קדושת לוי/בא

<< · קדושת לוי · בא · >>

פרשת בא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו כו (שמות י, יא)'. ראוי לדקדק למה נאמר בא אל פרעה, ובמקום אחר נאמר לך אל פרעה. עוד, למה במכת ארבה נאמר כי אני הכבדתי את לבו. ויבואר, כי הענין הוא שיש שני סוגי ניסים הנעשים לישראל. אחד, שהשם יתברך מעניש את המריעים לישראל ואזי חדלו הרע, שנית שהשם יתברך מהפך לבב השרים ויועצים עליהם לטובה. והנה באחשורוש לא מצינו שנענש רק המן אבל אחשורוש הפך השם יתברך לבבו לטובה על עמו בית ישראל. וזהו הרמז בתורתינו שהנה כל מכה שימש חודש אחד, ובחצי ניסן היה מכת בכורות, ומכת ארבה היה בתחילה בחצי שבט שלושים יום קודם לפורים. וזה הרמז כי אני הכבדתי את לבו, שלבו מסור אצלי ומדה טובה מרובה נמצא אם מסור אצלי להכביד את לבו מכל שכן שאוכל אני להפוך לבב השרים והיועצים לטובה על עמו בית ישראל. וכמו ששואלין ודורשין שלשים יום קודם כו', כן היה הרמז שלשים יום קודם לפורים שיהפוך לבב אחשורוש לטובה במה שאמר כי אני הכבדתי כו'. ועל פי זה נפרש בא אל פרעה, כי לכאורה האיך יקרב משה את עצמו לפרעה הרשע. ולזה אמר לו השם יתברך למשה בא אל פרעה, היינו לקרב את עצמו אליו. ואם תאמר האיך אקרב לאדם רשע, אמר כי אני הכבדתי את לבו, ובידי הוא מסור ומדה טובה מרובה ויכול אני להפך טובה על עמי בית ישראל:

עוד יבואר בא אל פרעה, כי בסדר תשר"ק הסוף הוא אותיות בא, כי תשר"ק מורה על דין. וזה שאמר הפסוק למען שתי אותותי אלה בקרבו:

או יאמר, בא אל פרעה וכו' את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. לכאורה צריכין להבין הלא זולת כבדות לב ראוין למכות דצ"ך עד"ש באח"ב כמו שמבואר בתנא דבי אליהו ובפרט שכל המכות מדה כנגד מדה שהצירו לישראל. ולפי מה שבארנו יתכן שמתוך כבדות לב אין פתחון פה להמצרים להתנצל ולומר שקיימו גזירות הבורא ברוך הוא, דכיון שהשם יתברך שלח על ידי משה עבדו לפרעה שלח עמי ויעבדוני ולא רצה פרעה לשלוח נראה בעליל שלא רצה פרעה לקיים גזירות הבורא ומצותיו, אם כן מה שעבד עם בני ישראל אינו כי אם בזדון לבו לענות את עמו ולכן ראוי למכות הללו. וזהו שאמר הכתוב כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותותי אלה בקרבו, שלא יהיה להם פתחון פה למצרים לומר כי הוא עבור גזירת הבורא שהרי פרעה מרד בה' ואמר מי ה', ולא רצה לשלוח לקיים מצותיו:

ועל פי זה יבואר מה ששאל איש אחד מתושבי קהלתינו בגמרא דכתובות (קיא.) שלש שבועות השביע שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ושאל אותי כי תיבת בהן אין לו פירוש, והוה ליה למימר שלא ישתעבדו בישראל. ולפי מה שכתבתי ניחא, כלומר שלא ישתעבדו בהן בישראל. תיבת בהן, פירוש לצורך עצמן, כלומר שלא ישתעבדו בישראל רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא שצוה שיהיו ישראל בגלות ואז לא יהיה יותר מדאי כאשר כתבנו לעיל, כי המכה בן המלך ואוהב המלך יש לו צער מהכאה אינו מכה אותו יותר מדאי וזהו בהן לצורכן, כי בהן פירוש לצורכן ופירוש בהן, כמו להן, שפירושו לצורכן. גם בהן, פירוש לצורכן לא לעשות גזירת הבורא. וכן הוא בתיקוני זוהר בראשית ירא בשת עיין שם, שהשם יתברך השביע אותן שינהגו כבוד בישראל. ואפשר זה היה דעת הרמב"ן שכתב הא שהעניש את האומות העולם. וזה לשון הרמב"ן בפרשת לך לך על פסוק (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך וכו', אף על פי כן את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אף על פי שגזרתי על זרעך להיות גרים ועבדים, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו ולא יפטרו בעבור שעשו גזירתי כו' אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה וכן היה במצרים כי הוסיפו להרע כי השליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם עד כאן דבריו שהאריך. והנה לכאורה קשה על דברי הרמב"ן, כי הגם שהוסיפו להרע לא היה לו לענוש רק על התוספות ולא על הרעה בעצמו. אפס לפי מה שכתבתי יתבאר, כי עבור התוספות הרעה נראה בעליל שהרעה בעצמו לא לקיים גזירות הבורא יתברך רק זדון לבם השיאם ששונאי ה' וישראל המה וראוי לענוש על הרעה בעצמו:

וזהו ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג, ז). ולכאורה אין להפסוק פירוש מהו ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, והוי ליה למימר ואת צעקתם שמעתי מפני עניים או מכאוביו, כי הרחמנות על עניי עמו בית ישראל. ועוד מהו כי ידעתי, הוי ליה לומר כי ראיתי את מכאוביו, כי ידיעה שייך בדבר הנסתר ובדבר הנגלה שייך ראיה. אכן לפי דברינו יתכן, שקשה למה שמע צעקתם הלא גזר עליהם שיעבוד, לכן אמר מפני נוגשיו, שהם כיוונו להרע את ישראל לא לקיים גזירותיו לכן יעשה נפלאות בקרבם ויכה בעברתו כל בכוריהם וישפוט אותם בדצ"ך עד"ש באח"ב. וסיים כי ידעתי את מכאוביו, כי השם יתברך יודע מכאוביו של בני ישראל לא לקיים גזירותיו עשו כי אם זדון לבם השיאם לשנוא ה' ואת בני ישראל לכן שלח בם חרון אפו כו' ופדה בשמחה מעבדות לחירות, כן עכשיו יקוים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אמן:

ולמען תספר באזני בנך כו' את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (שמות י, ב). וצריך להבין מה זה הלשון בם. ועוד נאמר וידעתם, הוי ליה לומר וידעו כי אני ה'. והנראה, דהנה האומות אין יכולין להשיג הבורא ברוך הוא מצד מעשיו רק מצד מעשי ניסים שהם בטבע או בשינוי הטבע כמו מכת מצרים שהיה על ידי שידוד המערכות, מה שאין כן בדברים שהם למעלה מן הטבע אינם יכולין להשיג. אבל ישראל עם סגולתו יכולין להשיגו אף למעלה מן הטבע. וזהו הכוונה גוי ששבת בשבת חייב מיתה (סנהדרין נח:) כי האומות אינם משיגים רק הטבעיים הנבראים ושבת הוא למעלה מן הטבע. וזהו הרמז בפסוק את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, בזה שאני עושה בם מכות ואני עושה בם ניסים ונפלאות מזה וידעתם כי אני ה'. וזהו שאמר וידעתם, מה שאני עושה עמם:

נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חשך ויט משה כו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כא-כב). ועיין ברש"י שמדקדק על לשון וימש חושך. וגם יש לדקדק שכתוב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, הוי ליה לומר ולכל בני ישראל לא היה חושך. ויבואר על פי המדרש (שמות רבה יד) מהיכן החושך מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו (תהלים יח, יב) ויש להבין שיהיה החושך של מצרים מהחושך שכתוב בו ישת חושך סתרו, שזה רומז על האור הנעלם. ונראה להבין על פי הגמרא נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, מאי זה הלשון נתן עיניו בו. וגם יש להבין הלא ענוש לצדיק לא טוב. ונראה, דהנה בהירות הבורא ברוך הוא הוא אין סוף וכשעלה ברצונו לברוא עולמו בגין דיתקרי רחום כו', צמצם בהירותו כפי איכות המקבלים לעולם השרפים כפי בחינתם וכן לעולם החיות ולעולם המלאכים וכן לכל העולמות עליונים והם תמיד במדריגה אחד כפי איכות קבלתם ביום הבראם, כי לא יביט למעלה ממדריגתו כדי שלא יבטל לו ממציאות בהירתו אין סוף ולא למטה ממדריגתו. וזהו הרמז בפסוק (ישעיה ו, ב) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו. פניו, שלא יביט למעלה ויתבטל במציאות. רגליו שלא יביט למטה ממדריגתו. אבל ישראל עם קדושו על ידי התורה והמצות עושים לבושים ועולים ממדריגה למדריגה על ידי התורה והמצות שיש להם:

והנה הרשעים אומות העולם שאין להם תורה ומצות הם תמיד על מעמד אחד וכשרוצים לשבור את הרשעים אז מראים להם בהירות העליון והם שאין להם תורה ומצות לעשות על ידם לבושים לעלות ממדריגה למדריגה וזה המפלה שלהם. וזהו הרמז בגמרא נתן עיניו בו, הופיע עליו הבהירות העליון. וזה שאינו מדבק עצמו בתורה ובמצות אינו יכול לעשות לבושים לסבול בהירות העליון השופע עליו הבהירות ועל ידי זה נעשה גל של עצמות. ובזה יבואר הפסוק וימש חושך, כי מלת ימש הוא לשון הסרה וחושך מורה על הצמצום. וזהו וימש חושך, שיסיר הצמצום כדי להשפיע עליהם בהירות העליון והם שאין להם התורה והמצות זה בעצמו היה להם מפלה שלהם. וזה הרמז ולכל בני ישראל, שישראל שיש להם תורה ומצות לעשות לבושים לעלות ממדריגה למדריגה. היה אור במושבותם, היה יותר אור. ובזה יובן הגמרא (נדרים ח:) לעתיד לבוא יוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, כי חמה מורה על בהירות העליון , ונרתיקה מורה על הצמצום, הרמז יגלה הבהירות העליון ויסיר הצמצום ואז צדיקים כו' ויובן:

ויאמר משה כה אמר ה' כו' (שמות יא, ד). ויש להבין, דהנה רבותינו ז"ל אמרו כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה וכאן נתנבא משה בכה כה אמר ה'. דמשה לא זכה למדריגה גדולה להתנבא בזה רק במעמד הר סיני ומאז והלאה אבל במצרים התנבא בכה ולא בזה. ועיין בפרשת יתרו (שמות יט, א) בפסוק ביום הזה באו מדבר סיני. ובזה יבואר מה שאמרו בהגדה בשאלת חכם מה העדות והחוקים והמשפטים (דברים ו, כ) דהוי ליה למימר על מה העדות הא לפשטא דמלתא הוא שהחכם שואל את הטעם על המצוה זו ולא על גוף המצוה ואם כן הוי ליה למימר על מה. וגם התשובה אינו מובן מה שאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהא הטעם הוא שהוציאנו הקדוש ברוך הוא בניסים ונפלאות ומעבדות לחירות עולם ומהרו המצריים לשלחינו לפשטא דמלתא עיקר חסר מן התשובה:

ונראה, כי יש שני בחינות בעבדות הבורא יתברך. בחינה אחד, כשאנו רואים ניסים ונפלאות שמשנה דברים הטבעיים ועושה בהם כרצונו מכח זה ניכר שהוא יתברך מושל בכל ומחויבים כל ברואיו לעבדו ביראה. והדרך השני, הכרה אמיתית במה שהוא יתברך ברא כל הברואים במאמר פיו משום הכי בידו לשנותן וזהו הדרך היותר טוב ומכח זה אין חשוב אצלו הידיעה מצד הנס, כי זה לא יפלא שהבורא יתברך יכול לשנות הטבע מאחר שיש לו השגה אמיתית שהבורא ברוך הוא ברא כל הנמצאים וידוע זאת אצלו כי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ ובברואיהם בכל עת ורגע. והנה החכם בחכמה אמיתית אין זה דרך הכרה מצד ניסים של השם יתברך, כי אין זה חשוב אצלו כי כבר הגיע למדריגה גדולה מזו ומשום הכי אין הנס בעיניו פלא כלל כיון שהוא ברא הכל בידו לשנותן לכל אשר יחפוץ. וזהו שאלת החכם מה העדות, רצה לומר כיון שהוא יודע שאין הנפלאות פלאים מצד הבורא ברוך הוא שזהו פשוט שיכול לשנותן למה שירצה, כי הוא בורא הכל. והנה מעשה פסח ומצה מורים על עבודת ה' מצד ניסים ונפלאות על זה הוא שאלת החכם למה הוא כך, הלא אנחנו מכירים אותו יתברך הכרה אמיתית ולא יפלא ממנו דבר לעשות. על זה השאלה בא התשובה אין מפטירין כו', לפי מה שכתבנו, כי המצוה והפסח מורים על הניסים ונפלאות וזאת העבודה העומדת לעד ועיין בפסוק (שמות לח, כא) אלה פקודי המשכן כו'. מה שאין כן הדרך השני אין בא לאדם כי אם אחר קדושה וטהרה והתמדת עבודתו, אם כן דרך העבדות שמכח ניסים ונפלאות הוא עומדת לעד:

וזה הרמז ממה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט:) צריך שיטעום טעם מצה באחרונה ובזמן המקדש פסח באחרונה כדי שיהא נשאר הטעם, שמורה על עבודת ההכרה מצד ניסים ונפלאות. הרמז, שהעבודה הזאת היא עומדת לעד ומשום הכי צריכה העבודה הזאת למען אשר לא תמוש מפינו ומפי זרעינו עבודתו יתברך, מה שאין כן הכרה האמיתית הנ"ל שאינה אלא לגדולים אשר בארץ המה ובהיותם דבוקים בעבודתו יתברך ולא נפלו ממדריגתם. וזהו התשובה לחכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שישאר טעמו בפיו והוא רמז שהעבודה שהיא מכח ניסים ונפלאות לא תבצר משום הכי צריכה העבודה הזאת המרמזת על הנפלאות. ובזה מתורץ הדקדוק הנ"ל למה אינו אומר על מה זאת:

ובזה יובן דברי רבותינו ז"ל (ברכות ט.) על פסוק דבר נא באזני העם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה בבקשה ממך לך אמור לישראל וישאלו כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ויש לדקדק הלא בלא זה אפילו אם לא יאמר אותו צדיק, הלא הקדוש ברוך הוא הבטיח להם וצריך הבורא ברוך הוא לקיים הבטחתו. ונקדים לזה דקשה עוד למה היה להם ליקח ביזה במצרים ובים הלא מעשה ניסים אסורין בהנאה. רק דיש לתרץ זה, דזהו דווקא למי שאין מכיר הבורא רק על ידי ניסיו ונפלאותיו הוי בעיניו כמו שהטריח את הבורא כביכו"ל לעשות הנס משום הכי אסור בהנאה, מה שאין כן כשמכיר הכרה האמיתית ויודע שאין זה טרחא להבורא ברוך הוא, כי הכל ברא במאמרו ובידו לשנותן במאמר פיו לאיש כזה מותר להנות ממעשה ניסים. והנה ידוע שישראל במצרים ובים הכירו את הבורא ברוך הוא אלהותו מצד ניסיו ונפלאותיו, אם כן היו אסורים בהנאה ומעתה אם לא יאמר אותו צדיק אין שום קושיא הלא הבורא ברוך הוא צריך לקיים הבטחתו, כי למה יהיה ביזת מצרים להם דהא אסורים בהנאה ואלו היו במדריגה גדולה באמת היה הקדוש ברוך הוא נותן להם רכוש גדול, רק דכך אמר הקדוש ברוך הוא דהא הבטחה זאת לפדותם ולהוציאם ברכוש גדול היה לאברהם אם כן הגאולה והבטחת הזכות הוא מחמת שהבטיח כן לאברהם אבינו עליו השלום, ואברהם היה בוודאי מכיר ההכרה אמיתית אם כן מותרים הישראל להנות דאין איסור רק כשהנס הוא בשביל אדם זה והוא אינו מכיר הכרה אמיתית, אבל כשעושין הנס והבטחה בשביל אדם אחר והוא מכיר הבורא יתברך הכרה אמיתית אם כן מותר להנות. וזהו גם כן מה ששואל החכם מה העדות, כי ההכרה מצד ניסים נקרא עדות כמו שכתוב בהרמב"ם חלק א':

או יבואר, כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. והנה ידוע שכל הנביאים התנבאו בכה יותר עליהם משה שהתנבא בזה, ולמה אמר כאן כה אמר כו'. ונבאר על פי הפסוק (שמות ו, ו-ז) לכן אמור כו' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע וכו' ולקחתי אתכם לי לעם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, ראוי להבין הלא התורה מתחיל ממדריגה התחתונה למעלה, היינו והוצאתי אתכם עד למעלה וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, והיה ראוי לאמר אני ה' אלהיכם שגאלתי אתכם בזרוע נטויה כו'. גם לפרש לשון סבלות מה זה הפירוש. והענין הוא, שישראל עם קדוש יש להם תענוג וחיות מן התורה והמצות של השם יתברך ותענוג של הרשע וחיותו הוא מדברים מאוסים כמו שראינו חזיר תענוג שלו מדבר מאוס כן הרשע יש לו תענוג מדבר מאוס ואם בא הרשע לחזור בתשובה אזי מבין ויודע שהתענוג שהיה לו מקודם היה מדבר מאוס:

ועל פי זה נבאר מאמר רבותינו ז"ל (ביצה טז.) כיון שבא שבת נותן השם יתברך נשמה יתירה לישראל ובמוצאי שבת נוטלה כמו שנאמר (שמות לא, יז) שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש. ראוי לדקדק מה זה שמביא ראיה מן הפסוק כיון ששבת הלא כשיוצא שבת אבדה נפש. ונבאר על פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח:) שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, ובמקום אחר מבואר בגמרא אלמלא שמרו שבת ראשונה כו'. והענין הוא, ששבת מרמז על התשובה, כי שבת אותיות תשב, נמצא בשבת קודש עושים ישראל תשובה ויודעים שהתענוג שהיה להם בחול היה מדבר מאוס ומצער את עצמו כשיבא חול שלא יהיה להם חס ושלום עוד התענוג כמו שהיה להם בחול מקודם. וזו הוא כיון שבא שבת, נותן השם יתברך נשמה יתירה לישראל, היינו שיהיה להם התענוג מתורה ומצות של השם יתברך כשעושים תשובה ופוחדים כיון ששבת ויש להם הנשמה יתירה ווי אבדה נפש בחול כשיבוא כמו שהיה להם מקודם. נמצא צריך שני שבתות שבת אחד כדי לעשות תשובה ולהבין שצריך להיות להם תענוג מעבודת השם יתברך מהתורה ומצות, ואז בשבת שני אזי יש להם התענוג אמיתי. אבל כשיצאו ממצרים היה להם בהירות גדול שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, נמצא אם היו שומרים שבת ראשונה והיה להם התענוג אמיתי מתורה ומצות היו נגאלין, אבל כעת שיש חומר עב צריך שבת אחד לזכך החומר ולעשות תשובה ואחר כך שבת שני להיות התענוג מתורה ומצות של השם יתברך. והנה הישראל היו במצרים בנו"ן שערי וכו', והיה להם תענוג מדברים מאוסים. ולזה אמר להם השם יתברך אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, היינו שלא תוכלו לסבול את התענוג מדבר מאוס שהיה לכם. וזהו הוא הפירוש של לשון סבלות, שלא תוכלו לסבול את התענוג מדבר מאוס שהיה רק יהיה לכם תענוג מעבודת השם יתברך מתורה ותפלה ומעשים טובים. ולזה אמר משה במצרים כה אמר ה', מחמת שלא היו ישראל עדיין מזוככין מעב החומר אבל אחר כך שהיו ישראל עם קדוש מזוכך אז אמר להם הנבואה בז"ה:

החודש הזה לכם ראש וכו' (שמות יב, ב). ובו יבואר הפסוק (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם. הכלל, השם יתברך עושה רצון יראיו וכמו שישראל רוצים שהשם יתברך יתנהג בכל העולמות כן כביכול השם יתברך מתנהג עצמו עם כל העולמות בחסד וברחמים. וזהו הרמז ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, כביכו"ל השם יתברך נקרא הוא לכם כמו שאתם רוצים כן כביכו"ל מתנהג עצמו עם כל העולמות וזהו לכם, כרצונכם. וזהו הרמז החודש הזה לכם, כי בראש חודש ניסן מתחדש השפע על כל השנה ודבר החדש בנקל לעשות בו כרצונו. וזהו החודש, התחדשות השפע הוא לכם כרצונכם כן יתקדש בכל העולמות:

או יבואר, החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי אמרו רבותינו ז"ל (ביצה יז.) שצריך לאמר מקדש השבת וישראל וראש חודש, כי ראש חודש ישראל מקדשין ליה אבל שבת קביעא וקיימא. וידוע מאמר חכמינו ז"ל שכל הדברים השייכים להחודש תלוים בישראל, כי כפי הזמן שמקדשין ישראל החודש כן נגמרים כל הדברים השייכים להחודש כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה ח:) לענין ראש השנה שכל הכסאות למשפט כולם תלוים ועומדים וממתינים עד שיקדשו ישראל ראש השנה. וכן לענין חזרת בתולין שאם נמלכו בית דין ועשאו השנה מעוברת אזי בתולין חוזרין כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי נדרים ו, יג) נמצא שהכל תלוין בישראל כפי הזמן שמקדשין את החודש. וזהו החודש הזה לכם, היינו שמסרתיו לכם וכנ"ל, כי קדושת החודש תלוין בישראל. וזהו ראשון הוא לכם, ראשון הוא מרומז עליו יתברך שמו כי הוא ראשון לכם, היינו שהשם יתברך הוא שנקרא ראשון הוא לכם, כי בזה החודש מסור לישראל לקדש אותו בזמן שירצו בזה רואים שאפילו השם יתברך כביכו"ל הוא לכם, כי בידכם להנהיג הנהגתו כפי רצונכם, כי הכל תלוים כפי הזמן שישראל מקדשין החודש כן הוא יתברך מנהיג הנהגתו ומשפטו כנ"ל. וזהו חדשי השנה, שכל התחדשות השנה הכל מתנהג על ידכם כפי הזמן שאתם מקדשין החודש כנ"ל:

עוד יבואר, החודש הזה לכם ראש חדשים, הכלל כי לפעמים מנסה המלך מדינות שלו אם אוהבים אותו ועובדים אותו באמת ולפעמים המלך מנסה המדינות אם הם אוהבים את בניו. וכן הוא בתשרי השם יתברך דן את העולם אם הם אוהבים אותו ויראים ממנו, ובניסן השם יתברך דן את העולם אם הם אוהבים את בני ישראל. ולכך פרעה שעשה רעה לישראל לקה הקדוש ברוך הוא אותו בזה החודש. וזהו הרמז החודש הזה לכם, כלומר בשבילכם. ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר השפע הנשפע מאת השם יתברך בחודש ניסן והמשפט הוא בשביל ישראל ומי שעושה רעה לישראל הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו ועושה ניסים לישראל:

ונבאר מאמר רבותינו ז"ל (מגילה כט:) חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ואמרינן בגמרא (שקלים ג, ב) שלש קופות וכו' והיה כתוב עליהם אב"ג. והוא, דיש פלוגתא בגמרא (ראש השנה י:) חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם. הכלל הוא, כי יש שפע הנשפע מהבורא יתברך מחמת גודל טובו אשר בשביל זה ברא העולם בכדי להיטיב לברואיו ולא מחמת מעשה התחתונים ויש שפע הנשפע מהבורא יתברך על ידי התעוררות עמו ישראל למלאות בקשתם ומעוררים למעלה להשפיע. ועל זה אמר אמ"ו ז"ל שזה השפע הנשפע מהבורא יתברך מחמת גודל טובו נקרא ציץ לשון זכר, והשפע הנשפע על ידי התעוררות התחתונים נקראת ציצית לשון נקבה. ועל בחינות הא' הוא מרומז חסד לאברהם אשר נשבעת כו' עד כאן. והנה יש אור ישר ואור חוזר. אור ישר, היינו השפע הנשפע מחמת גודל טובו. ואור חוזר, היינו השפע הנשפע מחמת התעוררות התחתונים שמתעוררים ממטה למעלה. והנה אור ישר הוא א"ב כסדר. ואור חוזר הוא האותיות להיפך תשר"ק. והנה בתשרי אנו עושין הרבה מצות כמאמר חכמינו ז"ל (ראש השנה יא.) שכן מרובה במצות, ועל ידי המצות אנו מעוררים השפע בזה החודש על זה נקרא חודש תשרי בסוד תשר"ק. ובחודש ניסן השפע הנשפע הוא רק מחמת גודל טובו לזה נקרא החודש אבי"ב א"ב כסדר. וזה הרמז והיה כתוב עליהן אב"ג א"ב, לרמוז על הנ"ל. גימ"ל, לרמז גם כן על הנ"ל, גימל גומל דלים:

או יבואר, החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. הכלל הוא, השם יתברך ביציאת מצרים עשה מדת גבורה במצרים ומדת חסד עם ישראל כנאמר כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת. וזהו גבורה שבחסד מחמת כי חסדו על ישראל עושה גבורה בשונאיהם. ונמצא יש כאן שני מדות ובאיזה מדה חפץ דקדוש ברוך הוא יותר בוודאי בחסד כנאמר כי חפץ חסד הוא, רק שמחסד בא הגבורה לשונאיהם כנ"ל. וזהו החודש הזה לכם ראשון הוא לכם, כלומר העיקר התחדשות משני המדות הוא לכם מחמת הנוגע לכם, דהיינו החסד שעשה לישראל רק הגבורה הוא מחמת החסד. וזהו (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך, כלומר אף על פי שראית במצרים חסד וגבורה הרצון השם היה העיקר מה שנוגע לך דהיינו החסד שהוצאתיך. וזהו אנכי ה' אשר הוצאתיך, וזה היה רצוני:

או יבואר, החודש הזה לכם ראש חדשים. עיין רש"י נתקשה משה על מולד הלבנה. ונראה להבין למה נתקשה משה במולד הלבנה, כי משה רצה שיהיה גאולה בימיו להחזיר פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה כמו שיהיה אם ירצה השם בביאת הגואל צדק במהרה בימינו אמן. (חסר):

ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמטת יב, ט). הכלל, כי האדם דוגמת מדות של מעלה. הרגלים, הם מורים על מדת אמונה ובאמונה הם שני בחינות. אחד, שצריך האדם להאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך ברוך הוא קדמון לכל וכל העולמות הם מחודשים ונבראים ממנו. ועוד צריך האדם להאמין שאנחנו עמו ישראל הם קרובים אליו לפעול כל מה שירצה איש ישראל מאת הבורא ברוך הוא בתפילתו. וזהו מורה הרגלים אל אלו שני בחינות של אמונה. וברית קודש, הוא מורה על התקשרות שצריך האדם לקשר עצמו באמונה. והגוף, מורה על התפארת שצריך האדם לעשות הכל כדי שהבורא ברוך הוא יתפאר עצמו בו כמאמר הכתוב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. והשני הידים, מורים על אהבה ויראה. יד ימין, על אהבה שצריך האדם לאהבה את ה'. ויד שמאל, על יראה לירא את ה'. והראש, מורה שאדם חוקר בגדולת הבורא ברוך הוא כמה רבבות מלאכים ורבבות חיות הקודש ורבבות אופני הקודש ורבבות שרפי הקודש עומדים לפניו באימה וביראה גדולה ואז הוא בטל במציאות ואחר כך מגיע לאדם שמחה:

והנה ישראל במצרים לא היה להם רק מדת אמונה כמאמר הכתוב (שמות ד, לא) ויאמן העם, וכבר בארנו, כי מדת אמונה מורה על הרגלים. וזהו הרמז בפסוק פרשת בשלח (שמות יד, ז) שש מאות אלף רגלי העם, כלומר שהיה להם רק מדת אמונה המורה על הרגלים ושאר המדות עתידין היו ישראל לקבלם בשעת מתן תורה אבל עדיין היה סתום בהם. וזהו הרמז בפסוק בקרבן פסח ראשו על כרעיו ועל קרבו, כלומר טמיר וגנוז אלו המדות על כרעיו על אמונה. ובזה יבואר מאמר חכמינו ז"ל (מנחות סה:) על פסוק (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת יום טוב ראשון של פסח, ולא כצדוקין כו', כי באמת שבת קבוע וקיימא, כי שבת מרומז על הרוחניות של עולם ולכך אסורין בו כל מלאכה ומטעם זה שבת נקרא קודש ויום טוב מקרא קודש, כי ישראל הם מקדשים לזמנים כפי המצות שעושין בכל יום טוב בפסח עם המצות ושביתת חמץ ושבועות בקבלת התורה וסוכות מחמת מחילת עונות לכן יש קצת מלאכות, דהיינו מלאכת אוכל נפש המותר ביום טוב ואסור בשבת, כי אסור לעשות מרוחניות גשמיות:

ונבאר גם כן הקושיא מהאלשיך הקדוש למה גשם הולך בשבת והמן לא ירד בשבת. ובזה יתורץ, כי הגשם אין אדם צריך לעשות בו במחשבה אבל אצל המן צריך אדם לעשות בו במחשבה כמה צריך לאנשי ביתו, דהיינו אם קנה עבד או נולד לו בן צריך לחשוב במחשבה כמה צריך לנפשות ביתו וכן היה עומר לגלגולת וגם לחשוב איזה טעם יהיה לו למן לכך לא ירד המן בשבת שלא לעשות מרוחניות גשמיות אפילו במחשבה אבל אצל הגשם אין צריך אדם לעשות בו שום פעולה אפילו במחשבה לכן הגשם יורד בשבת. ומתורץ הקושיא של האלשיך. ונחזור לענין הראשון למה נקרא יום טוב שבת כנ"ל, כי כבר בארנו שבת הוא מאת ה' לבדו, ויום טוב הוא מחמת המצות שישראל עושין. והנה פסח עשה הקדוש ברוך הוא לנו ניסים ונפלאות אף על פי שלא היו ראוים לכך נמצא הקדושה הוא מה' לבדו ונמצא הוא שוה לבחינה א' לשבת רק מחמת האמונה שהיה לישראל כנ"ל לכך נקרא גם כן מקרא קודש. ועל בחינה ראשונה הנ"ל הפסוק קורא יום טוב של פסח מקרא קודש:

או יבואר, כי אנו עם קדוש קורים אותו שבת, כי אנו תולים הנס רק בה' לבדו, כלומר שלא היינו ראוין לכך לעשות לנו הנס, רק השם יתברך עשה לנו הנס לכך אנו קורין אותו שבת. וזהו הרמז (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת, כלומר אתם קורין אותו שבת אבל השם יתברך תולה הנס בנו, כלומר שהיינו ראוים לכך שיעשה לנו ניסים ולכך קורא אותה יום טוב מקרא קודש:

ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שמות יב, כז). והנה יש להבין שאנו קורין את יום טוב המכונה בתורה בשם חג המצות אנו קורין אותו פסח, והיכן רמז זה בתורה לקרוא יום טוב זה בשם פסח, והלא בכל התורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות. והנה כתיב (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, היינו שאנו מספרים שבחו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מספר שבח של ישראל. וכן הוא שאנו מניחין תפילין וכתיב בהן שבח של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מניח תפילין שכתוב בהן שבח ישראל. ובזה יובן מה שכתוב בתנא דבי אליהו דמצוה לספר שבחן של ישראל ויש להשם יתברך נחת רוח מזה שמספר בשבחן של ישראל. ונראה הטעם, משום דאסור להסיח דעת מתפילין ומצוה על כל אדם לעסוק תמיד בתפילין, דהיינו או לספר השבח של ישראל דהיינו תפילין דמארי עלמא שכתוב בהן שבח של ישראל כדאמרינן בגמרא (ברכות ו.) תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו'. או לספר בשבח של הקדוש ברוך הוא דהוא תפילין של ישראל שכתוב בהם שבח השם יתברך, דהיינו שמע, קדש, והיה כי יביאך. ונמצא תמיד אנו מספרים שבח השם יתברך והשם יתברך מספר שבח ישראל. והנה חג המצות נקרא על שבח ישראל. ועיין ברש"י על פסוק ויאפו את הבצק עוגות מצות גו' וגם צדה גו'. ועיין ברש"י מגיד שבחן של ישראל כו', שמפורש בקבלה זכרתי לך כו', עיין שם. ונמצא נקרא חג המצות על שם שבח ישראל שאפו את הבצק עוגות מצות. ולזה בתורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות כביכו"ל השם יתברך מספר שבח של ישראל. ואנו קורין היום טוב בשם פסח על שם שבח השם יתברך ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסחכו', שהוא שבח השם יתברך על דרך הפסוק אני לדודי ודודי לי:

או יבואר ואמרתם זבח פסח הוא לה', היינו כשתדברו בתורה ובתפלה וזהו פסח, פ"ה ס"ח, תראו שיהיה בחינת הוא, היינו נסתר יהיה להן בחינות התגלות ודו"ק:

עוד יבואר ואמרתם זבח פסח הוא לה', היינו כשתרצו להביא קרבן עתה בגלות המר שאין לנו קרבנות. אזי ואמרתם זבח פסח הוא לה', היינו שתדברו בתורה ובתפלה בדעת צלולה שיהיה רק לה' לבדו:

ליל שימורים הוא לה' (שמות יב, מב). הכלל, הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד חסד על ישראל וכדי שלא יקבלו חס ושלום החיצונים מהחסד ההוא הנשפע מהבורא ברוך הוא על העולמות לזה ישראל בהמצות עושים פעולות שהבורא ברוך הוא ישפיע תמיד חסד על ישראל ובלא תעשה פועלים שלא יקבלו החיצונים השפע. והנה במצרים עדיין לא קבלו ישראל התורה המצות עשה והמצות לא תעשה אך כביכו"ל השם יתברך בעצמו עשה זה לטובת ישראל לשמור השפע וחסד שלא יוכלו החיצונים לקבל. וזהו הרמז ליל שמורים הוא לה', כביכו"ל עשה זה השמירה שלא יקבלו החיצונים השפע. וזהו הרמז במדרש אני שמרתי מצות הזקן תחילה, כי אברהם אבינו עליו השלום עשה זה השמירה שלא יקבלו החיצונים השפע וקודם שבא אברהם אבינו אזי השם יתברך לאהבת נשמת ישראל עשה זה השמירה שלא יקבלו החסד רק נשמת ישראל:

עוד יבואר הפסוק ליל שמורים הוא לה'. שמורים הם לבני ישראל לדורותם. יש לדקדק מה שאמר תחילה לה' ואחר כך לבני ישראל. ונראה פירוש, דהנה ישראל לא היו ראוים ליגאל בשעת יציאת מצרים שלא היה להם שום זכות שיהיו ראוים ליגאל בשבילו כדאיתא במדרש שרו של מצרים טען הללו עובדי עבודה זרה כו'. ועל כל זה השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הושיעם והיה מכה מצריים בעשר מכות במצרים ומאתים וחמשים מכות על הים והשפיע רחמים וחסדים על ישראל כמו שהבטיח לאברהם אבינו כמאמר בעל הגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל כו', והשם יתברך משמר הבטחתו שלא ילכו החסדים מחיל אל חיל לשום אומה רק לישראל בלבד, אף שלא היו ראוין ליגאל, אך מכל מקום היה לישראל שלשה מעלות יתירות על שאר האומות כמו שאמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה כ) בשביל שלשה דברים ישראל נגאלין על שלא שינו את שמם כו', והיו מחזיקים במדת האבות. וזהו פירוש הפסוק ליל שמורים הוא לה', כלומר ליל שמורים, דהיינו שהשם יתברך היה משמר כביכו"ל את החסדים שלא ילכו לשום אומה רק לישראל בלבד. הוא לה', כלומר שהשמירה היה מצד השם יתברך כביכו"ל בעצמו שלא היו ישראל ראוין ליגאל. שמורים הם לבני ישראל, כלומר על כל זה היה השמור גם כן מצד ישראל. לדורותם, פירוש מחמת שנמשכו לדורות שלפניהם, דהיינו אברהם אבינו וזהו לדורותם:

וידבר ה' אל משה לאמור קדש לי כל בכור כו' (שמות יג, א-ב). ולבאר פירוש הפסוק (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, על פי המשל. מי שלומד ועוסק בעבודת השם יתברך ואחר הלימוד עוסק במשא ומתן יש בזה שני סוגים. אחד הוא באין מבין נראה לו שעסק המשא ומתן הוא עיקר. וסוג השני הוא במבין שיש לו לב טהור וידוע לו באמת שעיקר תכלית הבריאה מכל העולמות הוא לעסוק בתורה ובתפלה ומצות ומעשים טובים והמשא ומתן הוא רק מה שצריך לעבודת השם יתברך והיא טפל אל העיקר שהוא התכלית, היינו התורה ומעשים טובים, כי זה היא התכלית ועיקר הבריאה היה בשביל ישראל עם קדוש וכל האומות הם טפלים אל העיקר. ובמשל ונמשל הנ"ל ילך כל איש ישראל הרוצה להתקדש בקדושת השם יתברך יבין שראשית הבריאה היה ישראל עם קדוש ויעורר רחמנות על ישראל שישפיע להם השם יתברך שפע ברכה והצלחה וכל טוב. וזהו הפירוש קדש לי, אם רוצה להתקדש בקדושת השם יתברך. כל בכור בבני ישראל, ידע שהבכור הוא ישראל שנקראים בני בכורי ישראל, והם היו תכלית הבריאה. ולזה יהיה פטר כל, על דרך פוטר מים כו' (משלי יז, יד) שכל דבורך יהיה רחם בבני ישראל, היינו לעורר רחמנות על ישראל שישפיע להם השם יתברך שפע ברכה בני חיי ומזוני ורפואה אמן:

עוד יבואר, וידבר ה' אל משה קדש לי כל בכור כו' בבני ישראל כו' ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה כו' (שמות יג, א-ד). דהנה האר"י זל כתב שמפני כך אמר משה זכור את היום הזה, ואחר כך והעברת כל פטר רחם, לכאורה הוה ליה לומר תיכף והעברת כשאמר הקדוש ברוך הוא קדש לי כל בכור. דהנה קידוש הבכור אינו אלא בבני ישראל אבל בערב רב שעלו עם בני ישראל ממצרים עדיין לא היו מתוקנים ולכן לא היה ראוי לקדש את בכוריהם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא אל משה קדש לי כל בכור, לא היה מצוה זו רק לישראל והיה משה מתירא פן יהיה קנאה גדולה בערב רב לפיכך אמר משה מצוה אחרת תחלה שיהיה שוה לכל בין לישראל בין לערב רב. וזה שאמר משה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ואחר כך והעברת. ולי נראה, דמשום הכי לא אמר תיכף מצות קידוש בכורה כמו שצוה הקדוש ברוך הוא ומקודם אמר פסח ומצה. ונראה, דהנה הקדוש ברוך הוא חדש את עולמו יש מאין, והנה הבריאה ראשונה משיג את האי"ן המחדש את עולמו כולו בטובו ונקרא והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) והנה דבר זה נוהג בעולם שנה נפש. ובעולם, הוא מצה המרמז על שמשיגים את המחדש שנשאר טעם ראשון כמו שנכתב לעיל. ובשנה, נרמז פסח כי בו ראינו הקדוש ברוך הוא המחדש שעשה עמנו ניסים וניסן ראשון לחדשי השנה. ובנפש, נרמז בכור. על כן נאמרו הפרשות ביחד כסדר:

היום אתם יוצאים בחודש האביב. נראה, דהנה הבורא ברוך הוא לא בחר רק בישראל לפיכך אין שום אחד רשאי לומר על ישראל שום דבר רע רק ללמד זכות על ישראל כמו שכתוב גבי מרדכי (אסתר י, ג) דורש טוב לעמו. ומרדכי כמנין רב חסד, דהיינו שהקדוש ברוך הוא נותן רב חסד לישראל. והנה הנוטל ידיו צריך לברך על נטילת ידים. וכתב הבית יוסף דהיינו להגביה ידיו, שנטילה הוא לשון הגבהה. והכלל הוא כך, דהנה האדם נחלק לשלשה חלקים. הראש עם האברים של הראש. והידים עם הגוף. והרגלים. והנה האיברי הראש, דהיינו עינים והאזנים לא נבראו רק להביט אל ה' ולשמוע דברי מוסר ודברי תורה. והפה לא נברא רק לדבר דברי תורה וללמד זכות על ישראל. וזהו אברי הראש. והידים, הם מרמזים על אהבה, דהיינו כשמגביה מגביה האהבה למעלה. והרגלים, הם מרומזים על האמונה, כי שקר אין לו רגלים, לפיכך כשאדם יושב לאכול צריך להגביה הנצוצות כדי שלא יהיה אכילה רק להנאת גופו. ולכך כתב הבית יוסף כשנוטל ידיו צריך להגביה ידיו, דהיינו האהבה מן האכילה להשם יתברך:

והנה אמרינן בגמרא (ראש השנה י:) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, חד אמר בניסן עתידין ליגאל, וחד אמר בתשרי עתידין ליגאל. שלשון תשרי הוא לשון תשר"ק, והתשר"ק הוא מרמז על המשפט, והא"ב הוא מרמז על החסדים ורחמים, וניסן הוא חודש האבי"ב, ואביב הוא א"ב, שהוא מרמז על רחמים. וזהו הפלוגתא בגמרא גם כן על הדרך הזה, דהיינו שמאן דאמר בתשרי עתידין ליגאל, כלומר אפילו בעת המשפט שתשרי מרומז על המשפט, אף על פי כן יהיו ראוין ליגאל מחמת שכל ישראל עובדים את הבורא אבל חס ושלום אם לא היו עובדין לא היו נגאלין. ומאן דאמר שבניסן עתידין ליגאל, וניסן הוא הרמז על הרחמים, כלומר אפילו כשיהיו ישראל במדריגה התחתונה ואינם ראוין ליגאל, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו יגאלם. וזהו כוונה ויאמר משה אל העם היום אתם יוצאים בחודש האבי"ב, דהיינו אפילו שאין ראוין אתם לגאולה אף על פי כן הקדוש ברוך הוא ברוב חסדיו יגאל אתכם ואם ירצה השם ברוב רחמיו יגאל אותנו בקרוב אף על פי שאין אנו ראוין לגאולה אמן:

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג, י). דהנה ברגלים, פסח, שבועות, סוכות, נחקק הארה לכל השנה בעולם, שנה, נפש, דפסח הוא בזמן, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, דהיינו שיעור מיל. ושבועות הוא בנפש קבלת התורה. וסוכות הוא בעולם שהם משפיעין לכל השנה. וזה מימים ימימה, שמשפיעים לימימה, דהיינו לכל השנה שגם בחול יכולין להמשיך הארת החגים כשמאמין בניסים ממשיך הארת פסח ובקבלת התורה ממשיך הארת שבועות ובמחילות עונות ממשיך הארת סוכות: