צדקת הצדיק/רו
כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם הם קבועים בג' שרשים דקנאה תאוה וכבוד שהם שרשי המדות רעות. ושורש השרשים הוא הגיאות, כנודע דשורש הרע הוא מעולם התוהו ושבירת הכלים הבא על־ידי מחשבת אנא אמלוך כידוע, ומזה נולד יצ"ר, דפי' יצר מחשבה והרהור בלב, דשם הוא התחלת הרע בלב, כמ"ש (ברכות סא.) יושב על ב' מפתחי הלב. ולכן נזכר באדר"נ ח' מיני הרהורים כנ"ל אות ר"ד. כידוע דשבירת הכלים התחלתן מדעת והם ח' [ומה שהם ז' מלכים, דנצח והוד תרי פלגי גופא, וכן שם באדר"נ יש ב' הדומים עיין שם]. כי רש"י פ' תשא פי' דעת היינו רוה"ק, והיינו שלא מצד חכמה רק מצד המדמה. אך במדמה שם גובר הדמיון כי הוא מקום התחברות המוח עם הלב, וכפי התשוקות וחמדות שבלב כך הוא מדמה [וגורם גם כן קצת קלקול בחכמתו, כנודע דגם אחוריים דאו"א נפלו, פי' שאמיתות החכמה דגדלות, ודאי שם אין הדמיון שליט רק האחוריים, דהיינו ההעלם, כי מצד הזה יש לו התחברות עם הדמיון].
והתיקון לזה הוא ענוה, על ידה נתקנים כל מחשבות של תוהו, כי על־ידי־זה אינו רוצה לחשב רק מה שרוצה השם יתברך. וכידוע דעולם התיקון נבנה על־ידי שם מ"ה החדש. פי' מה - כמו ונחנו מה. מורה ענוה, וכן משרע"ה שהי' ענו מכל האדם הוא בסוד הדעת דקדושה, שהוא תיקון כל הדמיונות כנז"ל אות ר"ד. ונעשה באמת מלך בישורון, כי אחר התיקון נתרחבו כל הכלים כנודע. והיינו דהגיאות הוא שרוצה לקבל דבר שאין יכול ליכנס בכלי שלו, שאינו כלי קיבול כ"כ טובה ושפע ועי"ז נשבר ח"ו. וע"י השבירה מכיר שפלותו אחר שכבר טעם מן האור ונעלם ממנו, על־ידי־זה בא לענוה גדולה ונולד שם מ"ה החדש המתקן הכלים ומרחיבן לקבל באמת כ"כ. וזהו לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה. ומאחר שסדר הבריאה כך הי', כך הוא מסתמא סדר הכללי שיסד השם יתברך בעולמו לכל הנבראים, בהתחלה כשמתחיל לכנוס בעבודת ה', שאז הוא על דרך ראתה שפחה על הים מה כו' כנודע, נכנס בו גיאות ועי"ז נכנס בו דמיונות של תוהו והבלים, ונפסק מדביקתו הראוי לאט לאט. ואח"כ מתעורר ומכיר שפלותו וצועק הושיעה נא מעומקא ותבירו דלבא, אז הוא זוכה לעולם התיקון ורואה עולם חדש: