צדקת הצדיק/קצח
מי שאוהב את התורה - התורה אוהבתו גם כן, כמ"ש בפר' הלא חכמה תקרא. אני אוהבי אהב וגו'. ומגלת לו כל סתריה ורזי התורה כמו החשוק לחשוקו. וכן האוהב ישראל הן אוהבין אותו, כמ"ש באהרן באבות, אוהב את הבריות. ולכן נאמר בו ויבכו אותו כל ב"י. כדרז"ל (אדר"נ פ' יב הובא ברש"י), וכמ"ש כמים הפנים וגו'. ומגלין לו כל רזין הגנוזין בנפשות ישראל. וזה טעם ונשא אהרן את שמות בנ"י וגו'. כי השם הוא שורש כח חיות נפשו במקורה ומקום אצילותה למעלה מעלה. וללב אהרן האוהב ישראל גלויים סודות כל הנפשות בשרשן. ועי"ז מתגלין לו כל חללי עלמא שהיו שואלין באורים ותומים והאותיות בולטין, פי' שיש בליטה בלב להאוהב ישראל על־ידי שמות בני ישראל לדעת רצון השם יתברך בהנהגת העולם דבר בעתו בכל דור ודור. שע"ז מורין נפשות ישראל שבכל דור [הכלולין במקורן שמות האבות ושבטים החקוקים בצירוף תיבות שבטי ישורון (כמ"ש יומא עג:) שהם אותיות ההמשכה להמשיך כחן בזרען, שעיקר ההמשכה על־ידי אות הט'. כטעם אמרו צדיק כי טוב. שלא נמצא בכולן. וכן אות הצד"י לא נמצא אלא באבות שהם התחלת ההמשכה ואכ"מ] והתורה היא לימוד דרך כלל, אבל בפרט בעתו באותו זמן ונפש ומקום, זהו בבני יששכר יודעי בינה לעתים, שנמשך מן הבינה שבלב ששם הוא הרחמנות והאהבה לבריות. משא"כ החכמה הוא אהבת התורה, זהו בלוי ביחוד שיצא ממנו משרע"ה, ובכלל הכהנים והלוים הם השופטים, כמ"ש ובאת וגו' ובכ"מ. וא' ביומא (כו.) צורבא מרבנן דמורי מלוי או מיששכר. וכ"א (בר"ר פ' עב) ראשיהם מאתים ראשי סנהדראות, כי אין ממנין בסנהדרין זקן וסריס וכו' (כמ"ש סנהדרין לו:). דצריך גם כן אהבת הבריות כדי לידע הדבר בעתו, וזה זכה יששכר על־ידי דמרציא ארצויי, כדאי' בעירובין (ק:) שזהו תוקף האהבה לבריות ובכח זה נולד. משא"כ יהודה שנקרא עיין שם של הקב"ה, כמ"ש בסוטה (י:) כי אהבת השם יתברך קבוע בו [וכמו ששמעתי כי מי ששונא הנבחר משבט יהודה נק' שונא ה', וכן נקראו שונאי דוד המע"ה, משא"כ בשאר שבטים כל א' כפי מעלתו, משבט יוסף השונאו נקרא שונא צדיק, ומגד שונא תם ומלוי שונא ישראל כך שמעתי] ולכן נקראו ישראל על שמו (כמ"ש בר"ר פ' צח). וא' במגילה (יג.) כל הכופר בע"ז נקרא יהודי. לכן אמרו שם ביומא דגם בו נא' יהודה מחוקקי רק דלא מסיק כו', דודאי המשפט מדה כנגד מדה השם יתברך מגלה לו סתריו, אלא דזה אינו אליבא דהלכתא. פי' לשון הלכה היינו מלשון הכתוב זה הדרך לכו בו. ולענין הנהגת העולם אמרו בב"מ (נט:) לא בשמים הוא ואין משגיחין בב"ק (ושם פו.) נחלקו במתיבתא דרקיע הקב"ה אומר כו'. כי תושב"כ מן השמים נקרא חקה חקקתי גזירה גזרתי כו'. וכן הבריאה דהוא מעשה הקב"ה נקרא חוקות שמים וארץ, וכן יהודה מחוקקי נתגלו לו חוקות הקב"ה, וכד"ש בתוספתא הובא בתוס' חגיגה (ב:) על דוד ושלמה המע"ה אין למידין מתקוע. שהוא עשה שלא כהלכה בלא שום טעם רק מפני שרצה בכך, וסמך על מה שהוא רוצה כך הוא אמיתות רצון השם יתברך ואין בו עבירה. ואע"פ שאין בו שום טעם כי אין טעם לרצון, וכמ"ש כל אשר שאלו עיני לא אצלתי וגו'. אף להפר תורה הגם שלא ידע טעם שיש בו עת לעשות לה', רק חוקה וכהלכתא הלכה למשה מסיני בלא טעמא, זה אינו מסקנא והלכתא להנהגת העולם, ולכן אמרו (ר"ה כא סע"ב) בקש שלמה המע"ה לדון בלא עדים והתראה. וכטעם וישב על כסא ה'. והרי על כסא ה' יושב הקב"ה. רק האהבה הוא הדביקות באותו דבר. ומי שאוהב התורה וישראל דבוק בהם ומי שאוהב הקב"ה, שע"ז יסד שלמה המע"ה כל ספר שה"ש, הרי דבוק בו עד כביכול והיו לבשר אחד: