צדקת הצדיק/רכה
[רכה] דברי־תורה שעוברים דרך הלב, פי' שהלב מרגיש ומתפעל בהם, הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי. כי הלב מקור החיות, כמ"ש מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים (משלי ד, כג). וכאשר הוא מתפעל הרי שרש חיותו מתפעל על־ידי הד"ת ומולידה חיות באדם. וזהו על־ידי שיראת חטאו קודמת לחכמתו, כי היראה בלב, כמשז"ל (יומא עב:) ע"פ וְלֶב אָיִן (משלי יז, טז). ויראה נוק', ותורת אמת דכר, להשלים ולשמח הלב, כמ"ש פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם (תהלים יט, ט). אחר היראה המולדת לב נשבר ועצבות. ואז הד"ת נבלע בלב ומתקיימת, כי בלב מקום רתיחת הדם, וע"י תוקף החשק וכיסופין למתיקות הד"ת, מתגבר כח האש שבו, וכד"ש (תענית ד.) "אוריי' דקא מרתחא לי'". וידוע כח הבישול להבליע, והבלוע אינו יוצא עוד. משא"כ בצונן וקרירות, דהיינו שאינו עובר דרך הלב, שהגם שמבין חכמה במוחו ומשיג עניני אלהות וד"ת, אין הלב מתפעל על־ידי־זה כלל, כי הוא כלמד חכמה חיצונית שאין לו שייכות לזה, לפי שלא קדם יראת חטא שיתבונן על חסרונו וצורך הד"ת להשלימו, אז אין חכמתו מתקיימת. כד"ש בדואג בסנהדרין (קו:) דשכח הכל משום דרחמנא לבא בעי. שיהי' הד"ת נרגש בלב זהו העיקר, שאז יש בו חיות והוא נבלע בו. ובלא"ה א' בשבת (לא.) "מוטב שלא העלית"[1]. היינו כי ח"ו יוכל להיות סמא דמותא, כמ"ש ביומא (עב:). כי בת"ח היצר מתגבר, כמ"ש בסוכה (נב.). וגם זה נקרא ת"ח, וכמו דואג ואתיתופל שנקראו ת"ח בכ"מ. וכשאין לו יראת חטא להגביר על היצר, אז יוכל להיות ח"ו כענין אחר, שאז"ל (חגיגה טו:) ספרי טועין כו' וזמר יוני כו'. פי' שכל חכמתו הי' דוגמת לימוד חכמה חיצונית, בתורת חכמה לבד ולא להשלמת החסרון, שזהו עיקר שם תורה. ומשום דלא הי' נקי אגב אימי', כידוע דאבא ואמא הם מוח ולב, והוא חכמת מוחו מרובה רק דלב אין דהיינו אימא. וכן בפשטי' מסתמא זוכין זה כ"א מאב ואם הגשמיים, כמ"ש (עדיות סו"פ ב) האב זוכה לבנו בחכמה, ואב מזריע לובן שממנו מוח, ואשה אודם שממנו בשר ודם (כמ"ש נדה לא. לגי' שאלתות) והלב בכלל. ומזה בא טומאת זיבה, כי תורה נמשל לאשה, ביבמות (סג:) והת"ח הוא האיש המשפיע בה. וקרי יוצא מאבר חי וזיבה מאבר מת. והיינו שלא על־ידי התפעלות החשק שבלב כלל כנודע. וזה שאז"ל (סנהדרין מח.) זב מרחבעם, שנא' בו הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה (מלכים א יב, יח). וכמו ששמעתי על וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט). שהעצמות של יוסף הוא יראת חטאו קודמת לחכמתו. וזה צריך ליקח בעת שרואה שינוי בהתנהגות שאינו מבין, כהך דוְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות יג, יז). ולכך ירבעם מרד בשלמה המע"ה, שטען עליו שחכמתו קודמת ליר"ח והוא מזרעא דיוסף. ולכן כשנצח למלוך ולמרוד ברחבעם נאמר ברחבעם התאמץ וגו'. ונעשה זב, שנתברר שהדין עמו, ושהוא באמת יש עליו טענה לומר שהוא כן. וטהרת הזב הוא במים חיים, פי' על־ידי חשק שבלב בחיות גמור לד"ת. כי החכמה תעוז לחכם, וא"א כ"כ לבוא למדרגת היראה כמו לאהבה וחשק עצום לד"ת בלב, גם זה מזכך החכמה להיות נבלע בלב, ולהיות עץ חיים על־ידי תוקף החשק שבלב בחיות גמור, היינו בדביקות במקור החיים ית"ש שנקרא חי העולמים, שהוא מקור החיות:
- ^ אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפו"ר, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטין, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העליתה. תנא דבי ר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש.