קבא דקשייתא ה
<< · קבא דקשייתא · ה · >>
קשה לי טובא, הא דפסחים (פסחים לא ב): האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, כיוון דלפי מדה משלם, או דאתיא כרבי יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה.
והרי כיוון דקיימא לן (פסחים ו ב) דהבודק צריך שיבטל, אם כן אין התרומה של הכהן, ובאוכל תרומת עצמו כתבו התוס' כתובות (דף ל"א) דמעכב הקרן לעצמו.
ואף דקיימא לן בירושלמי תרומות ו א באוכל תרומה של אבי אמו הכהן ואחר כך ירשו, דסובר ר' יוחנן דמשלם לשבט, והיינו כיוון דבשעת אכילה היה התרומה של אבי אמו הכהן, אבל אם בשעת אכילה אכל את של עצמו – גם ר' יוחנן מודה דמשלם הקרן לעצמו, כמבואר ברמב"ם הלכות תרומות י כב.
ואפילו לרבי דסובר (בירושלמי תרומות שם) נתינתה מקדשתה, היינו רק היכא שיש עליו חיוב ליתנו לכהן, אבל בדבר שאינו זקוק ליתנה להכהן, אף רבי מודה דהפרשתה מקדשתה כמבואר שם עיין שם, דדמי להא דספק פדיון פטר חמור לר"א בסוף פרק קמא דבכורות ועיין רי"ט אלגאזי הל' חלה אות י"א.
ואף אם נאמר דבאוכל תרומה שלא בא ליד כהן מחוייב לשלם גם הקרן לכהן, ורק באוכל תרומת עצמו אינו משלם, כדמוכח קצת ממשנה תרומות ו ב. מכל מקום יקשה סיפא, דבמזיד פטור מחמת חמץ, והרי בלאו הכי למאן ישלם? והוי כמזיק מתנות כהונה.
ובוודאי אין הכהן נאמן לומר לא בטלתי להוציא ממון. ומוכח מזה כדברי הר"ן ריש פסחים, דבימי המשנה עדיין לא היו מבטלין, רק בימי רב נתקן זה. אבל הרי התוס' ריש פסחים ד"ה אור וכל הפוסקים לא סברי כן, וצע"ג.