צדקת הצדיק/רס
[רס] ב' מיני שחוק הם: הא' ששוחק מאיזה בריה, כענין שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה (איוב יב, ד). וזהו ליצנות. וצד ההיתר שבו - ליצנותא דע"ז [וזה נזכר במס' מגילה (כה:). כי זה ענין יום הפורים שהוא תיקון השחוק דאדר, שלכן מנהג ישראל לעשות בו מיני שחוק וליצנות מהמן, שהי' הוא לשחוק, תחת שחוק הכסיל שהי' לו לפי שעה מישראל] ולאו דוקא ע"ז, כי כל השס"ה ל"ת הם ענפים מלא יהי' לך, וכל מיני רע נקרא ע"ז. וא' (קידושין פא.) ר"מ מתלוצץ בעוברי עבירה. רק דשם א"ל אי לאו דר"מ את כו'. כי דבר שאין האדם עצמו נקי גם כן ממנו אין לו להתלוצץ מן האחר, מאחר שגם הוא עדיין אינו נקי מזה, אתי לאגרויי בי'. רק מע"ז גמורה - דכבר בטלו ליצרא דע"ז מישראל, מזה יוכל כל א' מישראל להתלוצץ. ומ"מ הקב"ה אמרו בריש ע"ז (ג:) דעל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום. והיינו כמ"ש במגילה (י:) דאמר מעשה ידי טובעים כו' והוא אינו שש אבל אחרים משיש. כי מצידו קילוסו עולה מן הרשעים, מאחר שהן גם כן בריותיו שהרי בוראן ומקיימן בכל יום, והתלוצצות שייך רק מדבר הנבדל ממנו והוא מואס בו. ואצל השם יתברך לא שייך זה, כי אם מואס בו לא הי' לו שום קיום כלל. רק באוחו יום דאז באמת יבוער הרע מן העולם ויסלק הקב"ה חיותו מהם באמת, והם לא ירגישו בזה ויהגו ריק וגו'. דבר בטל וריק - שיחשבו כמו בעוה"ז שיש להם קיום, ובאמת אז הוא זמן כליון קיומם לגמרי ואין הקב"ה רוצה בהם עוד ומואס בם, אז יהי' השחוק לפניו על בריותיו. אבל בעוה"ז אצלו ית' השחוק עם בריותיו עם לויתן עיין שם[1]. דיש מין הב' דשחוק שהוא הוללות ומעשה נערות, כענין יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב, יד). וצד ההיתר שבו - לצורך מצוה וכבוד שמים, וכענין (שבת ל.) מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן קודם הלימוד, שעי"ז מתרחב הלב, כאשר הגוף בעצבות, וצריך גם כן לישב באימתא בשמעתא ואין יכול למצוא בלבו שמחה אמיתות. יוכל להרחיב בשחוק שהוא שמחה מדומית לפנים, הגם שאינו באמת בלב מכל מקום מועיל כלפי הגוף שכולו דמיון. כד"ש במהרי"ל כה"ג על ר"ת שהי' משים לפניו תל דנרי זהב בעת לימוד סוגיא עמוקה להרחבת הדעת. וגם ישחקו דאבנר כן כידוע, דהם ראשי סנהדראות, וכמ"ש (ב"ר פ' פב) דאבנר מקרא דרש דמלכים מחלציך וגו' והמליך איש בשת. ומלחמתו הי' בד"ת, לנצח על־ידי דברי־תורה שההלכה כמותו במלוכת איש בשת. וכפי חידושו דברי־תורה כך ניצוחו במלחמה. וכד"ש (ירושלמי שבת פ"א ה' ד) בי"ח דבר דתלמידי ב"ש היו הורגים מב"ה, שהיו נלחמים על דברי־תורה. והך ישחקו - הוא דוגמת מילתא דבדיחותא קודם הלימוד. רק אז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א ומ"ר ר"פ אמור) דנענש על שעשה דמן כו', שלא הי' לו לעשות זה בדמן של נערים. ואצל הקב"ה נא' גם כן וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת (משלי כט, ט). ודרשו רז"ל (סנהדרין קג.) שחקתי עם אמצי'. פי' שנקרא שחוק כי לא הי' באמת, כי כל ניצוח בני ישראל לאומות עכו"ם הוא על־ידי ניצוח לאותו כח הרע בעבודתם שבלב. ושם אצל אמצי' לא הי' ניצוחו לכח הרע דאדום, שהרי אדרבא עבד אחר־כך לאלהיהם, דהיינו שנתדבק בכח הרע שלהם עוד יותר. ומסתמא לא ניצחו כלל רק הקב"ה שחק עמו, היינו עשה דבר שאינו באמת רק כמו לשחוק, שנראה הגוון כן ואינו אמת. והוא חשב שהוא ניצוח אמיתי לכח הרע שבהם, ולכך כשחשק לעבוד לאלהיהם לא נמנע, כי חשב שודאי הוא רצון השם יתברך, שהוא ודאי נקי מחשק שלהם דלולי כן לא נצחם. ולכך גער בנביא וא' לו הליועץ וגו'. כי המלך מצד כח הניצוח שלו ודאי ע"כ הוא נקי באותו כח דרע ואינך מבין עליו. וז"ש לו ידעתי כי יעץ וגו'. פי' כבר יעץ במה שניצחך על אדום שהי' רק לשחוק ולא באמת. וזה טעם משחק עם הלויתן, כמ"ש במק"א דלויתן ושור הבר הם יצרא דתאוה ודרציחה, שישחטם הקב"ה לעתיד לבוא ואכ"מ. ולויתן הוא הטיקלא הנז' בסבא דמשפטים (צה ב צו ב). שחוטפת הנפשות וחייכא עם ינוקא, והוא שחוק הכסיל, כי באמת הוא לשחוק, כמ"ש שם ע"פ שלט האדם באדם לרע לו דייקא. ושם דנעשה על־ידי עבירות דבני אדם למטה היא מתגברת. וזהו משחרב בהמ"ק דאין להקב"ה שחוק (כמ"ש ע"ז שם) כי שכינה בגלות, ויניקתן מצד רע דבני אדם. אבל בזמן שבהמ"ק קיים והשפע יורד לכנס"י, אז הקב"ה משחק עם לויתן, כענין משחקין בתינוקת בנדה (יג:). שהוא מצד יסוד דקטנות הידוע שנקרא נחש דקדושה. כי כל שחוק הוא מעשה קטנות, ועי"ז מתוספין גרים, כנודע שזהו דמעת העשוקים על־ידי הטיקלא, כדאי' בסבא שם והוא לרע לו. וזה טעם משחק עם לויתן, והא והא עביד, דמלמד גם כן לתינוקת של בית רבן, כי על־ידי־זה הוא שפע החכמה לתינוקת של בית רבן, דקודם י"ג שנה הוא שליטת היצר רע, ומצד זה היא חייכא בינוקא ודאי על־ידי ממשלת היצר בו בלבו גם כן. והכנסת דברי תורה בו הוא על־ידי כח היצר לבד, כמו שמסיתין לתינוק ללמוד מצד חמדות עוה"ז, שנותנין לו איזה דבר או מפתין לו באיזה דבר כבוד וחמדה וכיוצא. וזה שבא עי"כ לדברי תורה הוא מפעולת השם יתברך באמת. וגם משחרב בהמ"ק, הגם דשליטת האדם באדם לרע לו הוא מצד מעשה התחתונים. מכל מקום מה שעי"ז נקלט גם כן דברי תורה בתינוקת של בית רבן, כי השחוק הוא בתינוקות וע"י דבר שחוק הם קולטים דברי תורה. דבר זה הוא עסק השם יתברך, כי הרי אינו מאתערותא דלתתא כמו אצל הגדולים, רק מאתערותא דלעילא לבד, שהש"י מחנך לנער עפ"י דרכו. והוא עצמו העסק דשחוק עם לויתן בזמן שבית המקדש קיים ואכ"מ עוד. ואמרו ז"ל (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז כו'. פי' מילוי הפה נקרא כשאין לו שום כונה אחרת ומשוקע בזה. כענין ימלא פי תהלתך. שלמדו רז"ל (שם נא.) לענין ברכה כשיש בפיו דבר מאכל, דהיינו שיש איזה דבר החוצץ מהנאה גופנית. וכן בשחוק בהתפשטות הגם דאינו על בריותיו וליצנות גמור, כל שאינו באיזה כונה למצוה והרחבת לב דברי־תורה רק כשחוק והוללות בעלמא, אסור בעוה"ז שיש שליטת היצר רע. והוא דרגא לשחוק הב' דליצנות וקלות ראש ופריקת עול ח"ו, כי על־ידי־זה מתפנה לבו לבטלה ח"ו. רק אז ימלא שחוק וגו'. כי אז לא יהיה בטלה כלל, כי כל דבר בטלה גם כן קודש לה', כמ"ש מצילות הסוס וגו'. והוא האוהב זימה, כמשז"ל (פסחים קיג:) גם כן קודש.
- ^ (עבודה זרה ג, ב) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו (תהלים קד, כו). אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד.