צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת ויקהל-פקודי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרשות ויקהל פקודי: התלהבות בעבודת ה'[עריכה]

הקמת המשכן

משה מצוה את בני ישראל על התרומה
ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: ...

בני ישראל תורמים את החומרים
כ וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה: כא וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה: כג וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כד כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה, וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

"וכל אשה... בידיה טוו"
כה וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: כו וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה: טָווּ אֶת הָעִזִּים:

תרומת הנשיאים
כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:

תרומת הבשם, השמן והקטורת
כח וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

פסוק סיום
כט כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה: ...


"מרבים העם להביא"
ד וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: ה וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: ו וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: ז וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: (ל"ה, ד-ה, כ-כט. ל"ו, ד-ז)

בפרשות ויקהל- פקודי עוסקות בהקמת המשכן. לבסוף התורה מתארת את ההצלחה- גילוי שכינה במשכן לעיני כל בני ישראל. בשיחתנו זו נדון ב"סוד" המיוחד המופיע בפרשות אלו: בזכות מה בדיוק הצליחו בני ישראל להוריד את השכינה?

א. האדם מוריד את השכינה לארץ[עריכה]

בעיון לפרזסשת תרומה דנו באריכות בתפקידו העיקרי של המשכן. מצאנו כי מעשה המשכן בא להורות לנו כי העם יכול להוריד את השכינה עלי אדמות. עד מעשה המשכן בני ישראל הורגלו שה' מתגלה, אך הייתה זו התגלות בהתערותא דלעילא. והנה המשכן חידש דבר גדול בעולם- האדם בכוחו לגרום לכך, שהשכינה תרד לארץ. בני ישראל תרמו את כל כלי המשכן, העם בעצמו בנה את המשכן, והתקיימה בעם ברכתו של משה: "יהי רצון שתשרה השכינה במעשה ידיכם". כלומר, בסופו של תהליך בנית המשכן העם הצליח בידו ממש להוריד את השכינה לארץ.

ב. חמישה כללים איך להוריד שכינה לארץ[עריכה]

בשיחתנו לפרשת תרומה המשכנו ופירטנו מהם התנאים להורדת השכינה ע"י העם. מנינו חמישה כללים לכך:

1. הרצון: הכל תלוי ברצונו של העם. כל המשכן נבנה מתרומות העם. אם לא יתרמו, לא יקימו את המשכן. הא משמע שכל מעשה המשכן תלוי בראש וראשונה ברצונו של העם.

2. נתינה: כל המשכן בנוי מתרומות. הנתינה הינה עניין יסודי בהורדת שכינה. ה' הוא הטוב והמטיב, הוא רק נותן. לכן כאשר אנו נותנים, אנו מכינים את עצמנו ככלי לקבלת פני שכינה, כלומר לקבלתו יתברך.

3. נתינה מכל הלב: בראשית התרומה למשכן התורה מדגישה את הנתינה מכל הלב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" . נ"ל כי הנתינה כשלעצמה איננה מספקת כדי להוריד את השכינה. זו חייבת להיות מכל הלב. רק כך הנותן מביע את אהבתו לעניין ואת מסירות הנפש שבנתינה. להלן נרחיב בנקודה זו והיא עיקר הדיון בפרשתנו.

4. אחדות: דווקא תרומת החומרים היא המייצגת אחדות. אמרנו כי אחדות במיטבה- פירושה שהאחד משלים את זולתו. כאשר תרמו את החומרים למשכן, כל אחד תרם מה שיש לו. בס"ה כולם יחד תרמו את הכל והביאו לידי יצירה מושלמת. זוהי אחדות, כאשר כל העם יחד בצירוף כל הכוחות יוצרים את האחד השלם, במקרה שלנו את המשכן.

5. לפעול "כאשר צוה ה' את משה": בסיום דברי הפתיחה להקמת המשכן התורה אומרת כי יש לבנות את המשכן לפי הכללים: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" . פסוק זה מדגיש כי המשכן חייב לקום לפי כללים מפורטים וללא חריגה, כדברי הכתוב: "כאשר צוה ה' את משה".

ג. העם פעל לפי חמשת הכללים[עריכה]

בראשית פרשת ויקהל משה מעביר לעם את דברי ה', ומצווה אותם על התרומות ועל בנית המשכן . מיד בתום דברי משה העם הזדרז לעבודת ה' ותרם כל מה שנדרש עבור הקמת המשכן . להלן נראה כי התורה ציינה במפורש שהעם פעל לפי חמשת הכללים הנ"ל":

  1. הרצון: העם הביע את רצונו העז לבנות את המשכן, בכך שהוא נחלץ מהר ובהתלהבות לתרומות ולבניה, כפי שנפרט בהמשך.
  2. נתינה: העם תרם את כל הנדרש ובמהירות רבה, עד כדי כך שהוא תרם יותר מידיי. ההתלהבות של העם עברה כל גבול ומשה נאלץ להעביר כרוז שיפסיקו להביא תרומות .
  3. נתינה מכל הלב: אין ספק, תרומת העם נעשתה מכל הלב. לכן המילה "לב" מופיעה בפרשת נתינת התרומות4 חמש פעמים! להלן נרחיב בעניין זה.
  4. אחדות: בפרשה הנ"ל4 מודגשת הנתינה המגוונת דבר המעיד על אחדות העם כנ"ל.
  5. לפעול "כאשר צוה ה' את משה": בפרשת פקודי התורה מתארת את בנית המשכן וכליו ע"י בני ישראל ומציינת עשר פעמים כי הכל נעשה "כאשר צוה ה' את משה" אין ספק, התורה מצאה לנכון להדגיש עניין זה שהמשכן הוקם ע"פ הכללים שציוה ה' את משה, והחזרות הרבות של הביטוי "כאשר צוה ה' את משה" באו להדגיש שהעבודה נעשתה בדיוק לפי הכללים ללא חריגה כל שהיא.

ד. העם הוסיף כלל שישי- התלהבות[עריכה]

אכן העם ענה על כל התנאים הנ"ל כדי להוריד את השכינה עלי אדמות. אך נ"ל כי "העיקר חסר מן הספר". כל חמשת הכללים הנ"ל אינם מסוגלים להוריד את השכינה, התבלין העיקרי עדיין חסר, והוא ההתלהבות בכל העבודה. להפתעתנו הרבה ולשמחתנו, העם גילה התלהבות אין קץ בכל מה שקשור בתרומות ובבניית המשכן. יתר על כן התורה כתבה והדגישה זאת. להלן נרחיב ונפרט איך התורה הדגישה כי כל עבודת המשכן היתה באווירת התלהבות , כלומר מתוך אהבה עזה. ועל כגון זאת אפשר לומר: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" להלן נפרט ארבע דרכים בהם התורה הדגישה את ההתלהבות בבניין המשכן:


1. זריזות
אין ספק, זריזות בעבודה מורה על ההתלהבות ועל עשיה מכל הלב. אכן התורה מדגישה כי בני ישראל פעלו בזריזות רבה בתרומות ובבניה. כאשר משה סיים לצוות את העם על התרומות , מיד העם נחלץ לתרום. הדבר מובלט ע"י סמיכות הפסוקים כדלקמן. בסיום דברי משה נאמר: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" . ומיד בסמיכות פסוק לאחר מכן התורה מתארת את התרומות והעבודות: "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו ואת תרומת ה'..." . אכן סמיכות הפסוקים מורה על כך שהעם הזדרז לקיים את מצוות ה' ונחלץ מיד לתרומות.

2. "מרבים העם להביא"
חז"ל אומרים כי עם ישראל נתבע לעגל ונתן, וכאשר נתבע לתרום ולתת למשכן הוא נתן . והנה בתרומה למשכן אנו מופתעים לראות כי העם תרם יותר מידַי, וכדברי הפסוק: "ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים: ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אתה" . אכן עם ישראל עבר את גבולות האהבה לה' והביא יותר ממה שצריך. למשה לא נותרה ברירה, והוא נאלץ להודיע לעם להפסיק להביא תרומות: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויִכָלא העם מהביא" . קשה לחשוב על התלהבות יותר גדולה מזו. עם שלם מתנדב לקודש ופורץ את גבולות הנתינה, עד כדי כך שצריך לומר לו להפסיק להביא! אין ספק, הדבר מורה על התלהבות ואהבה עזה לעבודת המשכן בפרט ולבורא עולם בכלל.

3. מילים מנחות מורות על התלהבות
אחת הדרכים של התורה להדגיש רעיון ולהבליט אותו היא השימוש במילים מנחות. והנה בתשעת הפסוקים המתארים את הנתינה של בני ישראל למשכן אנו נמצא מילים מנחות אשר מדגישות את ההתלהבות של עם ישראל בתרומה ובבנית במשכן, וכן כתוב: "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש: ויבאו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה': וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו: כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבדה הביאו: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש: וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה: טוו את העזים: והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים: לאפוד ולחשן: ואת הבשם ואת השמן: למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים: כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה' "

  1. המילה "כל": מופיעה 13 פעם! ובכך התורה מדגישה כי כל העם התגייס לעניין המשכן.
  2. הפועל להביא: מופיע תשע פעמים! שוב מילה המורה על נתינה.
  3. המילה "לב": מופיעה חמש פעמים, ובכך התורה מדגישה שהנתינה היתה מכל הלב. כלומר מאהבה.
  4. הפועל לנדוב: מופיע ארבע פעמים, וגם בכך התורה מדגישה את הנתינה מתוך רצון ואהבה.

כאשר יקרא הקורא את הפסוקים הנ"ל יצלצלו לו המילים המנחות: כל, הביאו, נדבו ולב. ומהמילים המנחות עולה המשפט: כל העם הביאו והתנדבו מכל הלב. כלומר, באמצעות המילים המנחות הדגישה התורה את העובדה שהעם תרם ונתן בהתלהבות.

4. ביטויים המורים על התלהבות
בתשעת הפסוקים הנ"ל המתארים את תרומות בני ישראל אנו נמצא שבעה ביטויים בצירוף המילים "לב" או הפועל לנדוב: "נשאו לבו", "נשא לבן", "חכמת לב", "נדיב לב", "נדב לבם", "נדבה רוחו", "הביאו בני ישראל נדבה לה' ". אכן זוהי דרך נוספת להדגיש את ההתלהבות שבנתינה.

ה. חובת ההתלהבות בעבודת ה'[עריכה]

נ"ל כי כל עשיה מורכבת משני יסודות: א. העשיה בפועל ב. היחס לעשיה, הרגש כלפיה, כלומר מידת ההתלהבות שבעשיה. יכול אדם לעשות כל פעולה שהיא, גם אם היא מושלמת, אך היא חסרה התלהבות, הרי שפעולה זו חסרה את העיקר. וכבר פירשו בעלי המוסר על דרך זו את הפסוק: "ולבן שינים מחלב" . עדיף שאדם ילבין שיניו כלפי חברו, כלומר יחייך לו ויאיר לו פנים, מאשר ישקהו חלב. כלומר אם אדם נותן לזולתו דבר מה, אך ללא החיוך, ללא החמימות, ללא היחס האוהב, הרי שנתינה זו לוקה בחסר. נתינה זו חסרה את ההתלהבות, שהיא היא נשמת הנתינה ועיקרה. ההתלהבות שבכל נתינה ובכל פעולה היא הקובעת את האיכות שלה. יתר על כן כאשר אדם בונה את בניין ביתו עם ערך מוסף של התלהבות, דבר זה מבטיח אורך ימים ושנות חיים לבניין זה. בית- משפחה- שתהא חסרה בו ההתלהבות והחמימות, הריהו בית קר שנראה כי אין לו בסיס ולא יציבות, והעיקר חסר בו. אומנם בכל בית יש צורך בפרטים הגשמיים, אי אפשר להתעלם מהחומר הנצרך להקמתו של הבית. אך מצד האמת, הבית נוסד על יסודות של חום ואהבה, יסודות של רצון טוב ומסירות נפש, וכל הדברים האלה באים לידי ביטוי כאשר יש התלהבות בכל בניין הבית. מכאן נעבור לעבודת ה', זו חייבת את תוספת ההתלהבות. קרירות בעבודת ה' משדרת חוסר שביעות רצון, כאילו אדם עובד את ה' מאונס, כאחד "שקפאו שד". לעומ"ז התלהבות בעבודת ה' משדרת חמימות, ומגלה כי עבודת ה' נעשית מתוך שמחה ואהבה. עבודת ה' מתוך התלהבות- יש לה חיים ארוכים, יהיה לה המשך. רק באופן כזה אדם מסוגל להנחיל לבניו ובני בניו את עבודת ה'.

ו. עבודת ה' בקרירות- שורש כל הרע[עריכה]

מתברר כי התורה כותבת זאת במפורש. בפרשת התוכחה בספר דברים התורה מפרטת את העונשים הרבים, אשר עלולים חס ושלום לבא על העם אם לא יקיימו את מצוות ה'. והנה בעיצומם של הקללות, התורה מציינת מהי הסיבה לכך שהעם היגיע להידרדרות זו של עזיבת דרכי ה'. התורה לא כותבת שהיו הרבה מצוות והעם התקשה לקיים את כולם. היא גם לא כותבת שהסיבה היא ההשפעה של העמים מסביב. היא גם לא אומרת שעבו"ז היא חלק מסחף עולמי שעלול להשפיע. היא גם לא כותבת שהיתה עצלות או חוסר חינוך טוב, או חוסר הכוונה וכל כיו"ב. אנו מופתעים מההסבר של התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" . התורה מזכירה לנו כי בימים הטובים, כאשר היה לעם עושר כלכלי- "רב כל" אנחנו עבדנו את ה', אלא שלא עבדנו את ה' "בשמחה ובטוב לבב". אולי היתה שמחה אך לא היה גם "ובטוב לבב". במילים פשוטות: לא היתה התלהבות בעבודת ה'. אכן התורה תולה את כל ההדרדרות בכך שבשלב מסוים היתה עבודת ה' בקרירות ללא שמחה וללא התלהבות. מכאן הדרך סלולה להעדר עבודת ה' ולהתרחקות מה'.


אשר על כן נמצאנו למדים כי ההתלהבות בעבודת ה' היא יסוד כל היסודות, והיא הערובה לכך שנזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה, וש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" לעולמי עד, ושנהיה "אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".