צידה לדרך מפרשות השבוע/פרשת אמור

<< · צידה לדרך מפרשות השבוע · פרשת אמור · >>

פרשת אמור: תכלית ספירת העומר

ספירת העומר ושבועות

הנפת העומר
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

קרבן העומר
יב וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה: יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:

איסוי חדש
יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:

ספירת העומר
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה:

הנפת הלחם
יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה:

קורבנות שתי הלחם
יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה: יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן:

חג שבועות
כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

מצוות לקט ופאה
כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (כ"ג, ט-כב)

א. ספירת העומר- חריגה בפרשת המועדות

בפרשתנו, פרשת אמור, מופיעים כל החגים לפי הסדר: שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפורים, סוכות ושמיני עצרת. בפרשה זו, פרשת המועדות , מופיע כל חג עם ארבעה מאפיינים:

1. תאריך
2. איסור מלאכה
3. מצוות החג
4. איזכור הקרבן: "והקרבתם אשה לה' ". קורבנות החג אינם מופיעים בפירוט, זה יעשה בפרשת פנחס בספר במדבר.

ספירת העומר הינו עניין חריג ברשימת החגים. הוא אינו חג, אין בו איסור מלאכה והוא נמשך 49 יום. לכאורה הוא נכתב כאן בפרשת המועדות, רק כדי לציין את התאריך של חג השבועות, שחל בסוף ספירת העומר.

ב. קורבנות העומר בפרשת המועדות עניין יוצא דופן

לאחר מצוות הנפת העומר התורה מפרטת את הקרבן המתלווה להנפת העומר: "ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו לעלה לה'..." ובהמשך לאחר מצוות הנפת שתי הלחם ביום החמישים לספירה התורה מפרטת את הקורבנות המתלווים למצווה זו: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואילם שנים יהיו עלה... ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים..." . לאור פירוט הקורבנות נשאלת השאלה, מדוע ספירת העומר חריגה בנוף פרשת המועדות? דווקא לספירת העומר כתבה התורה את הקורבנות: קרבן הנפת העומר ביום הראשון לספירה, וקורבנות שתי הלחם ביום ה-50 יום אחד לאחר הספירה. זאת בניגוד לשאר כל המועדים, בהם לא פורטו הקורבנות.

ג. "האורח הפך להיות בעל הבית"

לכאורה, מצוות הנפת העומר והנפת שתי הלחם אינם שייכים לפרשת המועדות. אלא שמצוות אלה קשורות לספירת העומר. וזו קשורה לחג השבועות. כלומר, מאחר שזמנו של חג השבועות תלוי בספירת העומר, יש צורך לכתוב את ספירת העומר בפרשתנו, ומאחר שספירת העומר כבר כתובה הרי שנכתבו גם הקורבנות המתלוות לספירה בראשיתה ובסיומה.
העולה מכך הוא ש"האורח הפך להיות בעל הבית". ספירת העומר באה, לכאורה, דרך אגב רק כדי לציין את זמנו של חג השבועות. והנה התורה מפרטת ביחס לספירת העומר גם את הנפת העומר וגם את קרבן הנפת העומר, ואח"כ את הנפת שתי הלחם ביום החמישים, ולבסוף גם את הקורבנות המתלווים להנפת שתי הלחם. בס"ה הוקדשו לספירת העומר ולקרבנות הנלווים 12 פסוקים, יותר מאשר לכל חג אחר בפני עצמו.

ד. ספירת העומר- חג בפני עצמו

נ"ל כי התשובה לשאלת ייחודה של ספירת העומר תיפתר אם נתייחס לספירת העומר כאל חג בפני עצמו. צריך לראות את ספירת העומר כחג נוסף ברשימת החגים. אכן, התורה נתנה לספירת העומר אפיונים של חג, כדלקמן:

1. התורה צירפה לספירת העומר קורבנות, כפי שלכל חג יש קורבנות משלו.
2. קורבנות העומר מוקרבים ביום הראשון לעומר ולאחר היום האחרון של הספירה. כלומר התורה נתנה ייחודיות ליום הראשון של הספירה וליום שלאחר היום האחרון. הדבר דומה מאוד לימי חג הסוכות, שם היום הראשון מקרא קודש וכן היום שלאחר היום האחרון של סוכות, אף הוא מקרא קודש- הוא חג שמיני עצרת.

לאור זאת יש לראות את ימי הספירה כמו חול המועד, כאשר היום הראשון והיום שלאחר האחרון הם חגים (שכן הם מאופיינים ע"י קורבנות). לסיכום יש לנו בחינת חול המועד ארוך שבסופו עצרת, בדומה לסוכות שבסופו יש עצרת.

ה. תכליתו של "חג" ספירת העומר

אם אנו מניחים כי ספירת העומר הינה בחינת חג, נשאלת השאלה, מהי המטרה של חג זה? אם מטרתו רק מספור לצורך קביעת חג השבועות, הרי לא יתכן שהספירה תקבל "נפח" יותר מפסח ושבועות גם יחד. בהכרח עלינו לומר כי לספירת העומר יש מטרה נוספת הרבה יותר משמעותית וחשובה, ולא רק מספור לצורך חג השבועות. נ"ל כי מטרת "חג" ספירת העומר היא לא רק לחבר בין פסח לבין שבועות. אלא יתר על כן התורה רצתה שנתייחס לשבועות כאל המשכו של פסח ולא כאל חג עצמאי^[1].

ו. שבועות אינו אלה המשכו של פסח

לתורה היה חשוב מאוד להדגיש שחג השבועות, חג מתן תורה, אינו אלה המשכו של חג הפסח. אשר על כן התורה הדגישה זאת בשלושה אופנים:

1. העדר תאריך
התורה לא ציינה תאריך לחג השבועות. זמנו 50 יום מפסח. בדרך זו התורה הדגישה כי שבועות הוא המשכו של פסח.

2. העדר מצווה ייחודי
לחג השבועות אין מצוה המיוחדת לו בניגוד לכל שאר החגים. לפסח- מצה, לסוכות- סוכה ולולב, לראש השנה- תקיעת שופר וליום כיפור- צום. מתברר אם כן שהעדר מצווה מיוחדת לחג השבועות מחליש את היותו חג בפני עצמו, ולעומ"ז הדבר מדגיש ומחזק את הראיה ששבועות הוא המשכו של חג הפסח.

3. פירוט קורבנות "שתי הלחם"
התורה לא ציינה בחג השבועות "והקרבתם אשה לה' " כפי שמוזכר בשאר כל החגים. זאת למרות שיש קרבן מוסף לחג השבועות, והוא כן מפורט בפרשת פנחס בספר במדבר עם שאר כל קורבנות החגים . מאידך התורה האריכה ופירטה את קורבנות "שתי הלחם" המוקרבים בשבועות לציון סיום ספירת העומר. בכך התורה הדגישה את חג השבועות כיום המסיים את ספירת העומר ולא כחג בפני עצמו. העולה מכל האמור לעיל שבפרשתנו, פרשת אמור, התורה הדגישה מאוד את חג השבועות כחג המסיים את ספירת העומר, כלומר כחג שהוא המשכו של פסח.

ז. תכלית יציאת מצרים- מתן תורה

אם כן נשאלת השאלה, למה היה חשוב לתורה להדגיש, כי חג השבועות אינו עצמאי, אלא הוא המשכו הישיר של חג הפסח? נ"ל שהתשובה היא, מפני שהתורה רצתה להדגיש שתכלית יציאה מצרים היא מתן תורה. גאולת מצרים הינה גאולה גשמית, לעומ"ז מעמד הר סיני הוא הגאולה הרוחנית. התורה רצתה להדגיש כי אין משמעות לגאולה ממצרים ללא קבלת תורה. כלומר, אין משמעות לגאולת ישראל ללא עבודת ה'. מתן תורה וקבלת המצוות הם חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים. אכן עניין זה של חיבור יציאת מצרים עם עבודת ה' כתוב בתורה כבר בראשיתו של תהליך הגאולה, במעמד הסנה, הקב"ה אומר למשה: "...בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" . כמו כן בכל הפעמים שביקש משה מפרעה לשחרר את בני ישראל כתוב: "שלח את עמי ויעבדני". אין בתורה "שלח את עמי" מבלי "ויעבדני". זאת כדי ללמדנו שאין משמעות לשחרור עם ישראל ללא עבודת ה'.

ישראל ותורה חד הוא
כדי להביע את הרעיון הנ"ל, שתכלית יציאת מצרים היא התורה ושהגאולה הרוחנית היא חלק מהגאולה הגשמית, אנו נראה כי התורה משתמשת בעוד דרך. התורה תתאר ותכתוב את יציאת מצרים יחד עם מצוות. כך מצאנו שלפני מכת בכורות התורה נתנה לעם ישראל מצוות . ומיד לאחר מכת בכורות והיציאה מרעמסס לסוכות, שוב התורה כותבת מצוות . וכך מתקבל תיאור יציאת מצרים:

• תשע המכות
• מצוות: (י"ב, א-כח)
• מכת בכורות והיציאה מרעמסס לסוכות (י"ב, כט- מב)
• מצוות (י"ב, מג- י"ג, טז)
• קריעת ים סוף והיציאה מארץ מצרים (י"ג, יז- ט"ו, כא)
• מצוות במרה (ט"ו, כב- כ)

העולה מכך שהתורה שילבה את הגאולה הגשמית עם הגאולה הרוחנית . בדרך זו התורה מדגישה כי חרות עם ישראל מקבלת משמעות רק עם התורה. כלומר, עם ישראל מקבל את חירותו הלאומית יחד עם קבלת מצוות. בדרך זו יבין העם כי אין לעם ישראל זהות ללא התורה. זהותו של עם ישראל היא היא התורה. כלומר "ישראל ואורייתא חד הוא".

ח. מדוע מעמד הר סיני נדחה ליום החמישים?

לאור כל האמור לעיל, ברור שלתורה היה עניין שמעמד הר סיני יהיה בד בבד עם יציאת מצרים, או בסמוך ליציאת מצרים ממש. הנה כי כן למרות הרצון הרב לחבר בין יציאת מצרים למעמד הר סיני, ההשגחה בחרה לדחות את מעמד הר סיני 49 יום לאחר יציאת מצרים. נ"ל כי מעמד הר סיני נדחה ולא התקיים מיד ביציאת מצרים מארבע סיבות שונות, כפי שנראה להלן :

1. העם פצוע ממש
המדרש אומר כי בני ישראל היו פצועים וחבולים מעול השעבוד. לא מן הנאה הוא שאנשים פצועים יקבלו את התורה. יש צורך לתת לעם להחלים מפצעיו. משום כך מעמד הר סיני נדחה ב- 49 יום כדי שבינתיים יתרפאו כל החולים.

2. לא מתוך טירוף הדעת
כאשר ה' ציוה את אברהם אבינו לעקוד את יצחק , ה' מראה לו את המקום רק ביום השלישי, כפי שכתוב: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק" . רש"י מסביר מדוע ה' מראה לאברהם את מקום העקידה רק ביום השלישי, וכך רש"י כותב: "ביום השלישי. למה איחר מלהראותו מיד? כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו, לא היה עושה" . נמצאנו למדים שיש הכרח לעכב את העקידה. זאת כדי שיהיה ברור לכל שאברהם קיים את מצוות ה' מתוך יישוב הדעת, ומתוך שיקול דעת ולא מתוך התלהבות שמקורה בטירוף הדעת.
בדיוק כך מאותה סיבה הקב"ה עיכב ואיחר את מעמד הר סיני. זאת כדי שלא יאמרו, שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע" וקיבל את התורה מתוך התלהבות, בלבול וטירוף הדעת. אם עם ישראל היה אומר "נעשה ונשמע" מיד בצאתו ממצרים, הדבר היה נראה כ"שכרון החרות" ולא מתוך רצון והסכמה.

3. 49 שערי טומאה
חז"ל מסבירים כי ההמתנה של 49 יום נועדה לשם הכנה רוחנית למעמד הר סיני. חז"ל אומרים כי בני ישראל היו במצרים עובדי עבו"ז, ומשום כך הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה. מאידך כדי לקבל את התורה בני ישראל אמורים לעלות ולהגיע למ"ט שערי קדושה. מאחר וכך כל יום מאז יציאת מצרים בני ישראל יצאו משער טומאה ונכנסו לשער קדושה. ורק לאחר 49 יום בני ישראל יצאו מכל מ"ט שערי טומאה, והצליחו להיכנס למ"ט שערי קדושה. לכן רק לאחר מכן הם היו ראויים לעמוד במעמד הר סיני. דברי חז"ל ניתנים להבנה בפשטות ובמונחים השווים לכל אוזן: בני ישראל היו שקועים בבור תחתיות של עבו"ז. במצב שכזה לא שייך לדבר על מעמד הר סיני וקבלת פני שכינה. יש צורך בהתנתקות מהעבו"ז ובהתנתקות מהרגלי העבר. בכל יום של הכנה רוחנית העם מסיר מעצמו עוד קליפה של עבו"ז וממילא הוא יותר מוכן רוחנית לקבלת פני שכינה.
4. הצורך במוכנות
כגודל המתנה כן גודל ההמתנה. ככל שאדם אמור לקבל מתנה יותר גדולה, יש צורך לעבור שלב יותר ארוך של המתנה. מעמד הר סיני הינו עניין ייחודי בימי עולם, עם שלם אמור לזכות לגילוי שכינה בצורה הכי ישירה שבני אדם מסוגלים לקבל. לא יעלה על הדעת להגיע למעמד שכזה ללא הכנה נפשית מתאימה. ההשגחה קבעה לכך יחידת הכנה והמתנה של 49 יום. רק כך לאחר ימי ההכנה, כאשר העם יאמר "נעשה ונשמע", רק אז נוכל לומר כי עם ישראל בא למעמד הר סיני מתוך יישוב הדעת, מלא רצון, מלא אהבת ה' ודבקות בה'.

ט. החשש משני חגים נפרדים

לאור כל האמור לעיל, אנו נמצאים בפני מתח עצום בין הרצוי למצוי. לתורה יש עניין גדול שעם ישראל יקבל תורה סמוך מאוד ליציאת מצרים. זאת כדי שהעם יבין שתכלית יציאת מצרים היא מעמד הר סיני ומתן תורה, וכדי שהעם יבין שאין משמעות לחירות ללא התורה. ובמילים אחרות, העם יבין שישראל והתורה זה עניין אחד. מאידך העלינו ארבע סיבות המסבירות כי הדבר נמנע ובלתי אפשרי להפגיש את העם עם מעמד הר סיני מיד בצאתם ממצרים. לא שייך לחלוטין להצמיד את מעמד הר סיני ליציאת מצרים יש צורך לשם כך ב- 49 יום. אשר על כן יש חשש שהעם יפריד בין מעמד הר סיני לבין יציאת מצרים, העם עלול לחשוב שיש כאן שני עניינים נפרדים. פסח- יציאת מצרים מחד, ומאידך חג מתן תורה. הפרדה כזו היא סכנה ממשית, גם מפני שאנו במציאות חוגגים שני חגים: פסח ושבועות- מתן תורה. וכן מפני שאצל כל עמי העולם קיימת הפרדה כזו בין הלאום לדת. עם ישראל עלול להיות מושפע מכל העמים. גם אם לא מתוך כפירה, אלא מתוך השפעה של העולם הגדול. אשר על כן כדי להימנע מטעות חמורה זו, חיברה התורה בין פסח לשבועות. פסח המסמל את העצמאות הגשמית, ושבועות חג מתן תורה המסמל את העצמאות הרוחנית, כדי להדגיש שחג השבועות אינו עומד בפני עצמו, התורה לא קבעה תאריך לחג מתן תורה, אלא קבעה אותו לפי ספירת 49 יום מחג הפסח. עתה ברור אם כן, מדוע בפרשת המועדות התורה לא ציינה את שמו של חג השבועות, לא את התאריך שלו ואפילו לא מצוה המיוחדת לחג. זאת כדי להדגיש ששבועות, חג מתן תורה, הינו המשך ישיר של חג הפסח, וששני חגים אלה הם בבחינת חג אחד ועניין אחד.

פרשת אמור: מהי מצוות חג מתן תורה?

חג השבועות
כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

מצות לקט ופאה
כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא כ"ג, כא-כב)

מדוע לקט ופאה במרכז החגים?
"ובקצרכם. חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה את בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" (רשי, ויקרא כ"ג, כב)

א. התורה המעשית- רעיונות גדולים באים לידי ביטוי במעשים קטנים

תורתינו הקדושה היא תורה מעשית. היא מביאה את הרעיונות הכי נשגבים לידי ביטוי מעשי. כאשר התורה רוצה שנזכור רעיון גדול, ככל שיהיה, היא תצווה מצווה מעשית, אשר תביא לידי ביטוי את הרעיון הגדול והחשוב. כך שדרך המעשה נזכור את הרעיון. וכדברי ספר החינוך: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כך למשל בחגים, לכל חג יש מצווה, כאשר מטרת המצווה היא להעתיק את הרעיון של החג מעולם הרעיון והמחשבה לעולם המעשה, כפי שנראה להלן.

1. ראש השנה
בראש השנה אנו אמורים להמליך את ה'. לא די בזיכרון ולא די באמירה. צריך גם להעביר רעיון זה לעולם המעשה, לכן תוקעים בשופר. תקיעת השופר הינה פעולה מעולם המעשה, פעולה מאוד מוגדרת. וע"י תקיעת השופר גם היחיד וגם הכלל אמורים לקיים את הרעיון הכל כך מופשט וכל כך גבוה של המלכת ה'. הנה כי כן התורה הביאה את הרעיון הגדול של המלכת ה' לידי ביטוי מעשי ע"י תקיעת שופר.

2. יום הכיפורים
יום הכיפורים כשמו כן הוא, יום סליחה וכפרה. כדי למצות את יום הסליחה, יש להתפלל לה' ולהתקרב אליו. אין ספק, להתקרב לה'- פירושו להתעלות לעולמות רוחניים ולהתרחק מהעולם הגשמי. כדי להביא לידי ביטוי את הרעיון הזה ציותה התורה לצום, כלומר לעשות פעולה גשמית, במקרה שלנו- העדר אכילה. הנה כי כן, גם כאן אנו רואים כי התורה ממשיכה באותה דרך. היא מביאה לידי ביטוי מעשי את הרעיון הכל כך גבוה של התקרבות לה'. זאת ע"י פעולה מעשית פשוטה וברורה- הצום.

3. סוכות
באשר לחג הסוכות התורה כותבת את מצוות הישיבה בסוכה וכן את הטעם למצווה זו: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת: למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים..." . התורה כותבת במפורש כי מצוות ישיבה בסוכה נועדה כדי שבני ישראל ידעו לדורי דורות כי הקב"ה הושיב בסוכות את העם שיצא ממצרים. אלא שעלינו לברר מה פירוש ב"סכות הושבתי את בני ישראל"? מתברר שכבר התנאים דנו בפירוש הדבר ונחלקו בכך: "דתניא 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל'. ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם" . נ"ל, שלדעת מי שאמר "סכות"- ענני כבוד, לא בהכרח שהיו במדבר סוכות ממש. לעומתו מי שסובר "סוכות ממש", הוא בודאי סובר שבמדבר היו גם ענני כבוד. בין כך ובין כך כולם סוברים שהיו ענני כבוד. הרי התורה כותבת במפורש: "כי ענן ה' על המשכן יומם... בכל מסעיהם" . כלומר היה ענן מעל המשכן במשך היום במשך כל מסעי בני ישראל במדבר, וענן זה פירושו גילוי שכינה. בהתאם לכך נ"ל כי ענני הכבוד מייצגים את כל הניסים שהיו במדבר. אותם ניסים שבהם ה' הגן על עם ישראל מפני התנאים הקשים שבמדבר. אם זה הבאר, אם זה המן, אם זה ענני הכבוד שהגנו מפני השמש ועוד ועוד. כמו כן ענני הכבוד הם הביטוי לשכינת ה' ששרתה במחנה ישראל במשך כל 40 שנות המדבר.
העולה מכך, שבחג הסוכות אנו אמורים לזכור את כל הניסים שה' עשה עמנו במשך 40 שנות המדבר. דבר זה אינו קל כלל וכלל. והנה התורה כדרכה בקודש העבירה את הרעיון הכל כך רם ונישא לעולם המעשה, וציותה אותנו לעשות סוכות.

4. פסח
גם בחג הפסח התורה כותבת את מצוות החג וגם את הרעיון העומד מאחורי המצווה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" . גם כאן בחג הפסח אנו עומדים בפני רעיון גבוה מאוד לזכור את יציאת מצרים. רק המחשבה על יציאת מצרים מחסירה פעימת לב, וממלאת את האדם ברגשות ובסערות. הרי ניסי יציאת מצרים נשגבים מבינת אנוש: עשר המכות, מכת בכורות, קריעת ים סוף, יציאת 60 ריבוא עבדים ממצרים וכו' וכו'. אדם שירצה באמת להפנים את יציאת מצרים ולהודות על כך עלול להתרגש ולהשתתק, בבחינת "לך דומיה תהלה". וכי מי יכול להעלות על דל שפתיו את שבחי יציאת מצרים? מי יכול לומר תודה על ניסי יציאת מצרים? מי בכלל יכול להבין מה קרה? מי יכול לעכל את גודל האירוע של יציאת מצרים: נבחרנו לעם של ה', נבחרנו אנו כעם סגולה, העם שיתקן עולם במלכות שדי, העם שיקבל את תורת ה', העם היחיד שאמור להמליך את ה' על כל העולם. האדם קטן מאוד מאוד מכדי להכיל את הרעיונות האלה.
והנה התורה מְצַווה אותנו במִצוה מעשית ומאוד מוגדרת, ואפילו פשוטה- "שבעת ימים מצות תאכלו" . שוב אם כן התורה מביאה לידי ביטוי במצוות מעולם המעשה את הרעיונות הכי נשגבים והכי נעלים.

ב. חג השבועות- ללא מצווה מעשית?!

והנה, חג השבועות, חג מתן תורה, ללא מצוה מעשית, זאת בניגוד לכל שאר החגים. בפרשת המועדות התורה כותבת את חג השבועות אך ורק בהקשר של איסור מלאכה: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו..." . נשאלת השאלה, מדוע חג השבועות, חג מתן תורה, ללא מצווה? ^[2] הרי ודאי התורה רוצה שנחגוג את חג מתן תורה ונציין את עניין מעמד הר סיני וכל קבלת התורה. לפנינו רעיונות נפלאים ועצומים: מעמד הר סיני, קבלת תורה, תרי"ג מצוות ועוד. אולם בניגוד לכל שאר החגים, שם יש מצוה מעשית לחג, הרי שבחג מתן תורה לכאורה לא הועברו הרעיונות הגדולים של מתן תורה, לעולם המעשה באמצעות מצוה מעשית.

ג. מצוות לקט ופאה בסמוך לשבועות

למרבה הפלא, לא רק שלחג השבועות אין מצווה השייכת לו, אלא שבסמוך לחג השבועות התורה הביאה את מצוות לקט ופאה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" . אנו אמורים להבין כי אלה מצוות חג השבועות. אולם אי אפשר לומר כך, מאחר שבחג חל איסור מלאכה כמו בכל החגים. ממילא אסור לקצור, לכן מצוות לקט ופאה ודאי אינן המצוות המעשיות של חג השבועות. אם כן נותרנו עם השאלה, מדוע לחג השבועות, חג מתן תורה, אין מצוה? ויתר על כן נותרנו עם עוד שאלה, מדוע סמכה התורה את מצוות לקט ופאה דווקא לשבועות? אומנם אפשר לענות ולומר כי חג השבועות חל בתקופת הקציר, ואף נקרא חג הקציר , ומאידך מצוות לקט ופאה שייכות לעונת הקציר. אולם הדבר אינו מתיישב על הדעת. זאת מאחר שלא מצאנו שהתורה כתבה בחג הסוכות מצוות השייכות לעונת האסיף, ולא בפסח מצוות הקשורות לעונת האביב.
לסיכום, לא רק שלחג השבועות אין מצוות המיוחדת לו, אלא שהתורה כתבה בסמוך לשבועות מצוות השייכות לכל השנה- מצוות לקט ופאה.

ד. הקשר בין לקט ופאה לבין הקורבנות

רש"י בפירושו התייחס לקושי שבמיקום מצוות לקט ופאה. אלא שרש"י התייחס לשאלה, מדוע לקט ופאה נמצאים באמצע פרשת המועדות, ונראה כאילו רש"י התעלם מכך שלקט ופאה סמוכות לחג השבועות. ואלה דברי רש"י: "ובקצרכם. חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכיפורים מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה את בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" . בפשט דברי רש"י נראה כי הוא לא ענה כלל לשאלה מדוע לחג השבועות אין מצווה. בהמשך נחזור לעניין זה. דברי ר' אבדימי תמוהים. נראה כי ר' אבדימי שואל שאלה, ועונה תשובה שאינה ממין השאלה. הוא שואל מדוע לקט ופאה נכתבו באמצע המועדות. והיינו מצפים לתשובה, שכל מי שמקיים את מצוות לקט ופאה, כאילו קיים את כל המועדות. אך לא כך ענה ר' אבדימי. הוא ענה ואמר שכל מי שמקיים לקט ופאה, כאילו הקריב את כל הקורבנות. וכי מה הקשר בין המועדות לקורבנות? אפשר לענות לשאלה זו, כי בחגים מקריבים הרבה קורבנות ^[3]. אשר על כן מי שנותן לקט ופאה, כאילו קיים את כל המועדות, שבהם מקריבים הרבה קורבנות. אולם נ"ל כי דברי ר' אבדימי רומזים לקשר הרבה יותר עמוק בין לקט ופאה לבין הקורבנות, כפי שנראה להלן. אם נבין לאשורו את הקשר הזה, יש להניח שאנו נבין מדוע לקט ופאה רשומים במרכז פרשת המועדות ^[4]. ואולי גם נבין מדוע הן סמוכות לחג השבועות. לשם כך נבדוק מה מיוחד במצוות הקורבנות ואח"כ נבדוק מה הקשר ביניהם.

ה. הקרבן סמל ושיא בעבודת ה'

ברור וידוע כי בכל מצווה שאנו עושים, אנו מתקרבים לה'. ואולי, כל מצווה היתה צריכה להיקרא קרבן. א"כ מדוע דווקא מצוות הקרבן נקראת כך? נ"ל כי מצוות הקרבן היא סמל בעבודת ה' ושיא בהתקרבות לה'. מדוע? כי האדם המקריב קרבן, טורח רבות, ומקדיש זמן רב ומשאבים רבים כדי להגיע לירושלים ולהקריב קרבן. לכן דווקא מצוות הקרבן על המזבח בבית המקדש היא הנקראת קרבן. כמו כן אפשר לומר, כי במצוות הקרבן האדם מתקרב פיזית הכי קרוב לקודש הקודשים. כלומר, מקום מזבח העולה הוא המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים, שישראל יכול להגיע אליו. וזאת רק כאשר הוא מקריב קרבן.

ו. לקט ופאה סמל ושיא במצוות הצדקה

באשר למצוות לקט ופאה נ"ל כי מצוות אלה הם סמל למצוות הצדקה בפרט ולמצוות "ואהבת לרעך כמוך" בכלל. כידוע, יש שבע דרגות בנותני צדקה, כאשר הדרגה השביעית הכי גבוהה היא כשאדם נותן צדקה בסבר פנים יפות, כפי יכולתו ולא פחות, לפני שהעני מבקש, הנותן אינו יודע למי נותן והעני אינו יודע ממי הוא קיבל . בהתאם לכך אפשר לומר כי מצוות לקט ופאה זו הדרגה הכי גבוהה של נותני הצדקה. מאחר שלקט ופאה עונות על כל הכללים הנ"ל. יתר על כן אפשר לומר כי מצוות לקט ופאה הן בדרגה יותר גבוהה מהדרגה השביעית. במקרה זה של לקט ופאה בעל השדה אפילו אינו נותן, העניים באים ולוקחים. כמו כן העני אינו מתבזה בפשיטת יד, יתר על כן הוא עצמו קוצר ועובד. העני אפילו מרגיש בעל בעמיו הוא הולך "לעבוד" ולקצור. מבחינה מסוימת הלקט נראה כשאריות שלא משתלם לבעל השדה לקצור אותם. כמו כן פאה נראית כקצוות השדה, שבעל השדה מעדיף לא לקצור, כי זה לא נוח ולא משתלם. עניין זה מחזק את ידיו של העני, ונותן לו את ההרגשה שאף אחד לא עושה לו טובה.

ז. שיא במצוות הצדקה ושיא בהתקרבות לה'

נמצאנו למדים, כי הקרבן הינו שיא בעבודת ה' וסמל בהתקרבות לה'. מאידך מצוות לקט ופאה הן שיא במצוות הנתינה והן סמל לכל מצוות "ואהבת לרעך כמוך". עתה אם כן ברורים לנו דברי ר' אבדימי: "מי שנותן לקט ופאה כראוי, כאילו הקריב את כל הקורבנות". פירוש- מי שנותן צדקה כראוי, מי שמקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בדרגה הגבוהה ביותר, כלומר לקט ופאה. הריהו דומה למי שהקריב את כל הקורבנות, כלומר הריהו כמי שהתקרב לה' הכי הרבה. יש כאן חידוש גדול בדברי ר' אבדימי. לדבריו, הדרך הטובה ביותר להתקרב לה' היא דרך "ואהבת לרעך כמוך". וליתר דיוק דרך מצוות הנתינה, באמצעות מצוות הצדקה לסוגיה. כפי שאמרנו מצוות לקט ופאה הן שיא במצוות הנתינה, ואינן אלא סמל לכל מצוות הנתינה. ומאחר וכך ברור מאוד שמי שנותן לקט ופאה כראוי, הריהו כמי שמתקרב הכי קרוב לקב"ה, ובלשון המדרש: "כאילו הקריב את כל הקרבנות" ^[5].

ח. חג מתן תורה ללא תאריך

ועתה נחזור לשאלתנו, מדוע לחג השבועות אין מצווה? ומדוע מצוות לקט ופאה סמוכות לשבועות? האם הן קשורות לחג השבועות? נ"ל כי התשובה נעוצה בכך שלחג השבועות אין תאריך. נ"ל בפשטות כי התורה לא ציינה תאריך לחג השבועות, הוא "חג מתן תורתנו". זאת כדי לומר לנו שחג מתן תורה הינו כל השנה, מפני שקיבלנו את התורה במדבר במשך כל ה- 40 שנה, ולא ביום אחד בלבד. חג מתן תורה, יום ה-50 לעומר, אינו אלא נקודת ציון למעמד הר סיני. מעמד זה נתן תוקף אלוקי למצוות. כידוע לא חויבנו בקיום מצוות אלא מתוקף מעמד הר סיני. במעמד זה התגלה ה' לעם ישראל באש, בענן, בקולות, בתקיעת שופר וציוה את בני ישראל על קיום המצוות. ממעמד זה והילך עם ישראל מחויב למצוות מכח הציווי של הקב"ה. בפועל נתינת התורה לעם ישראל התרחשה כל ה- 40 שנה במדבר. הקב"ה התגלה למשה באוהל מועד, ומשם נתן לו את המצוות. כפי שנאמר לאחר הקמת המשכן: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" כלומר, במשך כל ה- 40 שנה ה' ציוה את משה את המצוות מאוהל מועד, ומשה לימד את העם את תורת ה' .

ט. מצוות "לקט ופאה" הן מצוות חג מתן תורה

הנה כי כן אם נחבר את כל הנאמר לעיל, יתברר כי התורה כן נתנה מצוה לחג השבועות, בהיבט שלו כחג מתן תורה. היא נתנה את מצוות לקט ופאה, כלומר את מצוות צדקה. מאחר שמתן תורה זמנו כל השנה, התורה נתנה לחג מתן תורה מצוה הנוהגת כל השנה- מצוות הצדקה. כאמור, לקט ופאה הן בחינת סמל לכל מצוות הצדקה. רצתה התורה לומר שלקט ופאה הן מצוות חג מתן תורה בבחינת סמל בלבד, ובעצם מצוות הצדקה היא מצוות חג מתן תורה. העולה מכך, שהתורה אכן עקבית, וכמו שלכל חג יש מצווה מעשית, אשר מביאה לידי ביטוי את הרעיון הגדול של החג, כך גם לחג מתן תורה יש מצווה מעשית- מצווה צדקה- והיא היא המביאה לידי ביטוי מעשי את הרעיון הגדול של מתן תורה, של התורה כולה ושל המצוות. לסיכום, בכל חג וחג אנו מתחברים לרעיון עצום ע"י מצוה מעשית מוגדרת וברורה.

• בראש השנה אנו תוקעים בשופר, ומתחברים לרעיון של המלכת ה'.
• בסוכות יושבים בסוכה, ומתחברים לרעיון של כל נִסֵי המדבר.
• בפסח אוכלים מצה, ומתחברים לרעיון של יציאת מצרים.
• כך במתן תורה, ליתר דיוק כל השנה, מי שרוצה להתחבר למצוות התורה, עליו לקיים את מצוות הצדקה. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא המייצגת את כל התורה ^[6], והיא הביטוי המעשי לרעיון הגדול והענק של מתן תורה ושל מצוות התורה כולן.

1. כמובן, לכל חג יש היבטים שונים. גם לחג השבועות יש היבטים שונים. מבחינה מסוימת הוא חג עצמאי בפני עצמו. הוא אחד משלוש הרגלים על כל המשתמע מכך. אולם התורה רצתה כאן בפרשת המועדות להדגיש את ההיבט האחר של שבועות, שהוא המשכו של חג הפסח.
2. כמובן, לחג השבועות יש מצוות הקרבת שתי הלחם. אך אנו לא התייחסנו למצוות הקרבן מפני שזו נוהגת רק בבית המקדש, והיא אינה שייכת לכל יהודי ויהודי כמו מצוות המצה, הסוכה ותקיעת השופר. יתר על כן מצוות שתי הלחם היא חלק מהעומר, מהנפת העומר ומספירת העומר.
3. אכן במשך השנה עבדו במקדש כל שבוע משמרת אחת, אולם ברגלים השתתפו בעבודות המקדש כל 24 משמרות הכהונה. זאת מפני שהקריבו ברגלים קורבנות רבים, ועומס העבודה היה רב.
4. מצוות לקט ופאה (כ"ג, כב) כתובות בדיוק במרכז פרשת המועדות. בפרשה 44 פסוקים. הפרשה מתחלקת לשני חצאים שוים: פסוקים א- כב 22 פסוקים: (פסח העומר ושבועות), פסוקים כג-מד 22 פסוקים (ר"ה, יו"כ, סוכות וסיום) פסוק כב העוסק במצוות לקט ופאה נמצא בדיוק במרכז הפרשה, הוא הפסוק ה-22.
5. כמו כן אפשר לומר כי מי שנותן צדקה לעני, כאילו הוא נותן צדקה לה'. לכן הוא כמו מי שמקריב קרבן. כך מצאנו ביחס לפסוק:"ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשערך והגר והיתום והאלמנה אשר" (דברים ט"ז, יא). רש"י פירש: "לוי, גר, יתום ואלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך".
6. כך אפשר להסביר את דברי הלל לאותו גר שרצה להתגייר על רגל אחת. כלומר, הגר רצה מצוה אחת יסודית שתכיל את כל התורה. ענה לו הלל: "ואהבך לרעך כמוך"- ואידך זיל גמור. אלא שהלל אמר זאת לגר בדרך השלילה שזוהי דרגה נמוכה יותר המתאימה לגר:"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (שבת ל"ב).