צדקת הצדיק/קב
[קב] מי שמתנהג אפילו בכל דברי הרשות וצרכי גופניים בקדושה – רוצה לומר: שכל מעשיו לשם שמים, ומכניס בהם עבדות ורצון ה' יתברך, כדרך שאמרו ז"ל (ביצה טז, א) בהלל ושמאי, זהו נקרא "חסיד" – רוצה לומר: שלאו דוקא מדקדק על־פי שורת הדין. וזה נקרא "בכל לבבך" – בשני יצריך כו', שצדיק הוא הכובש יצרו, אבל זה מכניס קדושה גם בכל חמדות היצר, ואז ה' יתברך מדה כנגד מדה נותן קדושה בכל מה שיעשה, וזוכה להוציא קדושה הרבה מן היצ"ר דייקא, ואז נקרא "טוב מאד" שהוא יותר מ"טוב" סתם, ועל זה נאמר במקום שבעלי־תשובה עומדין – אין צדיקים גמורים כו'. וה' יתברך מזמין לו תקלות ומכשולים והוא צריך תשובה וכפרה על זה, דנקרא חטא, ועל־די־זה מוציא יקר מזולל.
אבל צדיק שאין יוצא משורת הדין, גם ה' יתברך מתנהג עמו כן, ו"לא יאונה לצדיק דייקא כל אָוֶן" (משלי יב כא). ולכ"א בשבת (קכז:) במעשה דראה קרי אותו חסיד [ועיין שם ברש"י ובברה"ז בתמורה דייק למה פירש"י שם ולא בברכות. אך כונת רש"י להודיע מי היה דאדם גדול הוא, כדי להסיר מרה שחורה ממי שאירע לו ר"ל] ולא בחנם נקרא שם בשם אותו חסיד [וכן בכמה מקומות שנקרא כן יש טעם בדבר]. וגם בעירובין (יח:): אדם הראשון חסיד גדול היה כו' בש"ז דחזא לאונסו. דדייקא לחסיד ה' יתברך מזמין זה להוציא יקר מזולל ["יקר" אותיות "קרי"], כידוע מהאריז"ל כי הנפשות דטפי קרי הם יותר גדולות מהיוצאים מזיווג, ואכמ"ל יותר כעת: