קדושת לוי/דרוש לשבועות
דרוש לשבועות[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
נשאלתי במדינת ליטא מפני מה נקרא חג שבועות בשם עצרת, והלא לא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת. והשבתי בשלשה אופנים.
אופן אחד, הוא על דרך הפשט, הלא נראה בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ברוך הוא. האחד, הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני בפסח אכילת מצה ודומיהן. והב', הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג שבועות אינו כן, רק מצוה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה ועל זה נקרא בשם עצרת:
אופן הב', לפי שאנו רואים בחוש השכל שכל הימים טובים נקרא שמותן על שם המאורע, דהיינו על שם מצוות הנוהגות וכן שאר מועדים, מה שאין כן יום שבועות אין נקרא על שם המאורע רק על שם מצות הספירה. והנה צריך להבין מפני מה נקרא יום טוב ההוא על מצוה שעברה, מפני שהוא כמו סיום מצוה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:) תיתי לי דכד מסיימי וכו', וכמו שבאיזה סיום מסכתא אזי גדול מאד השמחה ועושין סעודות גדולות כמו שראינו באיזה אנשי מעשה אשר תורתם אמונתם[1], ובאמת לשמחה זו מה זו עושה הלא כבר עברה המצוה ההוא, אבל הוא מנהג נכון כמו שפירש רש"י (במדבר כט, לה) על שמיני עצרת שקשה עלי פרידתכם, למה הדבר דומה לשר אחד שהזמין את המלך עם כל שרי המלוכה על סעודה אחת, אחר הסעודה כשרצה המלך לנסוע לביתו אז אמר למלך קשה עלי פרידתך ממני על כן עצור עצמך עוד בכאן בכדי שלא יפרדו איש מעל אחיו. והוא הדין כאן לפיכך נקרא שמיני עצרת, לפי שכל ימי החג מקריבים כמה פרים וכמה אלים, על זה אנו עושין שמיני עצרת בכדי לעצור עוד השמחה, וזה הטעם גם כן בסיום מסכתא. וזהו גם כן הטעם של החג השבועות שאנו עושין אותו יום טוב על סיום מצות ספירה שזיכה אותנו הבורא ברוך הוא. ועל זה נקרא בשם עצרת:
אופן הג', הוא על פי דברי הרמב"ן שפירש על פסוק (שיה"ש ב, ז) "מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה, כי ידוע שהתעוררות הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה, אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כי חפץ הוא מלשון כלי, דהיינו ההתעוררות ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי וזהו עד שתחפץ, עד כאן לשונו אף שאין זה לשונו ממש. והנה בשעת מתן תורה שהיה בוודאי לישראל אז התעוררות גדולה ולא היה להם עדיין שום מצוה לעשות להתעוררות כלי, מוכרח לומר שהיו מקיימים מצות הגבלה שהזהיר משה רבינו עליו השלום שלא ליגע בהר והם היו נעצרים מליגע, וממצוה הזה[2] היו עושים כלי להתעוררות, ועל שם זה נקרא בשם עצרת:
ויגד משה את דברי העם אל ה'. (שמות יט, ט) ועיין ברש"י "רצונינו לראות מלכנו". ויש להבין האיך רמוז זה בפסוק. והנראה על פי פשוט, דשפיר רמוז וכך הוא הפירוש, ויגד משה את דברי העם, כלומר דברי העם שהם מדברים. אל ה', שמדברים שרצונם להיותם אצל ה':
ונבאר הכתוב (שמות יט, ה-ו) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דלכאורה אינו מובן למה כתיב ממלכת כהנים דווקא, והא ג' כתרים הם כתר מלכות כו'. ותו למה כתיב ואתם תהיה לי ממלכת כהנים, מלת 'ואתם' הוא מיותר, דהא מדבר עמם עד עתה והוי ליה למימר ותהיו לי כו'.
והנראה לבאר בעז"ה, ונבאר הכתוב בזאת הברכה (דברים לג, ב) "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו", דקשה הוי ליה לומר וזרח 'לשעיר' לפי פירוש רש"י עיין שם. עוד הא דכתוב בריש הפסוק ה' מסיני, ואחר כך מפסיק באמצע וזרח משעיר כו', ואחר כך בסוף הפסוק כתיב ואתה מרבבות קודש, הוי ליה למימר זה אחר זה, ה' מסיני בא, ואתה מרבבות קודש, לפי פירוש רש"י, דהא זה מספר האיך שבא הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני עם רבבות קודש, ואחר כך הוי ליה למימר האיך שבא הקדוש ברוך הוא להאומות שיקבלו התורה דהיינו, וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן.
והנראה, דהנה חכמינו ז"ל אמרו מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון אם יקבלו התורה, ושאל עשו מה כתיב בה ואמר הקדוש ברוך הוא לא תרצח, ולא רצה לקבלה. ולישמעאל אמר לא תנאף, ולא רצה. ולכאורה קשה למה החזיר הקדוש ברוך הוא אחריהם, היתכן לומר שאם היו רוצים היה נותן להם.
אמנם טובה גדולה עשה הבורא לישראל במה שהחזיר עליהם שיקבלו התורה, שצפה הקדוש ברוך הוא על סוף דבר בקדמותו ועשה זאת למען עם נחלתו, דראה שיגזור עליהם שיהיו בגלות בין האומות, וחס ושלום שיעסוק ישראל עם הגוי וידבר עמו דיבורים בענייני צרכי עולם הזה, והגוי באמת משוקץ ומתועב וטמא מחמת זה ימשוך ישראל מעבודת הבורא שצריך הישראל לדבר עם טמא כזה וחלילה לקדושה לעסוק עם הטומאה, להכי החזיר השם יתברך על כל אומה ולשון שיקבלו התורה, ולכן עשו שלא היה רוצה לקבל לא תרצח. אמנם יתר התורה היה רוצה לקבלה להיות עבד הבורא והיה לעשו קצת חשקות להיות עבד הבורא, וכן ישמעאל לא רצה לא תנאף אמנם יתר התורה היה רוצה לקבל להיות עבד הבורא. וידוע דכל מה שהיה אז בשעת מתן תורה נשאר עתה רשימה, ולכן נשאר הרשימה בין האומות מה שהיה להם קצת חשקות להתורה.
והפעולה מזה עתה כשמדבר איש הישראל עם הגוי, ממשיך הישראל מן הגוי רשימה שיש בו מקצת חמדתו שהיה בו אז לקבל התורה ונוטל הישראל לעצמו. ולזה כתוב בכתבי האריז"ל שנגלו ישראל בין האומות לברר נצוצות קדושות שנאבדו בקליפה, והיינו כנ"ל, שכל איש הישראלי שמדבר עם הגוי ממשיך הישראל הקדושה שיש בהגוי. הגם שישראל בלא זה הם קדושים, מכל מקום גם זה טוב. כמשל לעשיר שיש לו מאה אלפים אדומים, אף על פי כן כשמייתר עוד אדום זהב אחד גם הוא טוב לו.
וכן בשעת מתן תורה שקבלו ישראל את התורה, אז ירד להם כל השתוקקות של כל העולם, גם הקצת השתוקקות שהיו משתוקקים כל אומה ואומה לקבל התורה ירד לישראל בשעת מתן תורה, והיה להם תאוותם ותאוות כל האומות. וזה היה כוונת השם יתברך שירד תאוותם לישראל ונתערבו הנצוצות קדושות בקליפה וצריכין ישראל להמשיך ולהעלותם עתה בגלות.
ולכן אמרו חכמינו ז"ל (שבת פט.) שהיו המלאכים רוצים לקבל התורה והשיב להם הקדוש ברוך הוא כלום אב ואם יש בכם, שהשם יתברך עשה זה בכוון שיתעוררו המלאכים שיתאוו לקבל התורה כדי שאחר כך ירד תאותם אל ישראל. ולכן אמרו חכמינו ז"ל בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא אנכי נפל רעדה על כסא הכבוד, כי כל היראה והאהבה שהיה בעליונים ובתחתונים הכל ירד לישראל בשעת מתן תורה:
וזהו כוונת הכתוב 'וזרח משעיר למו' (דברים לג, ב), פירוש שהזריח השם יתברך לישראל משעיר כנ"ל, שלהכי החזיר הקדוש ברוך הוא על עשו לקבל התורה, שתאוותו שהיה לו קצת תאוה האיר על ישראל בשעת מתן תורה. 'הופיע מהר פארן' כנ"ל, מישמעאל שהיה לו קצת תאוה האיר על ישראל התאוה שלו. 'ואתה מרבבות קודש', פירוש שהביא לישראל גם כן התאוה של הרבבות קודש של מלאכי מעלה, שיזריח כל החמדות והתאות על ישראל מה שהתאוו כל עליונים ותחתונים לקבל עול מלכותו עליהם. 'מימינו אש דת למו', פירוש מימינו, כלומר מהתאוה שהיה להם לכל אומה ואומה בא להם אש כנ"ל שכל התאות באו לישראל.
והנה היה לישראל לעבוד להבורא מהתאוה שיש להאומות וגם כן תאוה לישראל לעבוד להבורא מחמת עצמן. ואלו שני בחינות נקראים יראה פנימיות[3] ויראה חצוניות[4]. דזה התאוה שבא להם מחמת האומות זה נקרא יראה חצוניות, פירוש שעיקר תאות של האומות מחמת שהבורא הוא השליט ובידו לגדל ולחזק לכל, דהיינו על מנת לקבל פרס שכשיעשו מצוותיו ישלם להם שכר טוב, כי העולם שלו וכמו שחפץ כן הוא עושה. מה שאין כן תאוותם של ישראל עצמן נקרא יראה פנימיות, שהשתוקקותם להיות עבדי הבורא לעשות מה שהוא חפץ כדי שיהיה לו תענוג, לא בשביל שכר ועונש.
וזהו פירוש "והייתם לי סגולה מכל העמים", כלומר שאהבה שיהיה לכם אלי 'מכל העמים', פירוש מהאומות הנ"ל, דהא כל תאוות האיר על ישראל כנ"ל, זה יהיה רק מחמת 'כי לי כל הארץ', כנ"ל מחמת שכר ועונש. 'ואתם', פירוש התאוה שיהיה לכם מעצמיכם, 'תהיו ממלכת כהנים', פירוש כי יש ג' כתרים. כתר תורה, כהונה, ומלכות. כתר מלכות אינו בירושה. וכתר תורה גם כן אינו בירושה. כתר כהונה הוא בירושה. וזהו שאהבה שלכם מעצמיכם יהא כמו כתר כהונה שהוא מחמת ירושה, כן אהבה שלכם מחמת אבותיכם שהשתוקקו להיות עבדי הבורא וכן לא נפסק האהבה לדורות, 'וגוי קדוש', שתכספו להיות עבדי הבורא לעשות לו תענוג, לא מחמת שכר ועונש:
מה שאמרו חכמינו ז"ל (מנחות סה.) בויכוח בין הצדוקים ור' יוחנן בן זכאי בשבועות, שהצדוקים אומרים שבועות אחר השבת.
הכלל ידוע בענין הז' מדות, מדות האהבה ויראה ושאר מדות כו'. והנה באמת הם מורכבים, כי אהבה כלולה ביראה וכן יראה כלולה באהבה וכן שאר המדות. אבל האפיקורסים אינם מאמינים בזה. והנה יום ראשון בשבוע רומז על מדת אהבה. ויום שני על מדת יראה. וכן כל ימי הספירה.
והנה אנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים שכל המדות הם מורכבים זה מזה, ולזה אף על פי שחג השבועות מורה על מדת אהבה, לפי אמונתינו חל שבועות אפילו ביום שני וכן בשאר ימים ולא דייקא ביום ראשון כאשר הצדוקים האפיקורסים אומרים, כי כפי אמונתינו שחג שבועות יחול גם כן בכל יום מהשבוע, נמצא יום ראשון מהספירה יחול גם כן בכל יום מהשבוע. אבל לפי דעת הצדוקים חס ושלום אם כן יום ראשון של ספירה יהיה דייקא ביום א'.
וזהו רמז שהם אמרו "משה אוהב ישראל היה", שהם אינם מאמינים שהמדות מורכבים ונמצא האהבה אינה כלולה ביראה וכן שאר המדות, דהיינו ממדות הנזכרים. ור' יוחנן בן זכאי השיב להם שעל כן המדות הם כלולים ומורכבים זה בזה. וזה שאמר שמשה עיכב את ישראל במדבר ונמצא האהבה כלולה ומורכב[5] ביראה:
טעם על שקורין בשבועות מגילת רות. שמבואר בזוהר הקדוש על פסוק (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו', שבא אל עשו שיקבל התורה ולא רצה, ואמר שיתנו לישראל והודה גם כן על הבכורה שהוא של יעקב ונתן מתנה לישראל שיקבלו את התורה, וכן ישמעאל לא רצה לקבל, ואמר שיתנו לישראל והודה שהוא אינו זרע אברהם, רק יצחק הוא זרע אברהם, וגם אמר שיתן מתנה לישראל עיין שם בזוהר הקדוש.
וזהו הטעם בגמרא (זבחים קטז.) באו האומות אצל בלעם כו' אמר ה' עוז לעמו יתן, פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, היינו כיון ששמעו שישראל מקבלים התורה ושוב לא יחזיר הקדוש ברוך הוא עליהם שיקבלו כו' ופתחו כו', כלומר יקבלו בשלום.
והנה צריך להבין מה זה המתנות שנתנו האומות לישראל בכדי שיקבלו התורה. המתנות הוא הנשמות אשר היו חבושים ביניהם, זה הנשמות הקדושות שהיו חבושים בהם החזירו שיתגיירו, זה הוא המתנות שנתנו האומות לישראל, כמו רות שהיתה בה נשמה גדולה שממנה בא משיח. וזהו הנשמה נתנו האומות לישראל בכדי שיקבלו התורה, וכן שאר נשמות קדושות, אבל העיקר נשמת רות שממנה בא משיח. לכך קורין רות בשבועות לרמז על הנ"ל, שנשמתה יצאה משביה מבין האומות על ידי מתן תורה כנ"ל:
או יבואר, הטעם שאנו קורין רות בשבועות. ויבואר בו מה דאמרינן בגמרא (סנהדרין קח.) "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא".
כי הנה תאות ישראל לעולם הבא. ובוודאי אין הטעם משום תענוג גשמי חס ושלום ושיהיה שם במנוחה גדולה מלאים כל טוב, רק עיקר הטעם ששם בעולם הבא ישיגו גדולת הבורא ברוך הוא, אשר בעולם הזה מיגע עצמו ביגיעות עד שהוא משיג השגה קטנה כחודה של מחט מגדולת הבורא ברוך הוא, כי עיקר תאוות הצדיקים כי שם ישיגו גדולת הבורא ברוך הוא עד אין סוף ועד אין חקר.
והנה דור המדבר ראו הניסים על הים וראו על הים גדולת הבורא ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל ראתה וכו', ואמרו 'זה אלי ואנוהו' (שמות טו, ב), וגם עמדו בשעת מתן תורה וראו גם כן גדולת הבורא עד אין סוף, ונמצא שלא נשאר להם שום חלק השגה לעולם הבא. ועיין בשל"ה על פסוק (דברים ה, כא-כב) 'ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו כו' ועתה למה נמות' כו', עיין שם.
ובזה מבואר הטעם מה שאנו אומרים רות בשבועות, כי כל ישראל מחכים ומצפים על ביאת המבשר במהרה בימינו. ובאמת עיקר הטעם מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המשיח לא מחמת תענוגי[6] הגשמיים, רק עיקר מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המבשר, עיקר הטעם כי אז נשיג גדולת הבורא עד אין סוף, ואז יהיה עיקר עבודתינו ומחשבותינו בגדולת הבורא ברוך הוא כדכתיב (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כו'.
וכשאדם מחכה ומצפה לאיזה דבר ורוצה להשיגו ואינו יודע טעם הדבר, כי עדיין לא השיגו מעולם הדבר ההוא, אז אינו מצפה ומחכה כל כך, כיון שעדיין לא השיג כלל על הטובה ההוא כל ימיו. אבל כשכבר היה לו התענוג ההוא בעולם, אז יודע טעם הדבר ואז מחכה ומצפה לו יותר. כמו כן אנו מחכים ומצפים על ביאת המשיח, מחמת שאנו רוצים להשיג גדולת הבורא ברוך הוא, וזהו עיקר התענוג שלנו כדכתיב ומלאה הארץ דעה את ה'. ומנין אנו יודעין התענוג הזה מעבדות הבורא כדי שנחכה ונצפה לו, הוא מחמת שהשגנו תענוג זה במעמד הר סיני בשעת מתן תורה.
ונמצא עיקר מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המבשר, כדי שאז יעבדו את הבורא ברוך הוא בשכל גדול וישיגו גדולת הבורא עד אין סוף וחקר. ובמגילת רות כתיב שם לידת המשיח שבא מדוד המלך, לכך קורין אותה בשבועות שהוא שעת מתן תורה, כדי שעל ידי זה נחכה ונצפה לו:
ועוד טעם מה שאנו אומרים רות בשבועות. יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (יומא עב:) שלשה כתרים בעולם. כתר כהונה, כתר מלכות, כתר תורה. כתר כהונה, נטל אהרן. כתר מלכות, נטל דוד המלך. כתר תורה כו', שמא תאמר כו' שנאמר 'בי מלכים ימלוכו'. נמצא עיקר כתר מלכות שזכה בה דוד המלך עליו השלום, הוא על ידי התורה שנאמר בי מלכים כו'. ולטעם זה אנו אומרין רות בשבועות שהוא שעת מתן תורה, ששם כתיב לידת דוד המלך שזכה בכתר מלכות, להורות שעל ידי כתר תורה שכתוב בה בי מלכים כו', זכה דוד על ידה לכתר מלכות. ודו"ק:
בגמרא (פסחים סח:) אמרינן הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. רצה לומר, דבפסח אדם שמח שגופו שמח שיצא מעבדות דהוא טובות הגופני. אמנם שבועות דהשמחה הוא נתינת התורה והיה קשה לגוף לשמוח, דהא מתן תורה הוא רק טובות רוחניות, לזה אמרו בעצרת דבעינן נמי לכם, שישמח הגוף, דיאמין שהתורה הוא חיי העולם הבא ועולם הזה, ואורך ימים בימינה ובשמאלה כו' (משלי ג, טז), ורפאות תהיה לשרך כו' (שם ג, ח), ובזה יתענג גופו גם כן ויתעלס גם כן בשימו דברים אלו על לבו:
רבותינו ז"ל אמרו (דב"ר ג) התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. אפשר לומר, דהרמז דעל ידי מתן תורה יש כח בישראל, כמאמר רבותינו ז"ל (תענית כג.) אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים כו'.
והנה גוון לבן כולל כל הגוונין שמקבל כל הגוונין, וזה מרומז על השם יתברך שכולל הכל. ושחור אינו כן, שאינו כולל כל גוונין רק גוון שחור שיש בו, זה מרומז על בן אדם.
וזהו שעל ידי נתינת התורה זכו ישראל שה'אש שחורה' יהיה 'על גבי', רצה לומר למעלה מ'אש לבנה', דהיינו שישראל יהיו למעלה, כביכול יהיה יותר פועל דברי ישראל מדברי הקדוש ברוך הוא, כמאמר רבותינו ז"ל (מו"ק טז.) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטלה:
מה שמקשים למה כל הימים טובים לא נקראים עצרת רק שבועות. על פי הפשט לא קשה מידי, דעצרת הוא לשון עצור ממלאכה, ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבוד והאיך יקרא עצרת, מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם ממלאכת דבר האבוד נקרא עצרת, על שם שעצורים ממלאכה. וקל להבין:
או יבואר על מה נקרא שבועות עצרת, ויום טוב שמיני של חג הסוכות נקרא גם כן עצרת. כי הנה יש שני בהירות אשר הבורא מאיר על ישראל. האחד, הוא מה שהבורא מאיר על ישראל מחמת שישראל עושים מצוותיו וחקותיו. ואחד, מה שהוא בא לא מחמת קיום מצוותיו, רק מחמת רוב קדושה אשר באלו הזמנים.
ועתה נבאר החילוק, כי הנה הבהירות מה שהוא עבור קיום המצוות, הבהירות הזה יש לו צמצום וסוף וכבר הבהירות בא בצמצום, כי המצוות יש להם סוף. אבל הבהירות מחמת רוב הקדושה אין לו צמצום עדיין.
והנה בסוכות ובפסח הבהירות מאיר מחמת קיום המצוה אשר מקיימים באלו הימים. בסוכות מצות סוכה ולולב, ובפסח מקיימים מצות מצה ושאר מצוות אשר באלו הימים כידוע. אבל בשבועות ובשמיני עצרת באלו הימים אין שום מצוה כלל. והבהירות אשר באלו הימים, הבהירות הוא עדיין בלא צמצום, וצריכים אנו לצמצם הבהירות עד שהעולמות יקבלם[7], כי אם בלתי צמצום הבהירות אי אפשר שהעולמות יקבלו הבהירות, וכל אחד ואחד צריך לצמצם הבהירות לדבר הצריך לו, דהיינו לשכל ולבנים ולחיים ולפרנסה, כל אחד ואחד כפי הצריך צריך לצמצם הבהירות, ועל הבחינה הזאת נקרא שני ימים טובים שמיני של סוכות ושבועות - עצרת, כי מלת עצרת רומז על הצמצום מלשון ותעצר וכו' (במדבר יז, יג), כלומר עשה צמצום וגבול להבהירות. והרמז, כי בשני ימים טובים אלו צריך האדם לצמצם הבהירות, בכדי שהעולמות יכולים לקבל את השפע, כי אם בלתי שיצמצם השפע, בלתי באפשרי להעולמות לקבל השפע. ודו"ק:
הנה בתחלה הוא המחשבה, ואחר כך בא האהבה, ואחר כך כשמסתלק האהבה, אז מחמת אשר היה בתחילה האהבה, מחמת זה נשאר הרשימה, ורשימה הזאת נקרא מחוקק ומצויר. וזהו (בראשית מט, י) "ומחוקק מבין רגליו", כי המדה אשר שם מחוקק ומצויר נקראת 'רגלים', והמדה הזאת אשר שם מחוקק ומצייר נקרא 'לוחות העדות'.
והרמז הוא כך, כי 'עדות' הוא בעמידה והוא רגלים, ובבחינה הזאת ארבעה שבועות הראשונים של ספירה שלפני שבועות, באלו הזמנים יש התגלות עולם המחשבה, וג' שבועות אחרונים של ספירה יש התגלות עולם האהבה. ובשבועות מתגלה המדה הזאת אשר שם מחוקק ומצויר, ובבחינה הזאת בשבועות הלוחות העדות. והרמז הוא, כי בימים האלו מתגלה המדה אשר שם מחוקק ומצויר, וכאשר בארנו שהמדה הזאת נקרא לוחות העדות, והרמז הוא, כי עדות הוא בעמידה והוא הרגלים ואשר שם החקיקה:
[8]ועתה נבאר סוד שם אדנ"י וצרופיהן. והנה הדבר ידוע שהאל"ף, רומז לעולם השרפים. וד', רומז על עולם החיות הקודש. והנו"ן, רומז לעולם אופנים. ויו"ד, רומז לעולם כסא הכבוד.
והנה הדבר הוא כך, על דרך משל כשאדם בונה בנין, אזי הבנין היא תחלה במחשבה. והנה כשמחשבת הבונה על ראש הבנין, אז ראש הבנין נקרא תחלת המחשבה. וכשמחשבת הבונה ההוא על אמצע הבנין, אז האמצע הבנין נקרא תחלת המחשבה. וכשמחשבת הבונה הוא על תחת הבנין, אז תחת הבנין נקרא תחלת המחשבה.
ובבחינה הזאת הוא סוד שם אדנ"י וצרופיהן. והוא על דרך משל הנ"ל, כשאל"ף בראש, הרמז הוא על הסתכלות עולם השרפים. וכשמסתכל על עולם החיות הקודש אז הד' בראש. וכשמסתכל על עולם אופנים אז הנו"ן הוא בראש. וכשמסתכל בכסא הכבוד אז היו"ד הוא בראש. ועל דרך זה הוא צרופי שם אדנ"י.
ואם תקשה בעיניך על מה באים שאר אותיות. הנה הדבר הזה נבאר על דרך משל, כי הנה כשמחשבת הבונה הוא על ראש הבנין, אז צריך גם כן ליתן מחשבתו על אמצע הבנין ותחת הבנין, כי צריך לבנות ראש הבנין בבנין שיוכל לעמוד על אמצע ותחת הבנין. וגם כשמחשבת הבונה הוא על סוף הבנין, אז צריך גם כן ליתן מחשבתו על ראש ואמצע הבנין איך יעמוד האמצע וראש הבנין עליו. וגם כשמחשבת הבונה הוא על אמצע הבנין, אז צריך גם כן לעלות במחשבתו על ראש וסוף הבנין, דהיינו איך יסבול הסוף הבנין ואיך יעמוד עליו הראש הבנין.
והנה על דרך זה הוא גם כן כשמחשבת הבורא יתברך על עולם האופנים, אז צריך גם כן להסתכל בעולמות אשר למטה ממנו, דהיינו איך יקבלו ממנו ואיך ישפיע עליהם, וגם צריך להסתכל על עולמות אשר למעלה מזה העולם איך יקבל הוא ממנו ואיך ישפיעם עליו, ואף על פי כן עיקר מחשבתו הוא על העולם אשר רוצה לתקן, רק מחמת תיקון זה העולם, צריך גם כן להסתכל גם בשאר עולמות שלמעלה ושלמטה ממנו. ועל בחינה הזאת כשהמחשבת הבורא יתברך לתקן עולם החיות, אז הד' בראש ואחר כך האל"ף ואחר כך שאר האותיות. ובבחינה הזאת צא וחשוב שאר צרופיהן. ודו"ק. ובחינה הזאת נקרא 'קשוטי כלה':
ונבאר אותו על דרך משל, למשל המלך עשה לעבדיו, לאחד ראש, ואחד עשה ראש יותר גדול, ולאחד עשה ראש על כל ראשים, והם יושבים לפניו. ובתחילה יושב לפניו הראש על הראשים, ואחר כך כל אחד כבחינתו. והנה כשהמלך רוצה להראות לעיני כל ולהתפאר במלכותו ולהראות ממשלתו אשר בידו להשפיל ולהרים כפי רצונו והכל ברצונו, אז לפעמים לראש על הראשים עושה ראש פשוט ולראש פשוט עושה ראש על הראשים כרצונו, לזה להשפיל ולזה להרים.
והבחינה הזאת אצל המלך נקרא 'קשוטים', כי המלך מקשט עצמו במלכותו. ובבחינה הזאת כשמהפך השם אדנ"י, כאשר בארנו שארבעה אותיות אלו רומזים לארבעה עולמות זה למעלה מזה. ולפעמים כשמשנה ומהפך השם הזה ועושה לפעמים הד' בראש ולפעמים הנו"ן בראש ולפעמים היו"ד בראש, זאת נקרא 'קשוטי כלה'.
והבחינה הזאת רמוזה בספר יצירה, "כיצד שקלן והמירן וצרפן זו בזו", כי מלות[9] 'המירן' רומז על חלופי אותיות, לשון הכתוב (ויקרא כז, י) ואם המיר ימיר וכו', ולשון והיה הוא ותמורתו.
ובבחינה הזאת הוא כל צרופין של אלפא ביתא, כי ידוע 'באורייתא ברא קודשא ברוך הוא עלמא', באלו האותיות, וכל אות מיוחד לעולם מיוחד. וזהו עלה בבחינה הזאת כאשר בארנו בתחילה, כי הצרופים רומזים על בחינה הזאת, כי כשברא עולם העליון, אז הסתכל גם כן בעולם התחתון איך יהיה מקבל העולם התחתון ממנו ואיך ישפיע עליו, ועל דרך זה הצירוף הוא א"ת. ועל הבחינה הזאת כשעלה ברצונו הפשוט העולם השני של עולם התחתון למעלה מעולם התחתון, אז הסתכל גם כן בעולם העליון איך יהיה ואיך ישפיע עליו ואיך יקבל ממנו, וזה הצירוף הוא א"ש. ועל דרך זה כשרצה לברוא עולם השלישי למעלה מעולם התחתון, אז גם כן הסתכל בעולם העליון איך ישפיע הוא עליו ואיך יקבל ממנו, ועל הבחינה הזאת הצירוף הוא א"ר. וגם הסתכל בעולמות אשר למטה ממנו מעולם השלישי איך הם יקבלו ממנו ואיך ישפיע עליהם. ועתה צא וחשוב ודו"ק היטב, ותבין כל צרופי התורה על דרך שבארנו. ודו"ק:
לכך לא קבלו ישראל את התורה תיכף אחר יציאת מצרים אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס, מחמת גודל הניסים שנעשו להם לכך הם מקבלים התורה, לכך המתין להם הקדוש ברוך הוא מעט, ובינו לבינו שכחו מעט הניסים שנעשה להם, כמאמר הכתוב (במדבר כ, ב) 'ולא היה מים לעדה וילונו', ואחר כך קבלו התורה ואמרו 'נעשה ונשמע', מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה:
ויוצא משה את העם כו' (שמות יט, יז). כתוב בפרקי ר' אליעזר שישראל היו ישינים והוא אמר להם עמדו, ומביאו במגן אברהם הלכות שבועות.
ונראה הטעם[10] למה היו ישראל ישינים, משום שהקדוש ברוך הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון שיקבלו אותה והם לא רצו ואמרו להקדוש ברוך הוא לך מעמנו, ככתוב בפרקי ר' אליעזר. וישראל היו סבורים שיתעכב הדבר אולי ירצו האומות לקבל התורה. ובאמת האומות לא רצו לשמוע מפי ה' מה שכתוב בתורה ולא היה עיכוב, אבל הם סבורים שיתעכב כנ"ל ולכך היו ישינים:
הלוחות הראשונות נשתברו מחמת ששלטה בהם עין הרע. וזה עין הרע היה מן האומות, שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על האומות ונתנו האומות עין הרע בהלוחות הראשונות. אבל לוחות האחרונות שלא ראו אותם שום אומה ולשון, ולכך הם קיימים, ועתיד הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא להחזיר את הלוחות הראשונות לישראל:
בארבעה פרקים בשנה העולם נידון כו', בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כו' (ר"ה טז.). הנה השם יתברך הוא אין סוף, ובדבר ה' שמים נעשו, וכל הברואים והדיבור היה כביכול בצמצום אצלו יתברך כיון שהוא אין סוף, והדיבור שבו נבראו כל הברואים, צמצם עצמו בעולם השרפים כמדריגתם וכן בעולם החיות כמדריגתם וכן בכל העולמים עד עולם העשיה שהיא עולם התמורה.
ולכך נאמר במעשה בראשית 'ויאמר', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, א) ביו"ד מאמרות נברא העולם. ו'מאמר' הוא לשון תמורה על שם הפסוק ואם המיר ימיר.
והנה הדיבור עצמו של הקדוש ברוך הוא צמצם עצמו בעולמות כו', ולכך הדיבור עצמו של הקדוש ברוך הוא, הוא המחיה כל העולמות. ולכך נברא העולם בב', כי התורה מתחלת בב', כי בי"ת הוא לשון בית, כי בית הוא כלי, כן זה העולם כלי שבו צמצם עצמו הדיבור של הקדוש ברוך הוא.
והנה ידוע כי הדיבור שהוא המחיה כל העולמות הוא א', כי הוא המחיה כל העולם והוא המאיר לכל, ולכך 'אור' התחלתה באל"ף. ובשבועות מגלה עצמו הדיבור שבו נברא כל העולמות, ולכך התחלת הדברות באל"ף 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ, ב). ונמצא בראש השנה הוא התגלות הצמצום מדיבור הקדוש ברוך הוא תוך העולמות, ובשבועות הוא התגלות הדיבור עצמו:
בשולחן ערוך סימן תצ"ד הקשה המגן אברהם האיך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו, הלא קיימא לן כר' יוסי דאמר בז' בסיון ניתנה תורה עיין שם, ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון.
ונראה לי לתרץ, דהנה כתיב (שמות יג, י) "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". והענין הוא דצריך להבין האיך אנו אומרים 'זמן חירותנו' בפסח ו'זמן מתן תורתינו' בשבועות בכל שנה ושנה, הא כבר עבר כמה זמנים טובא.
אבל הענין כך הוא, שבכל שנה בעת שאנחנו בני ישראל מקיימים מצות הבורא ברוך הוא, היינו מצות השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח ושאר מצוות התלוים בה, אזי נתעורר עלינו בחסדו הגדול הארה גדולה, כמו שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים הארה גדולה מאוד בשכר המצוות שקיימו, כמו כן גם אנחנו מבני בניהם כשאנחנו מקיימים המצוות אזי אנחנו מקבלים גם כן הארה שהיה לאבות בפסח, ולכן אנו אומרים בפסח זמן חירותינו, ובשבועות זמן מתן תורתינו, כי מתעורר עלינו כך זמן חירות וזמן מתן תורה כפי מעשינו הטובים וקיום מצוותיו.
והנה יציאת מצרים היה על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו, וכן המתן תורה מפי הקדוש ברוך הוא, וכשם שהוא חי לעד וקיים לנצח, כן דבריו חיים וקיימים לעולם, לכן על ידי קיום מצוותיו אנו מתעוררים בכל דור ודור זה הארה[11], בפסח זמן חירותינו ובשבועות זמן מתן תורתינו, נמצא אנחנו מקבלים הארה קדושה מהארה הגדולה שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים ובשעת מתן תורה.
נמצא הימים הראשונים שהיו בעת יציאת מצרים ובעת מתן תורה המה משפיעים ונקראים 'דכר'. ועכשיו בזמן הזה בפסח ובשבועות המה מקבלים ונקראים 'נוקבא. והנה תיבת 'ימים' הוא דכר, ותיבת 'ימימה' הוא נוקבא. וזהו ושמרתם את החוקה הזאת למועדה מימים, הוא דכר. ימימה, הוא נוקבא. כלומר, שתהיו מקבלים הארה גדולה בכל שנה מההארה הגדולה שהיה לאבותינו הקדושים בעת יציאת מצרים ובעת מתן תורה:
ולפי דברינו יש לתרץ קושית המגן אברהם בטוב טעם ודעת. דהנה זה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (שבת פז.) שיום אחד הוסיף משה מדעתו, דהקדוש ברוך הוא אמר למשה (שמות יט, י) 'לך אל העם וקדשתם היום ומחר', ומשה רבינו אמר (שם יט, א) 'היו נכונים לשלשת ימים' גו'.
והנה מה שאמר הקדוש ברוך הוא קיים לעד, ובדעתו היה ליתן התורה לישראל בששה בסיון, רק שמשה רבינו עליו השלום הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו והיה קבלת התורה ביום נ"א, אבל ההארה הגדולה מקבלת התורה, העיקר היה בששה בסיון על ידי משה רבינו[12] כמו שהיה בדעתו של הקדוש ברוך ליתן בששה בסיון, רק במעשה היה בזי"ן בסיון על ידי משה רבינו עליו השלום שהוסיף מדעתו.
ונמצא מוכח דבששה בסיון היו מוכנים לקבל התורה ונפסקה זוהמתן של ישראל, וגם הקדוש ברוך הוא מוכן ליתן התורה. וכן היה במחשבת הבורא 'כביכול' בדיבור שאמר וקדשתם היום ומחר, ליתן התורה בששה בסיון והיה אז קבלת התורה, רק במעשה היה בז' בסיון על ידי משה רבינו עליו השלום שהוסיף מדעתו, וגם אז היה הארת ושמחת נתינת התורה.
והנה מחשבת הבורא ודיבורו כביכול וקדשתם היום ומחר, שהיה בששה בסיון, עשה רושם לדורות, לכן אחר שאנו מקיימים המצוות התלוים בעצרת, הארת נתינת התורה לדורות בששה בסיון, שגם באותו זמן היה הארה גדולה ומחשבתו ודיבורו של הקדוש ברוך הוא. הגם שבמעשה היה בז' בסיון, אמנם מחשבתו ודבור של מקום שהיה בששה בסיון שהוא חי וקיים עשה רושם לדורות, שלדורות נתגלה שמחת התורה בששה בסיון זמן מחשבתו ודיבורו של הקדוש ברוך הוא, ועל כן אנו אומרים בששה בסיון 'זמן מתן תורתינו', שלדורות מקבלים הארת נתינת התורה בששה בסיון שהיתה אז במחשבתו ודבורו כביכול ליתן תורה וכבר היו הכל מוכנים וכמו שאמרנו.
אפס בז' בסיון שהיה במעשה מתן תורה על ידי משה רבינו עליו השלום, גם כן נתגלה הארה ושמחה לדורות, לכן יום טבוח של עצרת לבית שמאי ונדרים ונדבות לכולי עלמא לאחר עצרת, ויותר קדוש אסרו חג של עצרת מכל אסרו חג של שאר המועדות, וכפי מה שכתבנו לעיל:
כל הימים טובים צריכין להיות להם רמז בחג השבועות, שהוא זמן מתן תורה, בתורה כלול כל הימים טובים. ואם כן בעת נתינתה מהכרח שיכלול כל הימים טובים בו.
וראש השנה מרומז בו, 'וקול שופר חזק מאוד' (שמות יט, יט) במתן תורה. ובראש השנה גם כן שופר.
וסוכות מרומז, דישיבת סוכה 'תחות גדפיה שכינתו', וכן במתן תורה. וגם אי אפשר להחזיק שבועות רק אחר ספירות ז' שבועות כמאמר בזוהר[13] הקדוש, דהכוונה הוא על ז' ימי הבנין, וענין נטילת לולב גם כן כוונה זו.
ופסח גם כן כוונה אחת עם שבועות, כמבואר בדברי האריז"ל דשבועות הוא יום ח' של פסח כמו שמיני עצרת מסוכות.
אמנם ענין יום הכפורים צריך לדעת האיך מרומז בו. אפס חכמינו ז"ל אמרו בגמרא (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג) בג' דמוחלין עוונותיהם ואחד מהם הוא חתן, וכיון דמוחלין לחתן וודאי מוחלין גם כן לכלה, דמאי בינייהו תרווייהו נשואים זה לזה. וחכמינו ז"ל אמרו (תענית פ"ד מ"ח) 'ביום חתונתו זה מתן תורה', נמצא כיון דהיה נשואין בשבועות ואנו הכלה נמחל לנו עונותינו, אם כן זהו רומז ליום הכפורים בשבועות, דביום הכפורים מוחלין עוונות גם.[14]
[15]ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה. (רות ב, יב). והנה קשה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.
והתירוץ הוא כך, לפי שיש בני אדם שעושין מצוה עם פעולה, ויש בני אדם שעושין מצוה בלא פעולה, וזהו ידוע ששכר פעולה יש בהאי עלמא.
וזהו 'ישלם ה' פעלך', דהיינו שכר פעולה, אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק שהיא תלויה ומשמרת[16] לעתיד לבא. וזהו פירוש הפסוק 'ותהי משכורתך שלימה', כלומר שהיא משמרת לעתיד לבא בלי שום נגיעה בהאי עלמא, כי בוודאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:
- ^ צ"ל "אומנותם".
- ^ "הזו".
- ^ "פנימית".
- ^ "חיצונית".
- ^ "ומורכבת".
- ^ "תענוגים".
- ^ "יקבלוה".
- ^ שייכות ענין זה לשבועות, משום שנהגו לכוון בצירופים אלו ב"תיקון ליל שבועות"..
- ^ צ"ל "מלת".
- ^ רבינו בא ללמד סניגוריה על ישראל שלא היה זה מעצלות אלא מכוונה טובה דוקא.
- ^ ר"ל זו ההארה.
- ^ תיבות "על ידי משה רבינו" נראים טעות סופר.
- ^ אולי צ"ל "הזוהר".
- ^ ר"ל דביוה"כ גם כן מוחלין עוונות כמו בשבועות, ויתכן שחסר כאן כמה מילים וצ"ל גם בשבועות מוחלין עוונות.
- ^ בחלק מהדפוסים קטע זה מחובר בטעות לקטע הקודם.
- ^ "ומשומרת".