא' הנ"ל וכד מצטערין ליה שיצטערו ויטרחו להשיג הבחינה עליונה הב' שהם יהיו משפיעים שפע ותענוג עם עבודתם להבורא יתברך ולכל פמליא של מעלה אז אחוי. וזה גם כן כוונת הפסוק (הושע ב, יח) והיה ביום ההוא תקראו אישי ולא תקראו עוד בעלי, כי בעל הוא משפיע ואיש הוא מלשון אדם העובד לא בשביל קבלת השפע מאתו רק שמשועבד לו לעשות רצונו. ועל פי זה יבואר הפסוק הנ"ל וזאת אשר דבר להם אביהם, כי יש אדם שמקבל שפע לפי כח קבלתו ולפי בחינתו ובאמת אין שוה קבלת אדם זה לקבלת אדם אחר, כי קבלת כל אדם לפי הכנתו קבלתו, אך לפעמים נותן הקדוש ברוך הוא אף שלא לפי הכנתו רק לפי רצונו של הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מכח קבלת אדם. והנה כל זה הוא בתחלה אין האדם יכול לקבל רק לפי כח מעשיו בפרט אם עבודתו הוא מבחינות הא' הנ"ל, אך אם עובד בבחינה הב' הנ"ל עובד הבורא רק לעשות ולמלאות רצון הבורא אז יכול לקבל אף לפי רצון עליון. וזהו כוונת הפסוק וזאת, כי בתפלה כשהוא עובד הבורא בבחינה הא' שהוא בחינות עלמא דנוקבא שרוצים להיות מקבלים, אז איש אשר כברכתו ברכם כל אחד לפי מדריגתו וכח קבלתו לזה כח של זאב ולזה כח הארי, ואחר כך כשיעלה על מדריגה הב' שיהיו הם המשפיעים בחינות עלמא דדכורא ברך אותם בכללות שאז יכולים לקבל השפע אף שאינה לפי בחינה שלו רק לפי רצון הבורא וכו'. והנה האדם כשמשיג רצון הבורא כשם שהבורא אין סוף כך רצונו אין סוף ומהרצון יבוא אל האותיות ולבוא אל המדריגה זו הוא מהאמונה מדריגה התחתונה אז יבוא אל השכל. ועל פי זה נראה לא יסור שבט מיהודה, שבט, היינו מלכות. ומחוקק, דהיינו שיבוא על החקיקה. הוא מבין רגליו, הוא האמונה:

וזהו גם הרמז במדרש (בראשית רבה כ) גדולה פרנסה מן הגאולה שהגאולה על ידי מלאך ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא גאולה על ידי מלאך שנאמר (בראשית מח, טז) המלאך הגואל אותי, ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא שנאמר פותח את ידך (תהלים קמה, טז) פירוש, כי מלאך הוא מעלמא דנוקבא כמו שכתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ופרנסה מעלמא דדכורא. וזהו פירוש אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום (שיר השירים ח, י) ככלה שנמצאת צנועה בבית חמיה משבחין אותה בבית אביה (פסחים פז.) והענין, כשעובד בבחינה א' הוא מעלמא דנוקבא נקרא כלה בבית חמיה, אכן כשהוא מן העובדים כדי שהבורא ברוך הוא יקבל תענוג כבחינה הב' אז משבחין אותה בבית אביה, היינו העולמות העליונים הם בבחינות נוקבא כדלעיל אמר רב חסדא לבנתיה. ויובן גם כן מה שכתוב במדרש הנ"ל הקיש הכתוב גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה בכפליים אף כו', הענין שכתוב בראשית חכמה שאדם בחטאו מקנה חלק רע בנפשו לפי בחינת החטא ואבר שחטא, כי כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים כן יש בנפש הרוחניות תרי"ג מצות. ולזה נקרא חלל בנפש, כי האבר ההוא נעשה חלל בחלק הקדושה ומקנה בחיצונים עד שיתמרק הנפש בגיהנם אם לא עשה תשובה, והיינו קשר כפול בעולם הזה ובעולם הבא וזה בא מחמת חלק הטומאה שמקנה בנפשו חלילה ועל זה נאמר (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. נמצא לזה צריך גאולה בכפליים וזהו (שם ל, ג) ושב ה' אלקיך כו' ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, פירוש שמחמת רחמנות הבורא יתברך ישיב תחלה את שבותך ואחר כך ישוב מה שהפיץ כביכול מהקדושה להחיצונים והיינו ה' אלהיך שמה. נמצא צריך הגאולה בכפליים כך פרנסה בכפליים שהקדוש ברוך הוא משפיע להעולמות והקדוש ברוך הוא מקבל מהם תענוג ודו"ק:

ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני (בראישת נ, יט). ואונקלוס תרגם ארי דחלא דה' אנא. והנה לפירוש הפשוט בפסוק אין להבין התרגום. ונראה, כי הכלל האדם בכל מדותיו צריך להדבק עצמו להבורא ברוך הוא במדת היראה, לירא את ה' הנכבד והנורא. במדת אהבה, לאהוב את ה' הגדול. במדת התפארת, שיקוים בנו ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג) וכן בשאר המדות וזה הוא עולם האמת. ואם תבין זה, תבין מאמר חכמינו ז"ל (מגילה יח.) מנין שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל, וגם מאמר חכמינו ז"ל (בבא בתרא עה:) מה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות אף הצדיקים, וגם מאמר חכמינו ז"ל (שם) עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא, וגם מאמר חכמינו ז"ל עתידין מלאכי השרת לומר לפני הצדיקים קדוש. והנה אם האדם דבוק בכל המדות להבורא יתברך אז הוא אינו תחת אלהים אדרבה הוא דבוק בה', ואם חס ושלום אינו מדבק עצמו בהמדות כנ"ל אז הוא תחת אלהים. וזהו הרמז מה שתרגם אונקלוס כי יוסף אמר התחת אלהים אני, וכי אני תחת אלהים, אדרבה אני דבוק בה'. וזהו שתרגם אונקלוס על זה ארי דחלא דה' אנא, אני דבוק בכל המדות להבורא יתברך:

ובהפטורה ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים. (מלכים א' ב, יא) כי ידוע מאמר זוהר הקדוש דוד לא קיבל מלכותו שלימתא עד דאתחבר באבהן. ויבואר על פי מאמר זוהר הקדוש בפרשת וישלח דף קס"ח דיוסף הניח לדוד שבעה ושלשים שנה ויתר השנים קיבל מאבות מאברהם ויעקב נמצא מלך על כל ישראל מן הימים אשר קיבל מהאבות אברהם ויעקב היינו ל"ג שנים:

סליק ספר בראשית