צדקת הצדיק/רה
[רה] הדמיונות כולם נולדים מן הלב, שבו הם ההרהורים, ונמשכים ממנו למוח ומן העין, שעל ידי הראיה נכנסים ההרהורים ללב, כמו שכתוב בע"ז (כ:). ולכן אמרו שם באדר"נ. ראיה דדברי תורה מבטלין הרהורין מקרא דמאירת עינים ומשמחי לב. ואסרו (מגילה כח.) להסתכל בפני אדם רשע. כי בפנים בולטין כל מיני הרהורים שבלב למבינים, כדאיתא בזוהר (ח"א קצ א) דהכירו באחד שהיה לו מחשבת עבירה שפניו מוריקות. [וכ"א בסוטה (כ.) פניה מוריקות. כי עבירה הוא מיתה לנפש, ואמרו במת (ע"ז שם) ממנה פניו מוריקות]. וכד"ש הכרת פניהם ענתה בם. וע"י הראיה נכנסין ההרהורים בו ח"ו, וההיפך בראיית ת"ח, כדאי' (עירובין יג:) דחזיתא לר' מאיר מאחוריה. וכן כמה תיקונים עשו שלא ידור עם עכו"ם, בע"ז (לו:). ובעירובין (סב.). כי בדירתו ומשכנו המיוחד לו יש התפשטות מכחותיו, כנודע מהבעש"ט ז"ל דבקניני האדם מתפשטין כחות נפשו. ולכך על ידם גם כן נכנסים הרהורים זרים ללב. וכמו ששמעתי דאוירא דארץ העמים הוא מכניס ללב כחות הזדון של האומות, וההיפוך בא"י דאוירא מחכים (ב"ב קנח:). כי ברית חלוק לאוירות, כמ"ש בב"ר (ס"פ לד) והש"י יסד גבולות עמים לכל אומה, שהיא כח מיוחד מקום מיוחד ואויר המקום שאותה אומה דרה שם וקנוי' להם, יכול להכניס מאותו כח גם בלב בני ישראל ח"ו. ולכן מייתי באדר"נ שם אהכנסת הרהורים בבטול תורה, קרא דתחת וגו' ועבדת את אויביך וגו'. פי' כי הם המכניסים ההרהורים בלב הישראלי, וזה נקרא ועבדת. אבל על־ידי דברי תורה הם מוציאים הד"ת המלובשת באותם הרהורי שוא. ובכל כח רע באמת יש טוב גם כן, וע' נפש לבית ישראל - נגד ע' אומות, שהם כוללים הטוב שבע' כחות שבנפש - והעכו"ם הרע. וע"י שמוציאים הד"ת הגנוז בו ומוציא בלעו מפיו, ממילא מתבטל הדמיון והוא ניצוח לאותה אומה. ושמעתי דמצרים ר"ל דמיון, ויציבא מילתא מטעם האריז"ל בלק"ת פ' וישב, שהוא הגרון ומוחין דקטנות עיין שם. והוא מצר - ים, שהדמיונות הם מצירים להתפשטות של ים החכמה האמיתית בלב, כי הם ב' הפכים ממש. וזה הי' הכנה למתן תורה, כי כל דבר ההכנה הוא על־ידי ההיפך והוא מתגבר נגדו. וגאולתם על־ידי משרע"ה, שהוא הי' ממש ההיפך, שאצלו לא הי' דמיון כלל כנ"ל אות ר"ד. והוצרך לי' מכות, כי כל דבר חלוק לי' מדריגות, וצריך הכנעה לכל מדרגה. ולכך בכל מכה נכנס לביתו שעי"ז קולט מאוירו כנ"ל, ועי"ז הוא מוציא הטוב מאותה מדרגה שעי"ז הכנעת הרע. ובמכה י' אמר לו לא תוסיף ראות פני וגו'. וא"ל כן דברת. בזמנו כי מעתה אין לו מה לקלוט ממנו. וכן אמר אחר־כך לישראל, הגם שלא היו עדיין במדרגת משרע"ה רק בקריעת י"ס שראתה שפחה כו', אז אמר להם לא תוסיפו לראותם וגו'. ונכתב בתורה מה שאמר לו ביום ראותך פני תמות, ודבר של בטלה לא הי"ל לכתוב. רק זה אמת - כי ודאי אלו הי' בכח משרע"ה לגאול במכה א' לא הי' צריך י'. וע"כ שע"י כל מכה לפרעה נתברר משרע"ה שהוא נקי מדמיון, עד מדרגה י' שהוא בשורש הנעלם, שנגד זה מכת בכורות שהוא העומק ראשית, וכמ"ש במק"א. נתברר שגם שם נקי על־ידי־זה נצחו. אבל ביום ראותך, שיתגבר בו ח"ו כח הדמיון אחר שכבר נתברר ע"כ תמות. כי הבירור בי' מדרגות הוא בירור גמור, וכן אברהם אע"ה אחר נסיון י' נתברר לגמרי. רק שמ"מ אין מיתה בלא חטא, וביום המיתה מתגבר קטרוג אותו חטא, לומר שצריך בירורין אחרים, וזה א"א עוד בעוה"ז שכבר נתברר, ומה יוסיף וצריך להכניסו לעולמות עליונים. וכ"א (מד"ת סו"פ ואתחנן) במשרע"ה, שנסתמו ממנו מעינות החכמה באותו יום. וסתימות החכמה הוא התגברות הדמיון כנ"ל דהם ב' הפכים. ולכן נקרא אז בלשון הכתוב נביא, ולא קם נביא וגו'. ולא נמצא כן תואר זה עליו, כי הוא הי' חכם ולא נביא שהוא מדמיון כנ"ל. רק ביום מותו נקרא כן, שנעלם החכמה והם ב' הפכים כנ"ל. וע"י פתיחת מעינות החכמה נעלם ומסתלק הדמיון: