צדקת הצדיק/רו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם הם קבועים בג' שרשים דקנאה תאוה וכבוד שהם שרשי ‏המדות רעות. ושורש השרשים הוא הגיאות, כנודע דשורש הרע הוא מעולם התוהו ושבירת הכלים ‏הבא על־ידי מחשבת אנא אמלוך כידוע, ומזה נולד יצ"ר, דפי' יצר מחשבה והרהור בלב, דשם הוא ‏התחלת הרע בלב, כמ"ש (ברכות סא.) יושב על ב' מפתחי הלב. ולכן נזכר באדר"נ ח' מיני הרהורים ‏כנ"ל אות ר"ד. כידוע דשבירת הכלים התחלתן מדעת והם ח' [ומה שהם ז' מלכים, דנצח והוד תרי ‏פלגי גופא, וכן שם באדר"נ יש ב' הדומים עיין שם]. כי רש"י פ' תשא פי' דעת היינו רוה"ק, והיינו שלא ‏מצד חכמה רק מצד המדמה. אך במדמה שם גובר הדמיון כי הוא מקום התחברות המוח עם הלב, ‏וכפי התשוקות וחמדות שבלב כך הוא מדמה [וגורם גם כן קצת קלקול בחכמתו, כנודע דגם אחוריים ‏דאו"א נפלו, פי' שאמיתות החכמה דגדלות, ודאי שם אין הדמיון שליט רק האחוריים, דהיינו ההעלם, ‏כי מצד הזה יש לו התחברות עם הדמיון].

והתיקון לזה הוא ענוה, על ידה נתקנים כל מחשבות של ‏תוהו, כי על־ידי־זה אינו רוצה לחשב רק מה שרוצה השם יתברך. וכידוע דעולם התיקון נבנה על־ידי שם מ"ה החדש. ‏פי' מה - כמו ונחנו מה. מורה ענוה, וכן משרע"ה שהי' ענו מכל האדם הוא בסוד הדעת דקדושה, שהוא ‏תיקון כל הדמיונות כנז"ל אות ר"ד. ונעשה באמת מלך בישורון, כי אחר התיקון נתרחבו כל הכלים ‏כנודע. והיינו דהגיאות הוא שרוצה לקבל דבר שאין יכול ליכנס בכלי שלו, שאינו כלי קיבול כ"כ טובה ‏ושפע ועי"ז נשבר ח"ו. וע"י השבירה מכיר שפלותו אחר שכבר טעם מן האור ונעלם ממנו, על־ידי־זה בא ‏לענוה גדולה ונולד שם מ"ה החדש המתקן הכלים ומרחיבן לקבל באמת כ"כ. וזהו לפני שבר גאון ‏ולפני כבוד ענוה. ומאחר שסדר הבריאה כך הי', כך הוא מסתמא סדר הכללי שיסד השם יתברך בעולמו ‏לכל הנבראים, בהתחלה כשמתחיל לכנוס בעבודת ה', שאז הוא על דרך ראתה שפחה על הים מה כו' ‏כנודע, נכנס בו גיאות ועי"ז נכנס בו דמיונות של תוהו והבלים, ונפסק מדביקתו הראוי לאט לאט. ‏ואח"כ מתעורר ומכיר שפלותו וצועק הושיעה נא מעומקא ותבירו דלבא, אז הוא זוכה לעולם התיקון ‏ורואה עולם חדש: ‏