צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת תרומה
פרשת תרומה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"-האדם מוריד את השכינה לארץ
[עריכה]הקדמה לפרשות המשכן
פתיחה
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
פירוט התרומות
ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: ז אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:
תכלית המשכן
ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
"ככל אשר אני מראה אותך"
ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:
(כ"ה, א-ט)
א. המשכן זמני או נצחי?
[עריכה]התורה מקדישה חמש פרשות למשכן: תרומה, תצוה, כי תישא [1], ויקהל ופקודי. תורתנו הקדושה היא נצחית ועדכנית מאז שניתנה ועד ימינו לדורי דורות. אולם כאשר אנו קוראים את פרשות המשכן, נראה לכאורה כי כל עניין המשכן אינו אלא נחלת העבר. המשכן שהוקם במדבר היה זמני מלכתחילה. עם הכניסה לארץ ומיקומו בשילה, המשכן עבר שינויים, הוא הוקם על רצפת קבע. יתר על כן כאשר נבנה בית המקדש, כל המשכן הפך להיות נחלת העבר [2]. המשכן אומנם התקיים 480 שנה עד הקמת בית המקדש, ואכן 480 שנה זוהי תקופה ארוכה. אך עדיין 480 שנה בהיסטוריה של עם, היסטוריה של 3300 שנה, זהו זמן קצר. אם כן נשאלת השאלה במלוא עוצמתה, מדוע הקדישה התורה חמש פרשות, כמעט חצי ספר שמות, למעשה המשכן? התורה, כאמור, היא תורת הנצח. כל מצוה בה היא נצחית, אם כן מה הנצח במשכן? מהי משמעותו לימינו? היכן מצוות המשכן ניתנת ליישום בימינו? נ"ל כי התורה משתמשת בפרשות המשכן כדי להעביר לנו מסרים נצחיים. כלומר, המשכן אינו אלא דוגמה, אשר דרכו התורה מלמדת אותנו את מה שהיא רוצה. המשכן הוא עניין ייחודי, ויש מסרים שאפשר להעביר רק דרך דוגמה זו של המשכן, כפי שנראה להלן.
ב. תכלית המשכן- גילוי שכינה
[עריכה]לצורך דיון זה של נצחיות המשכן עלינו לבדוק היטב את תכלית המשכן. אכן הדבר ברור, תכלית המשכן היא גילוי שכינה, כפי שהדבר אירע בפועל בסוף תהליך הקמת המשכן. תיאור גילוי שכינה במשכן חותם את פרשות המשכן ואת ספר שמות[3] :
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן...כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" .
ג. עם ישראל מסוגל להוריד שכינה
[עריכה]כאמור, במשכן טמון מסר נצחי, והמסר הוא שבני אדם מסוגלים להוריד שכינה. עד עתה העם זכה לגילוי שכינה, אך זו נעשתה ברצון ה' וללא התערבות האדם. העם ראה גילוי שכינה בעמוד האש, בעמוד הענן, בקריעת ים סוף וכן במעמד הר סיני. כמו כן עם ישראל זכה וחוה במעמד הר סיני גילוי שכינה בדרגה הכי גבוהה שאפשר להעלות על הדעת. אולם עדיין בכל המקרים הנ"ל העם לא גרם לירידת השכינה. לעומ"ז במעשה המשכן העם הוא שהוריד את השכינה.
אחד ההבדלים הכי משמעותיים בין מעמד הר סיני לבין המשכן הוא בכך שבמעמד הר סיני ירדה שכינה בבחינת התערותא דלעילא. השכינה ירדה ברצון ה', ועם ישראל לא פעל כדי להוריד את השכינה. לעומ"ז מעשה המשכן הוא בבחינת התערותא דלתתא.
במעשה המשכן חידשה התורה דבר גדול לעולם: שכינה יכולה לרדת ע"י רצון האדם ומעשיו. המשכן אינו אלא דוגמה, איך העם יכול להוריד שכינה. העם ברצונו, בכוחותיו ובמעשיו יכול להביא למעין מעמד הר סיני.
המשכן- מעמד הר סיני מתמשך
מתברר שהתורה רצתה להדגיש לנו שגילוי השכינה במשכן דומה לזה של מעמד הר סיני. אשר על כן ניתן לומר כי המשכן הוא המשכו של מעמד הר סיני. התורה הדגישה זאת ע"י שימוש בביטויים דומים לתיאור מעמד הר סיני ולתיאור גילוי השכינה במשכן.
להלן הפסוקים המתארים גילוי שכינה במעמד הר סיני, בסוף פרשת משפטים ולעומתם תיאור גילוי שכינה במשכן בסוף ספר שמות.
| גילוי שכינה במעמד הר סיני | גילוי שכינה במשכן |
|---|---|
| "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן: ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל: ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה"
(כ"ד, טו-יח) |
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן...כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם... ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"
(שמות, מ', לד-לה לח- ויקרא, א, א) |
ד. איך מורידים שכינה?
[עריכה]כאמור, החידוש הגדול ביותר והחשוב ביותר של פרשות המשכן הוא שהעם בכוחו ובמעשיו, מסוגל להוריד שכינה לארץ. העם בעצמו בונה את המשכן, ובכך הוא מצליח להוריד את השכינה. נ"ל כי המסר החשוב והנצחי של המשכן הוא כפול: א. העם יכול להוריד שכינה. ב. התורה גם תגלה לנו, איך להוריד שכינה עלי אדמות. כלומר בפרשות המשכן אנו נמצא מענה לשאלה: מהם התנאים שבהם העם יצליח להוריד שכינה? או מהם הצעדים שצריך לנקוט לשם כך? והוא הוא המסר הנצחי שמופיע בפרשות אלה, כאשר המשכן אינו אלא דוגמה בלבד.
מהי ההקדמה לפרשות המשכן?
הגיוני לומר, כי בהקדמה לכל פרשה אנו נמצא את המסרים העיקריים של הפרשה. כך גם בפרשות המשכן. אולם נראה, לכאורה, כי לפרשות המשכן אין הקדמה, והתורה פתחה מיד בציווי על התרומות. אלא שבחינה מדוקדקת של פרשת התרומות , היא תחילת פרשות המשכן, תגלה לנו כי היא היא ההקדמה לכל פרשות המשכן, ובה טמונים הרעיונות העיקריים של המשכן. בהקדמה זו אנו נמצא, מהם התנאים להורדת השכינה לארץ.
וכך כותבת התורה בתחילת פרשות המשכן, היא היא ההקדמה לפרשות המשכן:
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו"
- תנאי ראשון- הרצון
נ"ל כי התנאי הראשון להורדת שכינה ע"י האדם הוא הרצון. המשכן כולו בנוי מתרומות בני ישראל . בניגוד למצוות נתינה אחרות שהן חובה וגם השיעור קבוע, הרי שבנית המשכן זוהי מצוה שתלויה רק ברצון העם. כל אחד תורם כפי יכולתו וכפי רצונו. משמע שאם העם לא ירצה ולא יתרום, לא יבָּנה המשכן. אומנם קשה לתאר מציאות כזו, אך ברור שכל בניין המשכן תלוי ברצונו של העם. מסקנה- התנאי הראשון להקמת המשכן ולהורדת השכינה הוא הרצון.
- תנאי שני: תרומה- נתינה- מסירות נפש
התנאי השני להורדת השכינה הוא התרומה, כלומר הנתינה. כאמור כל המשכן בנוי מתרומות, לא מס, לא כפיה, אלא נתינה מתוך בחירה מלאה. הנתינה מגלה מסירות נפש מצד הנותן. כלומר, כדי להוריד את השכינה יש צורך במסירות נפש. לא לחינם הכסף נקרא דמים. זאת מפני שהאדם הנותן מכספו, הרי הוא כאילו נותן את דמו. האדם עמל ויגע ומשקיע את זמנו וכוחותיו להשיג את הכסף. ממילא הכסף שהוא מקבל מיגיע כפיו הוא דמו. והנה האדם תורם מכספו , הרי זה כאילו האדם תורם מדמו. אשר על כן תרומה נחשבת כמסירות נפש. נמצאנו למדים שכדי להוריד שכינה צריך מסירות נפש. זאת באה לידי ביטוי ע"י תרומה של כסף ושווה כסף.
- תנאי שלישי לתת מאהבה
הציווי על התרומה מציין: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" . כלומר, התרומה צריכה להיות מכל הלב, ז"א מאהבה. נ"ל כי כדי שהתרומה תפעל את פעולתה ותצליח להוריד את השכינה, התרומה צריכה להיות מכל הלב. רק כך יוקם משכן שהשכינה תשרה בו. כידוע בהלכות צדקה: "מי שנותן צדקה אך פניו כבושות בקרקע, אפילו נתן אלף זהובים איבד את זכותו. אלא נותן בסבר פנים יפות" . צא ולמד, במצוות צדקה אם לא נותן מתוך אהבה ושמחה "איבד זכותו". על אחת כמה וכמה בשביל הקמת המשכן, אם לא יתן מתוך שמחה ואהבה, הדבר לא יפעל את פעולתו. לסיכום חלק זה, מצאנו כי שלושת התנאים הראשונים הם אחד: העם צריך לרצות להקים משכן, העם צריך לתת מהונו- מדמיו-מעצמו. והנתינה הזו צריכה להיות מאהבה ומכל הלב.
- תנאי רביעי: אחדות העם
ידוע ומפורסם, במעמד הר סיני זכינו להתגלות ה' רק מתוך אחדות העם . מתברר אם כן שגם ההתגלות במשכן לא תתרחש, אלא אם כן העם יהיה מאוחד. ואכן הדבר כתוב בהקדמה לפרשות המשכן. בפסוקי הפתיחה לפרשות המשכן התורה מצווה על תרומת החומרים ומפרטת: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת: ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים: וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים: שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים: אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן" ברור כי כוונת התורה היא שכל אחד יביא מה שיש לו. אכן הדבר מודגש שכך היה, ובפרשת ויקהל התורה מתארת את הנתינה של עם ישראל ומדגישה זאת: "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן... הביאו...וכל אשר נמצא אתו עצי שטים... הביאו" וכו'. העולה מכך כי העם תרם למשכן בתפוצה משלימה. כל אחד הביא מה שהיה לו, וכולם יחד תרמו את כל מה שצריך. מי שיכול היה לטוות- טוה, ומי שיכול היה לבנות- בנה. רק כך לא חסר מאומה, וניתן היה לבנות את המשכן. האחדות באה לידי ביטוי, כאשר החברה מגוונת, וכל אחד משלים את זולתו. זהו הביטוי הנפלא של אחדות. טעות חמורה היא לחשוב שאחדות פירושה שכולם דומים. להיפך בני אדם שונים זה מזה, כל אחד יחיד ומיוחד. לכל אחד יש משהו מיוחד שאין אצל הזולת. אך כולם יחד משלימים זה את זה ויוצרים שלימות אחת. השלמות שנוצרת מצירוף כל "האחדים" מצירופם של כל הבודדים היא היא האחדות. כלומר, יצירת שלמות אחת, יצירת דבר אחד שלם הגם שהוא עצמו, השלם הזה, בנוי מחלקים רבים. האדם אמור להיות מודע לחסרונותיו וליתרונות של הזולת. ממילא הזולת משלים אותי ואני אותו. אם אנו נפרדים כולנו חסרים, אך כאשר אנו מאוחדים, אנו כקבוצה לא חסרים מאומה. יתר על כן כאשר אנו כקבוצה מאוחדת כל אחד מאתנו הופך להיות מושלם, בזכות ההשלמה זה מזה. והנה במשכן כל אחד תרם חומר אחר למשכן, כל פועל וכל אומן נתן מיכולת היצירה שלו, וכולם יחד השלימו זה את זה. ובשיתוף פעולה של כלל ישראל הצליחו לבנות את המשכן. כלומר בבניית המשכן באה לידי ביטוי האחדות בעם ישראל. אשר על כן נ"ל כי כאשר התורה פירטה את החומרים שצריך לתרום, היא רמזה לנו, כי תנאי הכרחי להורדת השכינה היא התרומה בתפוצה משלימה, עניין המחזק ומדגיש את אחדות העם.
- תנאי חמישי: "כאשר צוה ה' את משה"
הפסוק האחרון בפרשת ההקדמה לבניית המשכן מציין כי עלינו לבנות את המשכן לפי הכללים המדויקים שה' מצווה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" . התורה מסיימת את ההקדמה לפרשות המשכן בהדגשה של התנאי החמישי להצלחת המשימה, הורדת שכינה. התנאי הוא לפעול לפי הכללים, לפי צו ה', בדיוק וללא שינוי. ובלשון הכתוב "ככל אשר אני מראה אותך". אכן כך מצאנו בסיום כל פרשות המשכן, כאשר משה מקים את המשכן, התורה מדגישה שבע פעמים, שכל הדברים נעשו בדיוק "כאשר צוה ה' את משה" . ניתן לסכם ולומר כי בהקדמה לפרשות המשכן התורה נתנה את הכללים- התנאים להצלחת התכלית של המשכן- הורדת שכינה לכלל ישראל:
- הרצון: העם צריך לרצות להקים את המשכן, הרי המשכן בנוי רק מתרומת בני ישראל.
- הנתינה: המשכן אמור לקום מתרומות בני ישראל. כל המשכן הינו נתינה. העם אמור לתת מהונו, מאונו ומעצמו.
- מכל הלב: התרומה אמורה להיות מאהבה, כלומר מכל הלב.
- אחדות: השכינה תרד רק אם המשכן יקום מתוך אחדות העם. זו תבוא לידי ביטוי ע"י התרומות השונות, אשר בתפוצה משלימה הם כוללים את כל מה שצריך.
- "ככל אשר אני מראה אותך": יש לבנות את המשכן לפי צו ה', כלומר לפי הכללים. גם אם לא מבינים מדוע, יש צורך לפעול בדיוק "כאשר צוה ה' את משה".
ה. השראת שכינה בכל מקום
[עריכה]בתחילת הדיון שאלנו, מהו המסר הנצחי העולה מפרשות המשכן? אכן העלינו כי כל פרשות בניית המשכן באו ללמדנו כי האדם- בכוחו להוריד שכינה וזהו מסר נצחי, השייך לכל מקום ולכל זמן. יתר על כן ראינו כי התורה רומזת לנו מהם הכללים כדי להוריד את השכינה, ובכך המשכן הופך להיות בבחינת דוגמה, וכל פרשות המשכן מקבלות משמעות עוד יותר עדכנית לכל דור ודור ולכל אתר ואתר. נ"ל כי הפסוק, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המופיע בהקדמה לפרשות המשכן הוא הרומז, כי המשכן הינו דוגמה, והמסר הנצחי הוא ששכינה יכולה לבוא לכל מקום שאנו נעשה אותו לקדוש. להלן נדון בפסוק זה, נעלה את הקשיים שבו, ונראה כי דווקא הקשיים שבפסוק הם המובילים אותנו להבנות הנ"ל.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
התורה מציינת כבר בפתיחה לפרשות המשכן את תכליתו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שתי שאלות מתעוררות למקרא הפסוק:
- מדוע כתוב "בתוכם" בלשון רבים? היה צריך להיכתב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו.
- מדוע התורה השתמשה במילה "מקדש", ולא במילה משכן, כפי שהוא מכונה לאורך כל הפרשות?
נ"ל כי השימוש במילה "מקדש" בא לתת לפרשות המשכן משמעות יותר רחבה. פירוש המילה מקדש- מקום קדוש. כלומר, התורה רצתה לומר כי ה' ישכון בכל מקום קדוש. ולאו דווקא במשכן שנבנה במדבר. המשכן לא בא אלא כדוגמה להשראת שכינה. המשכן, שנעשה בידי אדם ע"י בני ישראל לפי הכללים שהתורה ציותה, אינו אלא בחינת דוגמה לכך שהאדם יכול להביא להשראת שכינה בכל מקום, שהוא יפעל לפי הכללים הנ"ל. ניתן להוסיף ולומר, שהמשכן שנבנה במדבר, במקום שומם לחלוטין, מלמד אכן שהשכינה יכולה לשרות בכל מקום. וכפי שמובא בשם הרבי מקוצק: היכן נמצא ה'? בכל מקום שנותנים לו להיכנס. אשר על כן ברור לנו, מדוע התורה נקטה לשון "בתוכם" ולא בתוכו. מאחר שכוונת התורה היא שה' ישכון בבני ישראל בכל מקום שהם נמצאים, בכל מקום שהם יהפכו אותו לקדוש. השכינה תשרה בביתו של כל אחד ואחד ובלבד שהאדם יצליח לפעול לפי הכללים הנ"ל בתוך ביתו, כפי שנבאר להלן.
ו. מהכלל אל הפרט- השראת שכינה לבית היהודי
[עריכה]אומנם המשכן הוא מעשה הכלל. והשכינה ירדה לכלל ישראל. אך בהחלט ניתן ליישם את כל דברינו הנ"ל ביחס לפרט, ביחס לבית היהודי. אם האדם- הפרט ירצה ששכינה תשכון בתוך ביתו, הרי עליו לנהוג לפי הכללים הנ"ל. להלן נפרט את חמשת הכללים להשראת שכינה, ונראה כיצד ניתן ליישם אותם במסגרת הפרט.
1. הרצון: על האדם לרצות ששכינה תשרה בתוך ביתו, ולפעול למען זאת. כל מהלך גדול או קטן מתחיל ברצון. אי אפשר לרצות ששכינה תשרה בבית ולעשות דברים ההפוכים לרצון זה. ממילא שאדם הציב לו מטרה- שכינה בבית. הרי עליו להימנע מדברים, שהם ההיפך הגמור מהקדושה.
כל עניין השכינה בביתך תלוי רק בך. אם אינך רוצה, לא תפעל לשם כך, ושכינה לא תשרה בביתך. אם כן תרצה, וכן תפעל לקדם זאת, הרי שתזכה לשכינה בביתך.
2. הנתינה: כלל ראשון ועשיה ראשונה להשראת שכינה בבית היא נתינה. שכינה באה רק מתוך נתינה. נתינה לשם נתינה. בני הזוג אמורים להתחרות מי נותן יותר. כאשר אדם נותן מהונו ומזמנו ממרצו ומעצמו, ומבלי להתחשבן מה קיבלתי, ומבלי לומר מה הרווחתי מכך, נתינה כזו משנה את פני הבית. זהו המרשם המוצלח ביותר לשכינה בבית.
3. מכל הלב: הנתינה יכולה להיות גם מועטה, ובלבד שתהיה מכל הלב. בבחינת "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים" . נתינה עם חיוך, נתינה מכל הלב, נתינה מאהבה, מעלה את המשקל הסגולי שלה. הנתינה אינה נמדדת בכמות ולא במחיר. הנתינה נמדדת ברצון האמיתי המניע אותה, ובעוצמת החום והלבביות המתלווים לנתינה. רק נתינה כזו תביא שכינה לבית.
4. אחדות: על אנשי הבית לדעת שרק אחדות בתוך הבית תביא את השכינה. מריבות ח"ו מסלקות את השכינה. נ"ל כי כל המריבות נובעות מכך שזולתי אינו דומה לי, ומשום מה בהבנה שלי זולתי צריך להדמות לי. אם הוא אינו כמוני, אני מעביר עליו ביקורת, הוא אינו מוצא חן בעיני, וכאן מקור כל המריבות. הבנה כזו שגויה מעיקרה! כאמור, אחדות- פירושה המעשי תפוצה משלימה. כלומר, לכל אחד יחודיות משלו, יכולות משלו וכישורים משלו. אולם כל אחד משלים את זולתו. כל אחד אמור להכיר בערך של זולתו. להכיר בכך שלזולתו יש דברים אשר לי אין, ממילא בני הזוג משלימים זה את זה, נוצרת הרמוניה, ועל ידי כך תשרה השכינה בבית היהודי.
5. "כאשר צוה ה'": התנאי האחרון שמנינו היה לפעול לפי הכללים, לפי התורה והמצוות. בית שינהג לפי חוקי התורה, ישמור את מצוות ה', ולא יסור מהם, בבית כזה תשרה השכינה. גם כשלא מבינים את טעמי המצוות, דבקים במצוות. כפי שבצלאל בן אורי וכל האומנים בנו את המשכן בדיוק לפי הכללים והמידות, "כאשר צוה ה' את משה", הגם שהם לא הבינו בדיוק למה, "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו..." וכל כיו"ב. בבית אנו נפגשים בהרבה פרטים של מצוות. לפעמים הם "מקשים" עלינו, ולעיתים זה בכלל לא נוח. ואנו איננו מבינים את הפרטים, ולמה דווקא מצווה זו מחויבת המציאות וכו'. זהו המבחן הגדול להשראת שכינה בבית. האם פועלים לפי צו ה', לפי הצו של בורא עולם, אשר הוא היחיד שיודע מה טוב לנו. הוא ברא אותנו, והוא יודע מה טוב לבריותיו. הוא היחיד שיכול להשפיע עלינו כל טוב. אם נקיים את התורה, ונלך לפי מצוות ה', אזי השכינה תשרה בביתנו.
- ^ מחצית פרשת כי תשא עוסקת בענייני המשכן, והמחצית השנייה עוסקת בחטא העגל.
- ^ כלי המשכן המשיכו לשרת גם בבית המקדש. אך המשכן עצמו נגנז.
- ^ נ"ל מאחר שספר שמות מסתיים בגילוי שכינה, הרי שזוהי תכלית כל יציאת מצרים וגאולת ישראל. כלומר, גאולת ישראל בשיאה פירושה גילוי שכינה, דהיינו דבקותו של עם ישראל בקדוש ברוך הוא.