צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת תצוה

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת תצוה · >>

פרשת תצוה: "במה הארכת ימים?"-המרשם לאריכות ימים והקשר לקרבן התמיד

פרשת התמיד

לח וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: לט אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:... מב עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: (שמות כ"ט, לח-לט, מב-מג)

רבי עקיבא ור' נחוניא
שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול, אמר לו: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה. סליק יתיב ארישה דדיקלא, אמר ליה: רבי, אם נאמר "כבש" למה נאמר "אחד"?- אמר להו: צורבא מדרבנן הוא, שבקוהו. אמר ליה: "אחד"- מיוחד שבעדרו. אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. (מגילה כ"ח ע"ב) תרגום:
- שאל רבי עקיבא את ר' נחוניא הגדול. אמר לו: במה הארכת ימים?
- באו משרתיו של ר' נחוניא והיכו אותו (את רבי עקיבא)
(הם יצאו מתוך נקודת הנחה שהשאלה קנטרנית וכאילו רבי עקיבא קץ בחייו של ר' נחוניא)
- עלה (רבי עקיבא) וישב על ראש הדקל (כדי שלא ימשכו להכותו)
- אמר לו לר' נחוניא: רבי, יש לי שאלה, נאמר "הכבש האחד" . אם נאמר כבש למה נאמר אחד? כלומר די היה לכתוב "כבש".
- אמר להם (ר' נחוניא למשרתיו): הניחו לו (לר' עקיבא) מפני שהוא תלמיד חכם.
- ענה ר' נחוניא לשאלות רבי עקיבא:
א. "אחד"- מיוחד שבעדרו, כלומר צריך לבחור לקרבן התמיד כבש משובח מהעדר.
ב. מיימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדתי וותרן בממוני הייתי.

א. אם נאמר "כבש" למה נאמר "אחד"

לפנינו אגדת חז"ל הדנה בנושא אריכות ימים. אנו פוגשים את רבי עקיבא, עוד לפני שנודע כגדול בתורה, עדיין בראשית דרכו. רבי עקיבא פוגש את אחד מזקני הדור, את ר' נחוניא הגדול, אשר הגיע לגיל מופלג. רבי עקיבא שואל אותו: "במה הארכת ימים?^[1] המשרתים של ר' נחוניא כעסו על רבי עקיבא^[2] , והיכו אותו. ברח רבי עקיבא והתיישב על עץ דקל. רבי עקיבא נמצא במצוקה, איך יחלץ מן המצב המביך, כאשר משרתיו של ר' נחוניא ממתינים לו מתחת לעץ?! רבי עקיבא מתגלה גם כחכם וגם כבעל יוזמה ותושיה. ממרומי העץ הוא שואל את ר' נחוניא שאלה נוספת: "אם נאמר כבש למה נאמר אחד?" השאלה היא מתוך פרשת "התמיד" . לכאורה, בפרשיה זו יש כפילות והמילה "אחד" מיותרת. "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד: את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" הפסוק השני אומר כי צריך להקריב כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים. התורה כותבת "את הכבש האחד תעשה בבקר". המילה "האחד" נראית מיותרת. יכולה התורה לכתוב: את הכבש תעשה בבקר, ואנו נבין שמדובר בכבש אחד?! אשר על כן המילה "אחד" פנויה לדרשה. שאלת רבי עקיבא נאמרה בקצרה, כתלמיד המצוי בכתובים. לפי שאלה זו, זיהה ר' נחוניא, כי לפניו תלמיד חכם ולכן הוא הרגיע את משרתיו: "אמר להם: תלמיד חכם הוא (רבי עקיבא) הניחו לו".

ב. אחד- מיוחד שבעדרו"

עתה ענה ר' נחוניא לשאלותיו של רבי עקיבא. תחילה השיב על השאלה מפרשת התמיד. מדוע נאמר "אחד", הכוונה "אחד- מיוחד שבעדרו". כלומר, כאשר בוחרים את הכבש לקורבן התמיד, יש לבחור את הכבש הטוב ביותר שבקבוצת הכבשים, את המיוחד שבעדר. בקרבת מקום למזבח נמצאת קבוצת כבשים, אשר מיועדים לקורבן התמיד לימים הקרובים. כולם הוקדשו למזבח, וכולם עברו ביקורת מומים. יש היגיון שהלוקח את הכבש מתוך קבוצת הכבשים לא יבחר כבש מיוחד, אלא יקח כל כבש המזדמן לו. שהרי ממילא מה שלא הוקרב הבוקר יוקרב בין הערבים. ומה שלא יוקרב היום יוקרב למחרת וכן הלאה. אם כן מדוע לבחור את המובחר היום ולהשאיר לאח"כ את הפחות משובח?! אולם יש הגיון אחר. כן לבחור את הטוב ביותר! לא לוקחים סתם כבש שמזדמן עבור הקורבן. צריך להקדיש זמן, לגלות יחס, להראות חיבוב מצווה, ולבחור את הכבש הטוב ביותר שיש עכשיו בעדר. כלשונו של ר' נחוניא "המיוחד שבעדרו". כלומר ר' נחוניא עונה שיש לבחור ולברור ולוודא כל פעם שלוקחים כבש לקורבן התמיד, שזה הכבש הכי טוב שיש, שהוא אחד ומיוחד ובלשון הגמרא: "המיוחד שבעדרו".

ג. "ותרן הייתי"- סגולה לאריכות ימים

ממשיך ר' נחוניא ועונה לשאלתו העיקרית של רבי עקיבא "במה הארכת ימים?" ר' נחוניא מונה שלוש סיבות:

1. מימי לא קבלתי מתנות.
2. ולא עמדתי על מידותי.
3. וותרן בממוני הייתי.

דבריו אלה של ר' נחוניא מוכרים לנו ממקבילות אחרות בחז"ל . להלן ננסה להסביר את הקשר בין הנהגותיו הנ"ל של ר' נחוניא לבין אריכות ימים.

1. "מימי לא קבלתי מתנות"
הנהגתו זו של ר' נחוניא נראית ברורה ופשוטה, בהתאם לפסוק: "...ושונא מתנות יחיה" .

2. "ולא עמדתי על מידותי"
תכונה זו היא היפוכה של עקשנות וכעס. אדם העומד על מידותיו, פירושו שאינו מוותר, ועומד על דעתו. מי שאינו ותרן ימצא את עצמו כועס ובמתח מתמיד. הכעס והמתח- אלה ודאי דברים מקצרים ימיו של אדם. אשר על כן ר' נחוניא אומר, כי הוותרנות במידות גורמת לאדם להיות נינוח, וממילא הוא יאריך ימים.

תיקון המידות- תהליך איטי ומתמשך
כמובן, אין הדבר קל להיות ותרן במידות. תיקון המידות זוהי עבודת חיים. אך כל אדם יכול לתקן את המידות. צריך לדעת שתיקון המידות זהו תהליך איטי, של טיפה ועוד טיפה. התיקון הקטן של היום מכשיר אותי לתיקון של המחר. ויתור של תיקון המידות היום, יקשה עלי לתקן מחר. טיפה ועוד טיפה ויש לנו ים גדול. טיפה ועוד טיפה בתיקון המידות, ואפשר להגיע לסבלנות של הלל הזקן. רק צריך לדעת שעבודת התיקון היא יום יומית ואינה נגמרת. וכל התקדמות וכל תיקון וכל השתדלות כבר עושים רושם על נפש האדם, אלא שלא תמיד מבחינים בכך, אך סמוך ובטוח שכל השתדלות בתיקון המידות כבר משפיעה. ואם אדם יתמיד ב"ותרנות במידות" מובטחת לו אריכות ימים.

3. ותרן בממוני הייתי
למה ותרנות בממון הריהי סגולה לאריכות ימים? מתברר, שהאדם חי כל יום ויום ובמשך כל היום סביב הממון. אנו נפגשים בענייני ממונות יום יום ושעה שעה. אם אדם יקפיד על ענייני הממון, הוא ימצא את עצמו במתח מתמיד ובעומסים רבים. אדם עלול למצוא את עצמו כועס ורותח כל היום. אשר על כן מי שיחזק את עצמו במידה זו של ותרנות בענייני כספים, ימצא את עצמו חסר עומסים, נטול מתח ויותר נינוח. ודאי, התנהגות כזו הינה סגולה לאריכות ימים.

ד. אחד מיוחד שבעדרו- דרך לאריכות ימים

ר' נחוניא נשאל שתי שאלות וענה שתי תשובות. לכאורה, לא נראה קשר כל שהוא בין שתי התשובות. עיון מדוקדק בתשובה, "אחד- מיוחד שבעדרו", יגלה לנו כי תשובה זו קשורה בהחלט לשאלה הראשונה, "במה הארכת ימים?" כפי שנסביר להלן: "אחד- מיוחד שבעדרו", אינו אלא משל לכל מהלך חיינו. הכהן אמור לקחת כבש אחד מתוך קבוצה של כבשים, שכולם הוקדשו לקורבן, וכולם "מבוקרים" ממומים. כדי לגלות חיבה כלפי המצווה, וכדי להפגין יחס של התלהבות כלפי מצות קרבן התמיד, הכהן מביט בכבשים, בורר ולוקח את המיוחד שבעדר, כלומר את "הכי טוב שיש". ישאל השואל: אם כל יום הכהן לוקח את הכי טוב שיש, הרי להמשך השבוע יישארו כבשים פחות טובים, ומה הרווח בכך? התשובה היא: אכן כך. להמשך השבוע באמת יישארו כבשים פחות משובחים, אבל הכהן מבחינתו יום יום גילה חיבה גדולה למצווה, וכל יום בחר את הכבש הטוב ביותר, שיש בהישג ידו. נ"ל כי בהנהגה זו חז"ל מורים לנו להתמקד בעשייה של ההווה: כעת אתה עומד מול המצווה של קרבן התמיד של היום. עכשיו, היום תעשה אותה על הצד הטוב ביותר. בהידור, בהתלהבות, בחיבה יתרה, בבחינת "אחד- מיוחד שבעדרו". זהו המשל, והחיים הם הנמשל. כך האדם אמור להתייחס לכל יום ויום שהוא מקבל מהקב"ה, כאילו זה היום היחיד שיש לו. כל יום הוא מאה אחוז של החיים. כל יום הוא "המיוחד שבעדר". כל מצב שהאדם נקלע אליו, כל משימה לביצוע, להתייחס אליה כאילו זה הכל. כל יום שווה כל החיים, כל יום הוא יחיד ומיוחד. בדרך זו האדם ממצה את היום במלואו ^[3].

ה. להתמקד בהווה- להפחית עומסים

כל הנאמר יכול להיות טוב ויפה, אך איך זה קשור לאריכות ימים? בדרך כלל האדם פועל היום מתוך ערבוב של האתמול והמחר. קשה להתנתק מהעומסים של האתמול ומהאחריות של המחר. כל הזמן אנו חיים במתח של מה יהיה? "מה ילד יום?" מה המחר טומן בחובו? המתח הזה פוגע בפועל בכל העשייה שבהווה. אם אדם יצליח לפעול בכאן ובעכשיו, כאשר הוא מתנתק מהעומסים של העבר ושל העתיד, אדם כזה יאריך ימים. זאת מאחר שהוא משתחרר ממתחים מיותרים. המטלות היום יומיות מלאות עומס כשלעצמן. אם כן לשם מה יש צורך עוד להעמיס עליהן עומסים מיותרים של האתמול ושל המחר. אלה רק גורעים מהתפוקה של עבודת היום. ועלולים ליצור מתחים רבים אשר עלולים לגרום לקיצור ימים. כמובן, אין הדבר מתיר לחיות ללא תוכניות, ללא השקעה בעתיד. אין הכוונה שאדם יחיה בבחינת "אכל ושתה כי מחר נמות" חס ושלום. אדם חייב להביט קדימה, לחיות במסגרת תוכניות. כל אדם חייב לעצור את מרוץ החיים ולעשות חשבון נפש, מה קרה? ומה יקרה? מה הספקתי? וכיצד אספיק יותר? אולם בעת ביצוע המטלות, יש צורך להתמקד בעכשיו.

ו. שתי דרכים להפחתת המתח

לסיכום נ"ל כי ר' נחוניא מציע לנו שתי דרכים להפחתת מתח החיים, כדי להאריך ימים. א. ותרן במידותיי, ותרן בממוני. אדם שיוותר במידותיו ובממונו יכול להגיע למצב של שלוה ושקט. ב. "אחד- מיוחד". כל יום צריך להיות מיוחד. להתמקד בהיום ובעכשיו. במהלך העשייה של ההיום להתנתק מהעומסים של האתמול ושל המחר. ממילא האדם יפעל ביתר שלוה ושקט.

ז. "ואברהם זקן בא בימים"- אריכות ימים באיכות

נ"ל כי תשובתו של ר' נחוניא: "אחד- מיוחד" טומנת בחובה מסר נוסף- אריכות ימים באיכות. ר' נחוניא אומר לרבי עקיבא, בעודך שואל אותי איך מגיעים לזקנה ושיבה, דע לך גם אדם צעיר בעודו צעיר יכול להאריך את ימיו באיכות. הכיצד? כאמור, "אחד- המיוחד שבעדרו"- פירושו כל פעם שמקריבים קורבן, צריך להשתדל שזה יהיה הכי טוב. ובהשלכה למציאות היום יומית: מי שיודע להפיק את המירב והמיטב מכל יום ויום, מכל פעולה ופעולה, מכל מציאות שה' מזמן לו, הרי שאדם כזה חי את אותו היום במלואו. זוהי אריכות ימים באיכות. על אברם אבינו נאמר: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" . הביטוי "בא בימים" נראה מיותר, על כן חז"ל דרשו אותו באופנים שונים. בין היתר הסבירו: כאשר כל הימים שלו מלאים בעשייה. הוא ניצל כל יום ויום ומילא אותו בעבודת ה'. לפיכך נ"ל כי יש שני סוגי זקנים. יש זקן שהפליג בשנים, אך לא עשה בהם משהו מיוחד, הוא נקרא זקן מפני שהפליג בשנים. מאידך יש זקן שיצק תוכן לכל יום ויום. עליו אפשר לומר "זקן בא בימים", ואפילו אם אינו מבוגר כל כך.

ח. מזבח מאריך ימים

נ"ל שאין זה מקרי שדווקא המילה "אחד" שמופיעה בהקשר של המזבח וקרבן התמיד -דרשו אותה חז"ל לעניין אריכות ימים. המזבח עצמו- עניינו אריכות ימים, כפי שנראה להלן: התורה מצווה לבנות את המזבח ללא כלי ברזל: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" רש"י על אתר מסביר מדוע אסור להשתמש בברזל בעת בנית המזבח: "ותחללה. הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת . שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם. אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך..." נמצאנו למדים אם כן, שהמזבח הינו מקור לאריכות ימים. אשר על כן ברור מדוע דרשו חז"ל את הפסוק "הכבש האחד" שבפרשת התמיד לעניין אריכות ימים.

מדוע מזבח מאריך ימים?
חז"ל כותבים כי המזבח מאריך ימים, אך הם לא פירטו. נ"ל כי שתי סיבות לדבר. ראשית, המזבח- תפקידו לכפר על החטא. החטא הוא הגורם לקיצור ימים. ממילא כאשר המזבח מכפר הרי שהוא גם מאריך ימים. אולם נ"ל סיבה נוספת ומכיוון אחר. הקרבן כשמו כן הוא- קירבה לה'. אולם ישאל השואל, מדוע דווקא מצווה זו נקראה קורבן? הרי אנו מתקרבים לה' ע"י כל מצווה ומצווה? כנראה, מצווה זו של הקרבן מסמלת יותר מכל את הקירבה לה'. ראשית, מפני שמצווה זו של הקרבת הקרבן נעשית בקירוב פיזי לקודש הקודשים, מקום השכינה. מזבח העולה נמצא קרוב מאוד לקודש, וזהו המקום הסמוך ביותר לקודש, שאיליו יכול להגיע גם מי שאינו כהן. אולם לא רק בגלל הקירבה הפיזית מצווה זו נקראת קרבן. במצות הקרבן האדם מגלה התלהבות ואהבה עזה לקב"ה. במצווה זו האדם משקיע רבות. ישנה השקעה כספית- קנית הכבש. אך יותר מזאת ישנה השקעה של זמן- צריך לעלות לבית המקדש בירושלים. אשר על כן מי שמקריב קורבן מגלה את קרבתו לה'.

ט. הדבקים בה'- נקראים חיים

ממילא שאדם מתקרב לה', הרי שבכך הוא מאריך ימים. העובד את ה'- חייו מקבלים משמעות. כאשר אדם מִדבק בה', הוא ממלֵא את ייעודו ומתמלא חיות ועליו נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" וכן "כי מצאי מצא חיים" . על שתי מצוות התורה קבעה שכר של אריכות ימים: כיבוד הורים ושילוח הקן. ככתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך…" וכן "כי יקרא קן צפור לפניך...שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" . מקובל לאמר כי מצוות כיבוד הורים קשה במיוחד, ומצוות שילוח הקן לעומת זאת קלה מאוד. והנה, התורה מבטיחה בעבור שתיהן אותו השכר, אריכות ימים. הדבר אומר דורשני! הלימוד הראשון העולה מכך הוא שאיננו מבינים בשכרן של מצוות. כמו כן אנו לומדים מכך, שה' משלם שכר רב גם בעבור מצוות קלות.
אולם נ"ל כי הלימוד העיקרי מכך הוא אחר לחלוטין, והרבה יותר יסודי ומעמיק, בכל מה שקשור בשכרן של מצוות. שכר אריכות ימים שנלווה למצווה קלה כשילוח הקן, בא ללמדנו באופן כללי על היחס שבין קיום מצוות ואריכות ימים. נ"ל כי בדרך זו התורה באה ללמדנו כי כל מצווה ומצווה מביאה לאריכות ימים, כי כל מצווה מקרבת אותנו אל ה'. וקרבת ה' היא היא חיים. ומצוות שילוח הקן אינה אלה דוגמה. הקב"ה הוא הוא האין סוף. הוא העולם הרוחני במלוא משמעותו. אדם חי- פירושו אדם בעל רוחניות, בעל השגות רוחניות. ככל שהאדם ישיג יותר בעולמו הרוחני, פירוש הדבר שהוא מקבל יותר חיות. ממילא ככל שנקיים מצוות, כך נדבק יותר בה', שהוא מקור הרוחניות. בדרך זו החיים מקבלים משמעות אמיתית, וזוהי אריכות ימים, וזוהי בחינת: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".

1. ר' עקיבא התחיל לחבוש את ספסלי בית המדרש רק בגיל 40. כנראה שחשוב לו מאוד להאריך ימים, עוד יותר מכל אחד אחר, כדי שיספיק להשלים את החסרים. ואכן רבי עקיבא זכה לאריכות ימים וחי על גיל 120 שנה.
2. בהמשך הגמרא מספרת כי רבי שאל את רבי יהושע בן קרחה "במה הארכת ימים" ריב"ק ענה לו: "קצת בחיי?!" כלומר שאלה כזו עלולה להיות מביכה, ונראית כמי שמטיל עין הרע בזקן. כנראה זו הסיבה שהמשרתים של ר' נחוניא כעסו על רבי עקיבא.
3. הגמרא בקידושין מ' רומזת לכך: "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, אם עשה מצוה אחת.." אם אדם ירגיש כך יום יום, ממילא הוא יתמלא באחריות למעשיו, וימצה את יומו ואת חייו.