צדקת הצדיק/רכח
[רכח] עיקר צורת האדם הוא נפש רוח נשמה שבו, והגוף אינו אלא לבוש האדם, כמ"ש בזוהר יתרו ע"ו א'. וכמו שיש ה' מדריגות נרנח"י כנ"ל אות רכ"ז. שזהו דמות אדם השלם שנא' בו בצלמינו כדמותינו. שגם למעלה הם ה' כחות ופרצופים עליונים כנודע. כך זה לעומת זה חלק אדם רע גם כן בה' כחות, והם ג' קליפות הטמאות הנזכר ביחזקאל. נפש הטמאה היינו כשעושה עבירות במחשבתו דבורו ומעשיו, זה נקרא רוח סערה שבא מן הצפון, הוא הצפוני שבחלל השמאלי, וסעיר כולא עילא ותתא, כמ"ש בזוהר ויקהל ר"ג א'. כי עצם האדם מישראל הוא מסטרא דטוב, רק שזה סוער בו ומערבבו עד שנמשך אחריו. וז"ש (חגיגה יג:) לכבוש כל העולם תחת יד נבוכדנצר. היינו מצד התגברות הרע במעשה, אז כח נבוכדנצר גובר על כל העולם. כי נגד זה הם ד' מלכיות, בבל נגד רע במעשה ובכח הנפש. וענן גדול הוא כאשר מתגבר עד הלב, שכל הרגשות הלב בחשקות וכיסופין רק לרע, וזהו על־ידי שמחשיך ומאפיל לגמרי כח רצון הטוב הגנוז בחלל הימני דלב. וע"ש בזוהר מה בין עננא לעננא, היינו דבאמת ישת חושך סתרו ועבים רכובו, דא"א להגיע למדריגת אמת הכרה ברורה רק על־ידי האפלה קצת, וע"י החושך הוא מכיר שהש"י נסתר בו. כענין אברהם אע"ה, כלום אפשר לבירה בלא מנהיג (ב"ר ר"פ לך). ומתוך הקושיא עומד על התירוץ, ובלא הקו' והחשכות אין עומד כלל. וזה ענן גדול שמחשיך לגמרי ואין מניח להתעורר בקושיות ותירוצים כלל, עד שגם אור מועט דאמונת הלב נעלם, וזהו מלכות פרס שבקשו להשמיד כו'. כי הלב ממנו תוצאות חיים, וכאשר לב אין - הרי זה מבקש להרוג. וז"ש (מגילה יב.) מפני שנהנו כו'. ההנאה הוא ההרגשה בלב. רק באמת הם לא עשו אלא לפנים, כי באמת הקב"ה לבן של ישראל, שנא' צור לבבי (שהש"ר ה ב). רק הוא על־ידי ענן גדול המחשיך לרגע, וכאשר ישב רוחו ויתפזרו העננים יתראה אור בהיר. וכשח"ו מתגבר יותר עד המוח, להחכים בכל יום בחכמות חיצונית תאות ורצונות חדשות לרע ולהשכיח רצון השי"ת, זה נגד יון, שנודע מחכמת יונית שהוא שורש חכמת חיצונית, ולכן מנמרת בגזרותי' כו'. כמשז"ל (ויק"ר פ' יג). זהו אש מתלקחת, דמתלקחת ר"ל שמוספת בכל רגע התלהבות חדש ואין כבה כלל, וזהו נר"נ דרע. ונוגה לו סביב - ידוע דקליפת נוגה הוא נגד דברים המותרים ודברי רשות, וזהו נשמה לנשמה ושורש הנעלם וכתר דרע שנגדו אדום, כנודע דראשית גוים עמלק. שההתחלה הוא על־ידי דבר הרשות, להיות נמשך בתאות הרשות ותענוגים המותרים רק בלא שום סרך מצוה, זהו שורש דיצ"ר המסית. ומן ההיתר בא לאיסור, כמ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים. וזו נכללת פעמים בטוב ופעם בג' קליפות האסורות. פי' כי הת"ח שכל נר"נ שלו בקדושה, הרי גם דברי רשות שלו שלחן דומה למזבח (כמ"ש פ"ג דאבות). ושתייתם יין לנסכים (כמ"ש יומא עא.) ושיתת חולין דברי־תורה, כמשז"ל (סוכה כא:). וכן כל דברי רשות שלהם. ולהיפך במי שנר"נ שלו לרע ירוצו, כך כל דברי הרשות האכילה נותן כח לעשות רע, הרי נכלל ברע וכן הכל. וכן הוא עשו שנקרא בקדושין (יח.) ישראל מומר. וע"ד הפשט נוגה משמע דמזהיר קצת, ובזוהר ויקהל ר"ג ב'. דאין לב"נ לדחייא ולאנהגא קלנא עיין שם. פי' כי באמת החטאים כשנים סדורות ובאות מששת ימי בראשית, כמ"ש בשבת (פט:) וכשלג ילבינו. ובאמת סביב מצד האור מקיף יש לו נוגה ואין לדחייא, רק לראות לאתהפכא מנגע לענג, ולהשיג הנגה דסביב שהוא מצד שורש הנעלם דיצ"ר שהוא טוב מאד, וכמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קלח א) דע"י היצ"ר חמידו דאוריי' גם כן. ומדריגת יחידה שביצ"ר הוא מן הצד שהש"י בוראו, הוא כמשל הזונה המוזכר בזוהר (ח"ב קסג א). שגם הוא עושה רצון קונו ומיוחד באמיתות השם יתברך, זהו מתוכה כעין החשמל שהוא חיות כו' (חגיגה יג רע"ב). דמאמיתות רצון השם יתברך ודבורו נתהוה זה. ונמצא דאין ברע גמור רק נר"נ שמתלבשות וניכרות בגופו, אבל חי' יחידה שהם סביב לו לאור מקיף, שהוא מצד דביקותן בשורשן להשי"ת, בזה אין רע כלל בישראל דשורשן מעצמיות השם יתברך [רק באומות שאין להם או"מ כלל, רק הגרים שמשיגים לאו"מ דקליפת נוגה כנודע]: