צדקת הצדיק/קע
[קע] כשהקב"ה רוצה להטיב לאדם ורוצה רק שיתפלל האדם על הדבר, אז מזמין לפניו צער או פחד מעין דבר זה, וכדשז"ל (יבמות סד.) מפני מה היו אמהות עקרות כו'. או רואה אחר מעונה באותו דבר ומבקש רחמים עליו כדי שיהי' הוא נענה, וכמ"ש פחד פחדתי וגו'. כי כל דבר שהש"י רוצה להביא לעולם או לאדם היא מתפשטת לכמה גוונין ויש בה ההיפך גם כן ח"ו, וכד"ש (שמו"ר פ' ל וזח"ג רטז ב) בדור המבול שהיו מעותדים לקבל תורה אלו זכו. וכן בכל דור ובכל אדם. ולכך כשמתעורר מדה זו לטובה מתעורר גם כן ההיפך ח"ו ומרגיש פחד ומתפלל ובא הטוב. אבל לעולם הוא בא הדבר שמתפחד רק שבא ההיפך, דהיינו כל מיני טובה שבדבר זה. וזה ענין מ"ש (ב"ר פ' סו) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. פי' בכל דבר וכל מדה טובה וענין טוב - תחילת הכניסה בו הוא בצער, כטעם כל התחלות קשות. [ע"ד שא' (גיטין מג.) אין אדם עומד על דברי־תורה אא"כ כו'] וכד"ש פ"ק דברכות (ה.) ג' מתנות טובות כו'. וכברייתו של עולם ברישא כו' (שבת עז י). לפי שהעוה"ז רובו רע כידוע, ולכך כל דבר שמתעורר בו רואה הוא מקודם כח הרע שבו ומצטער, וע"י הצער ממתיקו ומיד סופו שלוה. וכענין תלתא דפורעניתא ושבע דנחמתא שתיקנו רז"ל, שהם ג' ראשונות וז' תחתונות, שההתחלה חלוק לג' והסוף לז' כידוע. והתחלת כל פעולה הוא מצד הכרח הפועל שחסר לאותה פעולה, א"כ ההתחלה מצד החסרון שהוא חסר ודחוק לכך, ומן המיצר קראתי י"ה, שמתוך הצער זועק לה' ועונהו במרחב, שזה נקרא נחמה, דהיינו שמתנחם על צער העבר שרואה שאין צער כענין ונסתם ואין רודף. כי משרע"ה אוהב ישראל הי', בודאי לא קיללם רק בכל קללה טמון הברכה שיש בו, שא"א להגיע לו רק על־ידי הקללה. ובקללת הניסה שם הוא הברכה שאין רודף כלל. וכשמתעורר הארה זו להכיר שאין רודף כלל, מתעורר גם כן ההיפוך שהוא הניסה וע"י הניסה מכיר תיכף אמיתות יחוד השם יתברך עד שאין רודף כלל. וכן בקללת ולא תאמין בחייך, הודיעך שאפי' בקלקלה הם קרויים חיים, ולא כרשעים שבחייהם קרויים מתים. אלא שהם מגודל הפחד עד שלא יאמינו גם בכך שיש להם חיי עולם בהכירם מעשיהם. ובאותו פסוק נתגלה זה שכל ישראל יש להם חיים, דאומות העכו"ם קרויים מתים ואין להם חיים כלל להאמין בהם. וכשמתעורר פחד זה שאינו מאמין בעצמו כלל אם יש לו חלק לעוה"ב. מתעורר גם כן ההבטחה הברורה שיש לו חלק לעוה"ב וכן בכל דבר: