צדקת הצדיק/רכז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

[רכז] כל ישראל יש להם אמונה שלימה בהש"י במציאותו ואחדותו והשגחתו, וכמ"ש בשבת (צז.) ‏שהם מאמינים בני מאמינים. וזה נקרא נפש דקדושת בני ישראל. וזכה יתיר יהבין לי' רוח (זח"ב צד ‏ב). היינו כשנזדכך הלב יותר עד שהוא מרגיש זה בלב, ובא ממדרגת אמונה למדרגת אמת, שהוא ‏הדבר הברור וניכר ללב ולא באמונה לבד. וכשנזדכך יותר זוכה לנשמה שבמוח, דהיינו מצד החכמה ‏להחכים בהשגות אלהות. וא"א להשיג נשמה קודם לרוח, ובודאי אין זה חכמת השם יתברך ששופע לו על־ידי ‏נשמתו כלל רק כשזכה קודם לרוח החיוני שבלב, שיהי' מרגיש באמיתות אלהות. כי נשמה לשון ‏נשימה, מה שנושם הרות באפיו, ועיקר החיות - הרוח, רק שצריך בכל פעם לנשימת רוח חדש. וזהו כח ‏הנשמה לנשום רוח ה' חדש בלב בכל עת על־ידי חדושי החכמה שבמוחו, שמשיג בכל עת רוח חיות ‏חדש. ונפש הוא כח האדם, כמ"ש הדם הוא הנפש. והוא אף בע"ה הכח לעשות ולדבר ולחשוב מה ‏שהוא רצון השם יתברך לפי דעתו מצד אמונתו הקבוע בלבו באלהים חיים ומלך עולם. והרוח כענין רוח ה' ‏דבר בי. הוא ללומדי תורה מצד דבר ה' שבפיהם, מוליד הרגשה בלב להכיר שיש אלוה ובורא עולם. ‏ות"ח המשיג חדושין דאוריי' הוא הזוכה לנשמה, שהוא נשימת טיפה חיים חדשה בכל עת ורגע ממה ‏שהש"י מחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב. היינו רוח החיות של הנבראים שהוא מכלל מע"ב, ‏שהנשמה מעולם הבריאה כנודע. ויש עוד נשמה לנשמה, והיינו כידוע דבכל דבר יש י' ספירות, ‏והתחלת ההשגה הוא מחכמה וכתר, הוא שורש הרצון הנעלם. כי האדם מחכים ומתבונן ורוצה ‏ופועל במה שהוא רצונו לכך. וזה הרצון קדום לו הוא קבוע ונעלם באדם, שאינו מושג לו מה הוא ‏הדבר המוליד בו מחשבה ורצון זה. וזהו הכתר שהוא למעלה מראש האדם, והוא אור מקיף של ‏השם יתברך, שמקיף למי שזוכה יותר שלא יעלה בלבבו שום מחשבה זרה ודמיון הבל כלל. וכל מחשבותיו ‏והרהוריו ורצונו בלתי לה' לבדו בידיעתו וידיעת תורתו, שע"ז אמרו (סוכה נב:) אלמלא הקב"ה ‏עוזרו כו'. ועזר הקב"ה הוא הארת הכתר, שלא יכנס בלבו רע כלל, שזה למעלה מהשגת כח אדם. ‏והם ד' מדרגות: א' זכו בה כל ישראל על־ידי השתדלות האבות ולפי שהם בני מאמינים. והג' כל א' על־ידי ‏השתדלותו. ועל אלו ג' נאמר לא ברוח ה' ולא ברעש ולא באש. פי' רעש הוא נולד מנשיבת רוח חדש ‏בכל פעם כנודע. ואש הוא השורף ומכלה הכל עד שנתבער כל הרע מקרב לבבו ואין בו עוד שום ‏מ"ז הנמשך מסטרא דרע כלל רק כולו כליל לה'. מכל מקום עדיין אינו בדביקות הגמור, להיות כמו לעת"ל ‏שנקרא בשמו של הקב"ה, ובקרבו קדוש ממש. כי יש עוד מדרגה ה' הנקרא יחידה, והוא קול דממה ‏דקה, פי' כי כתר הוא עדיין מכלל קומת אדם רק שהוא חוץ לתפיסתו, והוא מה שבכח האדם ‏בהשתדלותו, והקב"ה עוזרו בנצוח היצר. ועדיין יש נסיונות, כמו ששמעתי כי הנסיון היינו כשהקב"ה ‏מסלק השגחתו וסייעתא דילי' ממנו, כד"ש בחזקי' עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ (דברי הימים ב לב, לא). והוא הבירור על זוך לבבו ‏בסילוק היצר לגמרי עד שא"צ לסייעתא דשמיא כלל, כי כבר לבו חלל בקרבו. וזהו חיים שלא בצער ‏ושלא ביצה"ר הנז' בתדב"א רבה (פ' ה). שזכו לזה האבות ויתרו ויעבץ עיין שם. ואז הוא משיג מדריגת ‏יחידה, שמתאחד עם אמיתות השם יתברך, כי אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים שכבר הרגו ליצ"ר. ואז ‏הוא מעין עוה"ב שא"צ עוד לשום השתדלות המכונה ברוח ורעש ואש, רק קול דממה דקה, הוא ‏מדריגת נהנין מזיו השכינה דלעת"ל: ‏