צדקת הצדיק/קנח
[קנח] על־ידי מס"נ למיתה במחשבתו באמת גמור, שמסכים בלבו אם רצון השם יתברך וטוב לו יותר למות ח"ו, הוא רוצה כך ברצון טוב - הוא ניצול מגזירת מיתה ר"ל. כמש"ל שמחשבתו וקבלתו על עצמו כמעשה, והוא אחר־כך כאלו בא בגלגול שני לזה העולם, והוא ידע מה שקלקל בגלגולו הראשון ויכול לתקנו בגלגול זה. ואין לך שום עבירה שבעולם שאין לו תיקון על־ידי־זה, כי המיתה מכפרת על הכל. ולכן מזמור דאליך ה' נפשי אשא מסיים בנפ"א, והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו [ועי"ז דמס"נ למיתה היינו שהוא כלא נחשב בעיני עצמו, על־ידי־זה דבוק באותה מדרגה שנקרא הו"א כנודע]. ולכך דוד המע"ה הגבר שהקים עולה של תשובה אמר דבר זה. כי ראשי היצרים הם ב': דעבירה ודע"ז. כמ"ש ביומא (סט:) ובשהש"ר, ומשניהם מי שפורש מיית, כמ"ש בע"ז (יז.). וזכה דוד לאליך ה' וגו'. פדיון על המיתה, וחיים שאל ממך נתת לו. והיינו כי ב' היצרים הנ"ל הם ב' קצוות שהם הפכיים זה לזה כנודע, ויוסף עמד בנסיון דעבירה ולא דוד. והנה המשפט מיית במשיח בן יוסף ומשיח בן דוד הוא להיפך, רק דמיוסף יצא ירבעם שהוא יצרא דע"ז, ודבר זה א"א לאדם לתקן רק על־ידי ביטולו מן העולם לגמרי על־ידי אנכה"ג, בטענת לא הוא ולא אגרי'. משא"כ יצרא דעבירה צריך בעולם כדאי' התם, ולכך אין מגיע המיתה ואכ"מ. ולכך זכה דוד לדרגא דמס"נ למיתה בחיים, שהוא רק על־ידי בטול יצרא דע"ז אצלו לגמרי, שאין שום כח זולת השם יתברך ומוסר עצמו כולו להש"י ואכמ"ל עוד. [ופנחס זה אלי' מלאך הברית, ובא מזרעא דיוסף שפטפט ביצרו, רק שבטים ביזוהו, מזרעא דיתרו שפיטם כו'. יצרא דע"ז כנ"ל. רק הוא מסר נפשו למיתה בזמרי, שאלמלי נהפך זמרי והרגו כו'. כמשאז"ל (סנהדרין פב.) ולכן זכה לברית שלום באליהו דחי לעולם]: