צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת צו

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת צו · >>

פרשת צו: "אש תמיד" בעבודת ה'

"אש תמיד תוקד על המזבח"

פתיחה
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

הקטר חלבים ואיברים כל הלילה
ב צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

תרומת הדשן
ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: ד וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:

מצוות אש התמיד
ה וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: ו אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: (ו, א-ו)

א. חובת "אש התמיד" על המזבח

פרשת צו פותחת ב"זאת תורת העלה", שישה פסוקים העוסקים בדיני קורבן עולה (קורבן התמיד) ומזבח העולה. בפסוקים אלו יש שלוש מצוות עיקריות :

1. הקטר חלבים ואיברים- זמנה של מצוה זו כל הלילה, שנאמר: "זאת תורת העלה...על המזבח כל הלילה עד הבקר" .
2. מצוות תרומת הדשן, שנאמר: "...והרים את הדשן אשר תאכל האש...".
3. קיום "אש תמיד" על המזבח, שנאמר: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה..."

בפרשה קצרה זו יש שלוש מילים מנחות, אשר חוזרות ארבע פעמים: "אש", הפועל יקד, "על המזבח"

קובץ:המלה "מזבח" מופיעה עוד פעמיים, אך ללא מילת היחס "על". אנו התייחסנו לצירוף "על המזבח", וזה אכן מופיע ארבע פעמים

. צירוף המילים המנחות יוצר את המשפט: "אש תוקד על המזבח". הרי לנו שהמילים המנחות מדגישות כי הרעיון העיקרי של הפרשה הוא, שצריך שתהיה אש דולקת על המזבח. אלא שלאור כל הפרשיה אנו נוסיף לרעיון זה את המילה "תמיד". כלומר: אש תוקד על המזבח תמיד.
אכן התורה כותבת זאת במפורש בסיומה של הפרשיה: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"

ב. מצוות "אש תמיד" כתובה שלוש פעמים

מתברר שרעיון זה של "אש תמיד" על המזבח הינו בעל חשיבות רבה והוא הרעיון העיקרי של פרשיה זו. משום כך התורה הדגישה אותו, וכתבה אותו שלוש פעמים בפרשיה קצרה זו. הדבר נכתב בשלושה אופנים שונים, בנוסף לכך שהוא כתוב במפורש: "אש תמיד... לא תכבה". להלן שלושת האופנים, בהם הדגישה התורה את מצוות אש התמיד:

1. באמצעות מילים מנחות
הדרך הראשונה של התורה להדגיש את מצות האש על המזבח היא ע"י השימוש במילים מנחות. כאמור, התורה כתבה את המילים: "אש, הפועל יקד, "על המזבח" ארבע פעמים כל מילה. בדרך זו התורה הדגישה כי זהו עניינה של כל הפרשיה, כלומר שתהיה אש דולקת על המזבח.

2. באמצעות כפילות
כדי להדגיש היטב את מצוות אש התמיד התורה כתבה זאת פעמיים בשני פסוקים רצופים. בתחילה בדרך של מצות עשה- "אש תמיד", ואח"כ בדרך של לא תעשה: "לא תכבה". יתר על כן הצירוף לא תכבה מופיע פעמיים: "והאש על המזבח לא תכבה... אש תמיד... לא תכבה...".

3. באמצעות סיום מעין פתיחה
פסוקים ה-ו עוסקים במצוות "אש תמיד" על המזבח. פסקה קצרה זו- שני פסוקים בלבד- פותחת ומסיימת כמעט באותן המילים.
הפתיחה: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה...".
הסיום: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
השימוש בסיום מעין פתיחה מצוי בתורה לרוב, ובדרך זו התורה מדגישה את הרעיון לא רק ע"י כתיבתו פעמיים, אלא גם ע"י כתיבתו במקום הכי בולט בפתיחה ובסיום.
הגמרא מתייחסת ל"סיום מעין פתיחה" בספר תהילים ואומרת: "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח באשרי וסיים באשרי" . ה"תוספות" במקום מעיר שאין הכוונה דווקא למילה "אשרי" אלא כל סיום מעין פתיחה מציין שהפרשה חביבה על דוד המלך: "דלאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי. אלא חתימה מעין פתיחה, כמו 'תהילה', שפתח בתהילה וסיים בתהילה: 'תהלת ה' ידבר פי'. וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה" . לפי דברי התוספות, עולה שכל פעם שיש סיום מעין פתיחה, יש כאן הדגשה שבאה לציין חיבוב העניין. דברי התוספות נאמרו ביחס למזמורי תהילים. ואנו נמשיך על פי אותו עיקרון גם במצוות הכתובות בתורה. ברור שכל המצוות חביבות, אלא שאם נמצא מצווה הכתובה גם בפתיחה וגם בסיום, אנו נסיק שאכן מצווה זו חביבה יותר ואולי יש לה חשיבות מיוחדת. והנה, התורה כתבה את מצוות "אש תמיד" בדרך של סיום מעין פתיחה. הרי לנו אם כן, שהתורה נתנה למצוה זו חשיבות מיוחדת והדגשה נוספת.

ג. "אש תמיד"- עיקר תורת העולה

פרשיה קצרה זו על ששת פסוקיה פותחת בכותרת: "זאת תורת העלה". לאחר פתיחה זו היינו מצפים למצוות הקשורות בקורבן העולה. אכן הפסוק הראשון עוסק במצות העולה, הנמשכת כל הלילה, ומכאן למדו שהקטר חלבים ואיברים זמנם כל הלילה . אולם הפרשיה דנה בעיקר במצות אש התמיד, כאמור לעיל. נשאלת השאלה, מדוע התורה כתבה את מצוות אש התמיד תחת הכותרת "זאת תורת העלה"? סתם "עלה" בתורה- הכוונה לקרבן עולה, וכאן הפרשיה דנה במצווה הקשורה יותר למזבח העולה, כלומר לאש התמיד, ולאו דווקא לקורבן העולה. ננסה לענות על שאלה זו בסייעתא דשמיא ובחסדי ה' עלינו. נ"ל כי התשובה נעוצה בתפקידו של המזבח ושל קורבן העולה בעבודת הקורבנות. לכן ראשית, נבדוק ונתייחס לתפקיד המיוחד של קורבן העולה. לאחר מכן נראה שלאש התמיד יש תפקיד מרכזי בעבודת הקורבנות. ורק לאחר מכן ננסה להשליך את עניין אש התמיד לעבודת ה' בכלל, כלומר לקיום כל התורה והמצוות.

ד. קורבן עולה- שיא בעבודת ה'

קורבן עולה הינו סמל לקורבנות כולם. בכל קורבן המקריב שואף להתקרב לה'. על כן מצוה זו נקראת קורבן. האדם המקריב את קורבנו על המזבח לפי כל הכללים, הריהו מתקרב לה' באמצעות הקורבן. ראשית, יש כאן קירבה פיזית לקודש הקודשים. מי שמקריב קורבן הריהו מתקרב למקום השכינה, למקום הכי קרוב שישראל יכול להגיע. שנית, אפשר לומר על מי שמקריב קורבן שהוא משתדל ופועל מאוד למען קִרבה זו. שהרי עבודת הקורבן מצריכה משאבים רבים. לפעמים האדם בא ממרחקים עד לירושלים, הדבר יכול להימשך ימים ואפילו שבועות. הבהמה שמקריבים גם היא עולה כסף. נמצא שהמקריב קורבן משקיע הרבה עבור מצווה זו, ובזאת הוא מגלה את קרבתו לה'. אם בכל קורבן המקריב מתקרב לה', הרי שקורבן עולה נתפס כשיא בהתקרבות לה'. גם מפני שכולו קרב לה', וגם מפני שהוא קרב יום יום. כשמו כן הוא- "קרבן התמיד". אשר על כן ברור מדוע מזבח הנחושת נקרא "מזבח העולה", למרות שמקריבים עליו גם קורבנות אחרים: נדבות, חטאות, אשמות ועוד. זאת מפני שקורבן העולה מסמל את הקורבנות כולם. יתר על כן ניתן לומר כי קורבן העולה מסמל את הקרבה לה' ואת עבודת ה' בכלל.

ה. "אש התמיד" במזבח- סמל להתלהבות בעבודת ה'

כאמור, הפרשיה הפותחת בכותרת "זאת תורת העלה" דנה בעיקר במצוות אש התמיד. מאידך אמרנו כי קרבן העולה מסמל את הקורבנות כולם ומהווה סמל בעבודת ה'. העולה מכך אם כן ש"אש התמיד" הינה עיקר גדול בעבודת ה'. נ"ל כי המסקנה העולה מכל הנאמר לעיל הוא, ש"אש התמיד" על המזבח אינה אלה סמל לעבודת ה' בכלל. כלומר, כפי שחייבת להיות "אש התמיד" על המזבח, כך צריכה להיות "אש התמיד" בכל עבודת ה', כלומר בכל קיום המצוות. אש תמיד בעבודת ה'- פירושה התלהבות וחמימות. זאת אומרת, שעבודת ה' חייבת להיות תמיד מתוך לב בוער לה', מתוך התלהבות, מתוך שמחה והתעוררות . התורה הדגישה כי "אש התמיד" על המזבח היא חלק חשוב מאוד ב"תורת העלה". כלומר, האש על המזבח היא חלק חשוב ומרכזי בעבודת הקורבן. בדיוק כך באה התורה ללמדנו שהדרך בעבודת ה' היא חלק חשוב בעבודה עצמה. קיום התורה והמצוות חייב להיות אף הוא עם "אש התמיד", כלומר בחום ובהתלהבות. בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". רק עבודת ה' שכזו יש לה משמעות, היא תפעל על האדם עצמו, תשפיע על הזולת, ויהיה לה המשך.

ו. חובת השמחה בעבודת ה'

עבודת ה' בחוסר התלהבות מעידה על עצבות והעדר חיבור לתורה ולמצוות. לעומ"ז עבודת ה' בהתלהבות מעידה על שמחה בקיום המצוות ומעידה על עבודה מתוך אהבה. התורה מעידה כי ההידרדרות, אשר עלולה להביא לכל העונשים הכתובים בתוכחה, נעוצה בנקודת הבראשית של עבודת ה' בקרירות. וכדברי הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" . כאשר עובדים את ה' בשמחה, הדבר ימשיך ויתעצם. אולם אם עובדים את ה' בקרירות ובחוסר התלהבות, הרי שגם אם מקיימים את כל התרי"ג מצוות, הדבר עלול להתפוגג ולהעלם, ובסופו של דבר האדם לא יקיים את המצוות. גם אם האדם כן יצליח מתוך הרגל לקיים את המצוות אך ללא שמחה, ספק רב אם יצליח להעביר זאת לבניו ולבני בניו. קשה להנחיל לדורות הבאים עבודת ה' מתוך קרירות. רק עבודת ה' בהתלהבות ובשמחה היא ערובה להנחלת התורה והמצוות לדורות הבאים.