צדקת הצדיק/רכז
[רכז] כל ישראל יש להם אמונה שלימה בהש"י במציאותו ואחדותו והשגחתו, וכמ"ש בשבת (צז.) שהם מאמינים בני מאמינים. וזה נקרא נפש דקדושת בני ישראל. וזכה יתיר יהבין לי' רוח (זח"ב צד ב). היינו כשנזדכך הלב יותר עד שהוא מרגיש זה בלב, ובא ממדרגת אמונה למדרגת אמת, שהוא הדבר הברור וניכר ללב ולא באמונה לבד. וכשנזדכך יותר זוכה לנשמה שבמוח, דהיינו מצד החכמה להחכים בהשגות אלהות. וא"א להשיג נשמה קודם לרוח, ובודאי אין זה חכמת השם יתברך ששופע לו על־ידי נשמתו כלל רק כשזכה קודם לרוח החיוני שבלב, שיהי' מרגיש באמיתות אלהות. כי נשמה לשון נשימה, מה שנושם הרות באפיו, ועיקר החיות - הרוח, רק שצריך בכל פעם לנשימת רוח חדש. וזהו כח הנשמה לנשום רוח ה' חדש בלב בכל עת על־ידי חדושי החכמה שבמוחו, שמשיג בכל עת רוח חיות חדש. ונפש הוא כח האדם, כמ"ש הדם הוא הנפש. והוא אף בע"ה הכח לעשות ולדבר ולחשוב מה שהוא רצון השם יתברך לפי דעתו מצד אמונתו הקבוע בלבו באלהים חיים ומלך עולם. והרוח כענין רוח ה' דבר בי. הוא ללומדי תורה מצד דבר ה' שבפיהם, מוליד הרגשה בלב להכיר שיש אלוה ובורא עולם. ות"ח המשיג חדושין דאוריי' הוא הזוכה לנשמה, שהוא נשימת טיפה חיים חדשה בכל עת ורגע ממה שהש"י מחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב. היינו רוח החיות של הנבראים שהוא מכלל מע"ב, שהנשמה מעולם הבריאה כנודע. ויש עוד נשמה לנשמה, והיינו כידוע דבכל דבר יש י' ספירות, והתחלת ההשגה הוא מחכמה וכתר, הוא שורש הרצון הנעלם. כי האדם מחכים ומתבונן ורוצה ופועל במה שהוא רצונו לכך. וזה הרצון קדום לו הוא קבוע ונעלם באדם, שאינו מושג לו מה הוא הדבר המוליד בו מחשבה ורצון זה. וזהו הכתר שהוא למעלה מראש האדם, והוא אור מקיף של השם יתברך, שמקיף למי שזוכה יותר שלא יעלה בלבבו שום מחשבה זרה ודמיון הבל כלל. וכל מחשבותיו והרהוריו ורצונו בלתי לה' לבדו בידיעתו וידיעת תורתו, שע"ז אמרו (סוכה נב:) אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. ועזר הקב"ה הוא הארת הכתר, שלא יכנס בלבו רע כלל, שזה למעלה מהשגת כח אדם. והם ד' מדרגות: א' זכו בה כל ישראל על־ידי השתדלות האבות ולפי שהם בני מאמינים. והג' כל א' על־ידי השתדלותו. ועל אלו ג' נאמר לא ברוח ה' ולא ברעש ולא באש. פי' רעש הוא נולד מנשיבת רוח חדש בכל פעם כנודע. ואש הוא השורף ומכלה הכל עד שנתבער כל הרע מקרב לבבו ואין בו עוד שום מ"ז הנמשך מסטרא דרע כלל רק כולו כליל לה'. מכל מקום עדיין אינו בדביקות הגמור, להיות כמו לעת"ל שנקרא בשמו של הקב"ה, ובקרבו קדוש ממש. כי יש עוד מדרגה ה' הנקרא יחידה, והוא קול דממה דקה, פי' כי כתר הוא עדיין מכלל קומת אדם רק שהוא חוץ לתפיסתו, והוא מה שבכח האדם בהשתדלותו, והקב"ה עוזרו בנצוח היצר. ועדיין יש נסיונות, כמו ששמעתי כי הנסיון היינו כשהקב"ה מסלק השגחתו וסייעתא דילי' ממנו, כד"ש בחזקי' עֲזָבוֹ הָאֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ (דברי הימים ב לב, לא). והוא הבירור על זוך לבבו בסילוק היצר לגמרי עד שא"צ לסייעתא דשמיא כלל, כי כבר לבו חלל בקרבו. וזהו חיים שלא בצער ושלא ביצה"ר הנז' בתדב"א רבה (פ' ה). שזכו לזה האבות ויתרו ויעבץ עיין שם. ואז הוא משיג מדריגת יחידה, שמתאחד עם אמיתות השם יתברך, כי אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים שכבר הרגו ליצ"ר. ואז הוא מעין עוה"ב שא"צ עוד לשום השתדלות המכונה ברוח ורעש ואש, רק קול דממה דקה, הוא מדריגת נהנין מזיו השכינה דלעת"ל: