צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת בלק

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרשת בלק: נס פי האתון- לשם מה הוא בא?[עריכה]

מעשה האתון

בלעם הולך לקלל את עם ישראל
כא וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: כב וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ, וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

האתון נוטה מהדרך שלוש פעמים בגלל מלאך ה'
בלעם מכה את אתונו שלוש פעמים:
כג וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה, וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: כד וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: כה וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר, וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: כו וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְהוָה עֲבוֹר, וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: כז וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם, וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:

דו שיח בין האתון ובלעם
כח וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי, לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ: ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה, וַיֹּאמֶר לֹא:

דו שיח ביו מלאך ה' ובלעם
לא וַיְגַל יְהוָה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ, וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלשׁ רְגָלִים, הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: לג וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי: לד וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְהוָה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ, וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי: לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר, וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:
(כ"ב, כא-לה)

בפרשת האתון המדברת אנו נפגשים בהרבה הפתעות, עוד לפני שה' פותח את פי האתון. כל הפתעה מעוררת שאלות, ואנו ננסה, בחסדי ה' עלינו, ללמוד את הפרשה על מסתריה ומכמניה ולפי פשט הכתובים, עד כמה שיעלה הדבר בידינו.

א. האתון רואה מלאך- בלעם אינו רואה[עריכה]

ההפתעה הראשונה שהפרשה מעלה לנו היא התגלות המלאך דווקא לאתון. בלעם שהוא נביא, ומייצג את הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, אינו רואה את המלאך. מאידך, האתון- החמור המייצג את שיא עולם החומר, היא כן רואה את המלאך. בלעם הנביא מעיד על עצמו: "מחזה שדי יחזה" , דווקא ממנו היינו מצפים שכן יראה את המלאך. לעומתו אין לנו ציפייה כלל וכלל שהאתון תראה את המלאך. והנה במציאות הדברים התרחשו להיפך. האתון רואה את מלאך ה' שלוש פעמיים!! ואילו הנביא בלעם אינו רואה. מדוע?!
נ"ל שהתורה רצתה ללמדנו שבלעם הנביא, הגם שהוא נביא, ויש לו יכולות לראות מראות רוחניים, כל זאת כאשר נשמתו טהורה וזכה. אך כאשר הנביא חוטא, ומחשבותיו זדוניות, וכל כוונותיו מופנות לרוע, כל רצונו לקלל את עם הקודש, עם ה', הרי שהוא כבר אינו בבחינת נביא וכוחותיו הרוחניים עוזבים אותו.

ב. כאשר האדם חוטא הוא מתרחק מבוראו[עריכה]

ועוד ניתן להסביר בדרך נוספת, מדוע בלעם לא הצליח לראות את המלאך: כאשר האדם חוטא, כאשר האדם שרוי במחשבות רעות ובחטאים, הוא יוצר מחיצות בינו לבין בוראו, בינו לבין נשמתו הזכה. ובמילים אחרות: בינו לבין עין שכלו. מרוב מחיצות האדם כבר לא מצליח לראות אפילו את המציאות הפשוטה, על אחת כמה וכמה שהוא לא יצליח לראות עולמות רוחניים, כלומר- מלאכים.

ג. בלעם ירד לדרגה נמוכה יותר מהאתון[עריכה]

כדי להדגיש לנו את דרגתו הנמוכה של בלעם, השרוי בחטאו, ברצונות שליליים של לקלל, נתן הקב"ה כוח לאתון כן לראות את המלאך. כדי לומר לנו שבלעם במצבו העכשווי ירד למדרגה נמוכה יותר מהאתון. דווקא הנביא שדרגתו כל כך גבוהה כאשר הוא יפול, נפילתו תהיה כה גדולה. ככל שהאדם יותר גדול נפילתו יותר גדולה. והדבר הגיוני וברור, ככל שאדם מטפס יותר גבוה, אם לא יזהר, הוא עלול ליפול וממילא נפילתו תהיה יותר קשה. ובכלל ככל שלאדם יש כוחות יותר גדולים, הוא יכול לטפס לגבהים יותר עצומים. לכן האנשים הגדולים בעלי העוצמות הגדולות עלולים ליפול נפילה יותר חזקה ולרדת לשפל המדרגה.
ניתן לסכם ולומר, כי האדם בדרגה הרבה יותר גבוהה מהבהמה. אולם כאשר האדם חורג מייעודו ותכליתו, כאשר הוא חוטא, הוא יורד בדרגתו יותר נמוך מהבהמה. אכן הבהמה- דרגתה נמוכה. היא ללא בחירה ללא דעת, ואינה מסוגלת להתעלות מעל דרגתה. מאידך היא גם אינה יורדת מדרגתה, כי היא לא מסוגלת לכך.

ד. הקב"ה מאותת לבלעם, וזה אינו רואה[עריכה]

ניחא, שבלעם במצבו העכשווי אינו מסוגל לראות מלאך. כפי שהסברנו, הוא ירד מדרגתו הרוחנית ואינו יכול לראות מראות רוחניים. אולם ה' שולח לבלעם שלושה איתותים באמצעות המלאך, ובלעם אינו מצליח לקלוט את האיתותים מה'. וזה עוד יותר מפליא. איך הנביא מאבד את הרגישות שלו ואינו מפרש את התקלות עם האתון כמסרים מאת ה'! שלוש פעמים מלאך ה' מפריע ועוצר את האתון. שלוש פעמים האתון נוטה מהדרך, ובלעם מכה את אתונו במקום לבדוק את הסיבה לתקלה. בלעם לא קורא את המפה, הוא אינו קורא נכון את המציאות, ואינו שם לב שה' מאותת לו! בלעם אינו קולט את הרמזים ואת השדרים שה' שולח לו. פליאה היא בעינינו. הכיצד? נביא שרואה מראות ה', "מחזה שדי יחזה", אינו מסוגל לקרוא את המציאות הפשוטה, את האיתותים שבוראו שולח לו?! כבר הסברנו שהעדר היכולת של בלעם לראות את המלאך נובע מהמחיצות שהוא יוצר בינו לבין בוראו. מתברר שמחיצות אלו מפריעות לרשע לקרוא אפילו את המציאות הפשוטה, והרשע אינו מסוגל להבין כי התקלות שמתרחשות אינן אלא איתותים מאת ה'.

ה. הרשע מעניש את עצמו[עריכה]

בעצם בלעם ברשעותו ובכוונותיו הזדוניות לקלל את עם ה' יצר לעצמו מציאות של חטא, מציאות גשמית. במציאות כזו הוא מרחיק את עצמו מבוראו. אשר על כן הוא אינו מסוגל לראות את מלאך ה', ואף לא להבין שה' מאותת לו ורומז לו, שדרכו אינה רצויה. דבר זה נכון ביחס לכל חוטא ולכל רשע. הרשע בחטאיו מעניש את עצמו. הרשע ברשעתו יוצר לו את המחיצות בינו לבין עין שכלו. בינו לבין נשמתו, בינו לבין בוראו. הרשע יוצר לעצמו מציאות שלילית והוא מכניס את עצמו למציאות שהוא יצר. מציאות שהוא רחוק מה' ואין לך עונש קשה מזה.


ו. לראות את הטוב, לראות את הרוב[עריכה]

לאחר שבלעם הכה את אתונו שלוש פעמים, מתקיים דו-שיח בין האתון לבין בלעם:
דברי האתון: "ויפתח ה את פי האתון, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים"
תשובת בלעם: "ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"
תשובת האתון: "ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתּי לעשות לך כה"
תשובת בלעם: "ויאמר לא"
האתון אמורה להסביר לבלעם מדוע היא נטתה מן הדרך. והנה להפתעתנו הרבה, היא אינה אומרת לבלעם, שיש מלאך בדרך "וחרבו שלופה בידו", וזה מעכב בעדה. האתון אינה פונה בהתנצלות, אלא מוכיחה את בלעם: "ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא" .
האתון, בעצם, נותנת לבלעם שיעור מוסר: למה אתה מכה אותי בגלל תקלה? גם אם היתה תקלה ואפילו חמורה, אין האתון רואה צורך להסביר מה הסיבה לכך. האתון מצפה מבלעם שיסתכל על העבר, על השירות שהיא נתנה לו, שירות ללא תקלות. וממילא אם יראה את הרוב, את כל העבר, ודאי יעריך את האתון ולא יכה אותה. התקלה, שאירעה לי, אומרת האתון אינה מחייבת שינוי ביחס אלי. אם סטיתי מן הדרך, אין זה מצדיק להכות אותי. עליך לעשות חשבון של רוב ומיעוט. איך אפשר לשכוח את כל העבר הארוך והמשותף, ולהתייחס דווקא לתקלה אחת. עד עתה אומרת האתון "אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה" . ז"א עליך להתעלם מהאירוע השלילי שאירע. מאידך עליך לראות את החיובי, את העבר המשותף והחיובי.
ובמילים אחרות: נקודה אחת שחורה בדף לבן, אינה עושה את כל הדף לשחור. אין זה הוגן להתייחס לתקלה אחת, לבעיה אחת ולכעוס. צריך להתייחס לרוב המכריע, שהוא חיובי.

ז. התייחסות למיעוט הרי זאת כפיות טובה[עריכה]

נ"ל שהתורה מלמדת אותנו שיעור חשוב מאוד ביחסינו לזולת וביחסינו לחיים בכלל. כאשר יש תקלות, תהיה זו כפיות טובה שאין כדוגמתה, להעניש את הזולת בגלל תקלה, תוך כדי התעלמות מכל השירות בעבר ומכל המשותף בעבר. עלינו לראות את הרוב ולשפוט את זולתנו על פי רוב המעשה. התייחסות למיעוט, התייחסות לאירוע חריג, ולהפוך אותו למאה אחוזים של המציאות ולהתלונן, הרי זו בבחינת כפיות טובה. כמו כן אדם אמור לשפוט את עצמו לפי רוב המעשה. מחד על האדם לשאוף לשלמות ככל האפשר. אך כאשר אדם בודק את עצמו ומוצא חסרונות ומוצא חטאים. אל לו ח"ו להיכנס לעצבות וייאוש, אלא ישפוט את עצמו לפי רוב המעשה, וישמח מהישגיו ומרוב המצוות והמעשים הטובים שעשה. אכן כך, גם הקב"ה שופט את האדם לפי רוב המעשה. כפי שכתוב בפרקי אבות: "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב במעשה" .


ח. נס שלא לצורך?[עריכה]

"ויפתח ה' את פי האתון". לכאורה, נעשה כאן נס שלא לצורך. לאחר פרשיית האתון המדברת אנו נמצאים בדיוק כמו לפניה: בלעם הולך לבלק למלא את רצונו ולקלל את עם ישראל. לפני שבלעם חובש את אתונו ויוצא לדרך, ה' אומר לו: "...קום לך אתם אך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" . לאחר כל פרשית האתון מלאך ה' מתגלה לבלעם, ומאשר לו ללכת לדרכו, ושוב חוזר על אותם דברים שנאמרו: "...לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר..." . ובכן, לכאורה, נעשה כאן נס שלא לצורך. לפני הנס בלעם יצא לדרכו לקלל את ישראל עם המגבלה שלומר רק את מה שה' יאמר לו. וגם עתה לאחר נס האתון המדברת, שוב בלעם יוצא לדרכו לאותה מטרה ועם אותה המגבלה. אם כן מה בא ללמדנו כל הנס של האתון המדברת?

ט. כח הדיבור שבפי הנביא- בתנאי[עריכה]

נ"ל כי הנס של האתון המדברת, אומנם אינו מקדם את מהלך העניינים בפרשת בלעם ובלק, אך בהחלט הוא בא ללמדנו עיקר גדול ביחס לכח הדיבור והשפעתו, כפי שנראה להלן. נראה כי אחד הרעיונות העיקריים בפרשה זו הוא משמעות הדיבור בכלל, וכח הדיבור בפי הנביא בפרט. כידוע, האדם נקרא "מדבר". בכך הוא נבדל משאר הברואים. הדיבור הוא חלק אלוק ממעל שבאדם. כך מצאנו בתרגום אונקלוס על הפסוק: "...ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" . אונקלוס תרגם: "ונפח באפוהי נשמתא דחיי והוות באדם לרוח ממללא". פירוש: 'ונפח באפיו נשמת חיים והיא נהייתה באדם רוח מדברת'. בכח הדיבור האדם ניכר ונבדל מהבהמה, בזאת הוא מסוגל להגיע לדרגת מלאך. בזאת יכול האדם להביא לידי ביטוי את רוח האלקים שבו. והנה להפתעתנו הרבה, האתון מדברת. בעל החיים המסמל יותר מכל את החומר - הלא הוא החמור - גם הוא מדבר. לפליאה הדבר בעינינו! נ"ל שהתורה באה ללמדנו דרך הנס הזה כי אם המחשבות טהורות אזי הדיבור טהור. אם המחשבה טהורה, יש משקל לדיבור, אם לא הרי גם בהמה יכולה לדבר. אם המחשבה לא טהורה הרי הדיבור של האדם אינו יותר טוב מהדיבור של האתון. דווקא ע"י הדיבור של האתון מתברר יותר, כי כח הדיבור של הנביא הינו על תנאי. נכון, לדיבורו של הנביא יש כוחות עצומים, בבחינת "תגזר אמר ויקם לך" . חז"ל פירשו פסוק זה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" וההדגש הוא על המילה "צדיק". אשר על כן אם הנביא בבחינת צדיק, יש כח לדיבור שלו. אם דעתו זכה, נשמתו טהורה ומחשבתו אמיתית וטובה, רק אז יש משקל לדיבור שלו. אך אם כל מחשבתו של הנביא היא רעה, רצונו לקלל, כוחות של שנאה מניעים אותו, הרי שהדיבור שלו חסר כח מיוחד. כפי שהדיבור של האתון חסר כח מיוחד. הדיבור של האתון לא הפך אותה מ"חי" ל"מדבר". וגם דיבור בעלמא של אדם רשע לא הופך אותו מ"מדבר" ל"נביא".

י. הדיבור יוצר, רק בתנאי שהאדם טהור וזך[עריכה]

הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות . כלומר האמירה- הדיבור יש בו כח לברוא [1]. האדם שנברא בצלם אלקים, יש בו חלק אלוק ממעל. אשר על כן גם האדם מסוגל לברוא בדיבור שלו. נכון, קשה לנו להוכיח במציאות איך האדם בורא בדיבור. אך כן אפשר לראות איך האדם משנה את המציאות בדיבור [2]. אך כל זאת בתנאי שהמחשבה טהורה וזכה, כאשר האדם מִטהר ומִתקדש. אולם אם המחשבה רעה, אם האדם רשע, הרי שהדיבור חסר משמעות, ואין לו כח ליצור או לברוא. אם מטרתו של הנביא בלעם אינה אלא לקלל, הרי שהדיבור שלו חסר כל ערך. כל פרשיית האתון המדברת באה לומר לבלעם: אם כוונותיך רעות, אין להתייחס לדיבור שלך ברצינות, זה לא ישפיע כלל וכלל. הרי הדיבור שלך בבחינת נעירת החמור. גם חמור נוער, וגם חמור יכול לדבר. איננו מעלים על דעתנו שהדיבור של החמור יכול לברוא או להשפיע על המציאות. כך הדיבור שלך בלעם לא יהא בו כח נבואי ולא כח יוצר.

יא. "וישם ה' דבר בפי בלעם"[עריכה]

נ"ל כי פרשת האתון המדברת הוסיפה עוד עניין לפרשתנו. פרשה זו הביאה את בלעם לדייק בלשונו ולומר את המסר האלקי למלך מואב, כפי שנראה להלן. כאשר באו עבדי בלק בפעם השניה אל בלעם, ה' אישר לו ללכת אתם, אך במגבלה חשובה, לומר רק מה שה' יאמר לו: "קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" . אכן בלעם יוצא לדרך "וילך עם שרי מואב", אך בלעם אינו אומר להם את המסר הכל כך חשוב וכל כך משמעותי, שבלעם ידבר רק מה שה' יאמר לו. ואולי רק בגלל זאת מלאך ה' מעכב בעדו. לאחר כל פרשת האתון המלאך שוב מאשר לבלעם לצאת לדרך ושוב חוזר על אותה הוראה: "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר" . מתברר שלאחר מעשה האתון בלעם הפנים את ההוראה, ובהמשך הפרשה הוא יזכיר זאת ארבע פעמים, שה' הוא הוא ששם את הדברים בפיו, והוא מחוייב לדבר את אשר ה' שם בפיו. להלן נפרט את האיזכורים האלה:

  1. כאשר בלעם נפגש עם בלק לראשונה עוד לפני כל הברכות: "ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכל אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר" .
  2. לאחר הברכה הראשונה, כאשר בלעם ברך את העם בפעם הראשונה, פונה אליו בלק בטענה "מה עשית לי לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך" . בלעם חוזר על דבריו שנאמרו כבר: "ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר" .
  3. לאחר הברכה השניה ולאחר אכזבתו של בלק שוב אומר לו בלעם את שנאמר כבר: "ויען בלעם ויאמר אל בלק הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אתו אעשה" .
  4. לאחר הברכה השלישית בלק כועס על בלעם:

"ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים: ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד" . ושוב בלעם עונה ואומר לבלק את אשר אמר לו כבר שלוש פעמים: "ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי אשר ידבר ה' אתו אדבר" . . העולה מכל זאת, שהתורה כתבה בס"ה שש פעמים כי בלעם אינו מנבא, אלא מה שה' שם בפיו. פעם אחת ה' אומר זאת לבלעם כהוראה לפני היציאה לדרך (כ"ב, כ). פעם שניה מלאך ה' אומר לבלעם לאחר מעשה האתון המדברת (כ"ב, לה). פעם שלישית בלעם אומר זאת לבלק בפגישתם הראשונה לפני הברכות (כ"ב, לח), עוד שלוש פעמים לאחר הברכה הראשונה, השניה והשלישית. אין ספק כי חזרה זו, שש פעמים, באה להדגיש חזור והדגש כי הנביא מנבא את דבר ה'. הנביא אינו אלא צינור להעביר את דבר ה'. כוחו של הנביא בא לו מאת ה'. אם הוא לא יעמוד בדרישות של דרגת הנביא, הרי ה' יכול לקחת ממנו את הדיבור הנבואי. כפי שה' נתן את כח הדיבור לאתון, ולקח זאת ממנה. כך ה' נותן את כח הדיבור הנבואי לנביא, ויכול לקחת זאת ממנו.
לסיכום ניתן לומר, כי בלק מתייחס לבלעם כאל קוסם, אשר לדיבורו יש כח על טבעי לפעול. לכן הוא שולח אליו שליחים ומבקש מבלעם לקלל את ישראל. מבחינת בלק, בלעם הינו עצמאי ובעל שליטה מוחלטת ובלעדית ביכולתו הנבואית. זוהי התייחסות לקוסם. הקוסם יש לו כוחות עצמאיים, הוא אינו קשור לה', ואינו מוסר את דבר ה'. באה התורה ללמדנו, שכוחותיו של הנביא באו לו מאת ה', הנביא קשור לה' ולרגע הנביא לא הופך להיות "עצמאי". הנביא קשור לה' ותלוי בו. כפי שבלעם מעיד על עצמו: "אשר ידבר ה' אתו אעשה". אשר על כן אם הנביא מתרחק מה', הרי שה' יתרחק ממנו. ה' יקח ממנו את כח הנבואה, וישאיר את הדיבור שלו כדיבור האתון ו"כצפצוף הזרזיר".

  1. ^ וכן מובא במשנה ברורה סימן ר"נ: "וטוב שיאמר על כל דבר שקונה: זהו לכבוד שבת, כי הדבור פועל בקדושה.
  2. ^ כך אנו מוצאים בתפילה. האדם המתפלל יכול לשנות את רוע הגזרה, ויכול לשנות דברים לטובה וכו'. כך מצאנו שבשעת תענית בעקבות בצורת, כאשר מתפללים בסוף התענית יורדים גשמים. (תענית כ"ג).